סיימתי את הספר לפני כחודשיים ועדיין זכורים לי כל הפרטים כאילו רק עכשיו הנחתי אותו מידי.
כשהתחלתי את הסדרה לא ממש התחברתי אבל לקראת סוף החלק הראשון כבר התלהבתי.
אם ארצה לסכם את דעתי על הסדרה בקצרה אז אומר כך מחבר מוכשר מאד, אך מנוול גדול! איך אפשר למשוך כזאת סדרה כל כך הרבה שנים?! שילך לעזעזאל.
רק שאם הוא ישמע לי לא יהיה מי שיגמור את הסדרה.
נו מה לעשות.

בעיני הספר ממש יצירת מופת. קראתי אותו ביומים, ביום הראשון קראתי את שתי הפרקים הראשונים המספרים זכרונות ממנדרלי, ולצערי כי רב נשברתי. התיאור היה ארוך מדי ולא הבנתי מילה ממה שרוצים ממני כי למעשה הפרקים האלה היו אפילוג למתרחש אחר זמן העלילה ודי משעממים. יום לאחר מכן המשכתי בקריאה מתוך תקוה לשיפור, ואין מה לומר, פשוט גמעתי בשקיקה את כל הספר עד הסיום הדרמטי.
הסיפור בנוי מאד טוב ובהצלחה רבה רבים מהתיאורים על מחשבותיה של גיבורת הסיפור, המספרת מתהפכים, ולא כולם מצויינים בספר במהלך הגילוי אודות רבקה האמיתית.
נקודה מענינת שלא מוזכר שמה של המספרת חוץ מפעם אחת במהלך מסיבת התחפושות, שבו מוזכרת בשמה הפרטי קרוליין (דה וינטר), נקודה שללא ספק מוסיפה נופך לסיפור.
יש לציין שהספר יצא במהדורה חדשה בהוצאת מטר, ויש שם גם אחרית דבר עם ניתוח מענין של העלילה.
לסיכום מומלץ מאד

התחלתי לקרוא, לא עשיתי כלום עד שגמרתי, ולהזכירכם מדובר בספר עיוני.
ספר מפורט מאד, מרחיב אופקים ובהרבה פעמים מוציא אותך קטן בעיני עצמך.

פספוס.
אין מילה אחרת לתאר. קראתי את הסדרה ברציפות, (כך שלא הספקתי לפתח ציפיות) ובכל זאת לדעתי החלק הראשון והשני איכותיים מאד, עלילה מרתקת וסוחפת, מאד קריא וללא אילתורי מריחות, והחשוב מכל- משאיר אותך במתח.
אבל החלק השלישי, על הפנים, העלילה בפירוש נהרסה, הטרילוגיה עובדה לקולנוע כתוב...

קשה קצת להביע דעה על הספר. כחובב ידע ולוגיקה שקורא הרבה, דעתי שדי קשה לפרגן לספר כזה, ולהיפך הספר רדוד ושטחי, התוכן מובא בקיצור ללא ירידה לפרטים, ואין בו שום חידוש מענין (ואולי אף שאינו מענין..) למי שקרא כבר ספרי מדע פופלרי בנושא של תורת המשחקים.
אני אישית, שמעתי תשבחות רבות על הספר, אבל עקב טעות של המוכר (בטלפון) קניתי את ספרם של דיקסיט וניילבאף על תורת המשחקים, ומאד נהנתי ממנו למרות שיש בו קצת מריחה. ורק עכשיו קניתי - וכבר גמרתי לקרוא, את הספר של חיים שפירא, וללא ספק אין שום מקום להשוואה ברמה או בהיקף.
אבל מצד שני, הספר מבאר יפה את מהותה של תורת המשחקים בשפה קלה ובהירה ובשילוב דוגמאות מקוריות. וללא ספק הספר של דיקסיט וניילבאף, כבד.
על כן למי שמעונין לקבל מושגים בתורת המשחקים באופן כללי ולהקיף בקצרה את כל הנושאים החשובים, אמליץ לקרא את הספר. אבל מי שרוצה ללמוד את הנושא לעומק ובצורה פרטנית, יש ספרים מצוינים אחרים, כמו זה של דיקסיט וניילבאף (הוצאת ידיעות ספרים) שלאחרונה יצא מחדש עם הוספות.

מסיפורי שרלוק הולמס הטובים ביותר.
גם העלילה מרתקת ביותר, ובנוסף כל הנתונים מונחים לפני הקורא ואעפ"כ קשה לנחש את הסיום, חיסרון שקיים ברבים מעלילות שרלוק, שדויל ממציא פיתרון בדמות פושע שלא נראה כלל במהלך תיאור הבעיה ולא הוזכר בסיפור.
גם ההערות של המו"ל בהוצאה זו מענינות מאד.

כתיבה בסגנון בריטי - ישן מובהק, אולי מקשה קצת על הקורא אבל שווה קריאה.
בספר מתואר רגשות וקשיים אנושיים, ונותן נקודת מבט מענינת על מצבם הנפשי של הדחוי והמושפל. כמו כן מודגש בו ההתמכרות המסוכנת של הנקמה הטבועה ברגש האדם, ושאר טעויות אנוש.
הספר מספר על יצירת יצור תבוני חי כאדם במעבדה, ועומד בשורה אחת עם הסיפור על ד"ר ג'קיל ומר הייד של רוברט לואי סטיבנסון.
מומלץ.

ספר אדיר.
הספר מספר על "גדולי אנשי הרוח" באומתנו, מנדלי מוכר ספרים, אחד העם, נחמן ביאליק ועוד רבים אחרים, וחושף אגב כך כל מה ש"משום מה" לא למדנו בבית הספר.
אייזיק רמבה לא כותב בלשון תוקפנית כלל והסיפורים כתובים כעובדות וללא פרשנות המחבר מה שנותן אמינות רבה לנתונים.
‏(אם כי רובם אינם שנויים במחלוקת בלאו הכי רק אינם ידועים לציבור הרחב.)
לפעמים אייזיק מספר מנקודת מבטו לאירועים שהיה עד להם וגם שם אין הרבה פרשנויות שלו.
הספר היה חשוב בתקופתו עת הציבור הישראלי העריץ את אותם ענקי רוח כביכול אף שרובם לא היה ציונים כלל, ולעיתים בגדו בעמם, כמסופר בספר.
מומלץ מאד לקריאה!!

ספר אדיר. את רוב היצורים אמנם אפשר לראות בספרי פנטזיה אחרים אך אראגון הוא משהו יוצא מהכלל.
תיאור המאורעות חי מאד והעלילה סוחפת. אולי קצת קשה להתחבר בהתחלה, (כמו ברוב ספרי הקריאה עבי הכרס) אבל המאמץ משתלם.
פאוליני חידש גם דברים מרתקים, שפה עתיקה שמילותיה מסמלות את משמעותן ולא רק כינויים.
אותו דבר לגבי שם האדם האמיתי שכולל את כולו.
רק חבל שפאוליני שכח את זה בחלק השני שאורומיס מלמד את אראגון שכוחה של השפה העתיקה הוא תוצאה של קסם קדום שביצעו בני הגזע האפור, ולמעשה הקסם כלל לא נובע מהמילים.