ביקורת ספרותית על המתיקות שבשכחה - פרוזה # מאת קריסטין הרמל
ספר בסדר

---

הספר הזה, בדיוק כמו מתכון למאפה עסיסי, מכיל את כל המרכיבים הנכונים. אבל אם נמשיל אותו למאפה, מישהו לא אפה אותו מספיק זמן בתנור, ומצד שני בזק עליו קצת יותר מדי סוכר. התוצאה היא ספר מתקתק מאוד מבחוץ שלא מספיק עשוי מבפנים.

זהו סיפורה של הופ מק'קנה, בעלת קונדיטוריה בשם "כוכב הצפון" , בקייפ קוד, עיירת החוף הקטנה במדינת מסצ'וסטס. היא בת 37, גרושה ואם לאנני שנמצאת בתחילת גיל ההתבגרות שלה, משמע, מרדנית ועצבנית. הקונדיטוריה שלה, שעוברת מדור לדור במשפחה, נקלעת לקשיים כלכליים ועליה להכריע לגבי עתידה. יש לה סבתא חולת אלצהיימר שהמוח שלה כבר מטושטש כמעט לגמרי. סבתה ובתה הן קרובות המשפחה היחידות שיש לה, אחרי שאמה נפטרה מסרטן.

יום בהיר אחד, ברגע של צלילות מפתיעה, סבתה של הופ מבקשת ממנה ומאנני לקחת אותה לים, ושם היא בוצעת עוגה לחתיכות קטנות ומשליכה אותן לים, ובמקביל נותנת להופ פתק שעליו כתובים שמות בני משפחה אחת שהיא מתעקשת שהופ תברר מה עלה בגורלם. לשם כך, הופ צריכה לנסוע לפריז ולנסות להתחקות אחריהם. היא מגלה שלסבתה יש חיים שלמים שהיא הסתירה מכל המשפחה, דת שונה מזו שהיא גדלה עליה, משפחה שהושמדה כמעט במלואה בשואה ואהוב אחד נצחי.

הספר כולו רווי בתיאורי מאפים ומלווה גם במתכונים. כפי שנכתב בגב הספר, המתכונים אמורים לאפשר לקוראים לחוות את מסעה המתוק של הופ. לי הם לא שינו כהוא זה.

אז כפי שציינתי, יש כאן את כל המרכיבים הנכונים, אבל משהו בתהליך ההכנה קצת התפספס. זה הרגיש לי קצת "תפסת מרובה לא תפסת". הסופרת נורא השתדלה לדחוס לספר את כל מה שלדעתה יכול היה ליצור ספר טוב, אבל בסופו של דבר התוצאה שהתקבלה היא פשוט ספר סביר. יש כאן אישה שנדמה כאילו כל צרות העולם נופלות עליה. היא גרושה טרייה יחסית, היחסים שלה עם בתה היחידה מעורערים, היא צריכה לדאוג לסבתא חולת אלצהיימר, העסק המשפחתי עומד להישמט מידיה, ואיכשהו לא הייתה לי שום אמפתיה כלפיה. הדמות שלה קצת עצבנה אותי והייתה אפילו טרחנית בעיניי. הסיפור המשפחתי הוא בעל פוטנציאל מרגש, אבל הסופרת נוגעת בכל נושא השואה על קצה המזלג. בתחילה קצת חששתי, אני נמנעת במכוון מספרים שעוסקים בשואה – תסמונת דור שלישי כנראה – אבל החששות היו מוקדמים מדי, כי התיאורים מאוד שטחיים ולא גרמו לי לעצב הגדול שבדרך כלל אופף אותי כשאני קוראת דברים מסוג זה. לא שזה רע, כי זה לא ספר על שואה, אבל זה הרגיש לא פה ולא שם. וסיפור האהבה שגם הוא היה צריך להיות מרגש בדרכו שוב הרגיש לא מספיק עמוק.

בנוסף, הספר מלווה בכל מיני פילוסופיות בגרוש – צריך לטעות כדי ללמוד, החיים לא תמיד מסתדרים לפי התוכניות, צריך להיפתח לאהבה ולא לפחד. מעין רשימת קלישאות כזאת שליוותה את הספר.

והערה לגבי סוף הספר, ומי שלא קרא ומתכנן לקרוא מוזמן לדלג לפסקה הבאה: יש קלוז'ר, כמובן, לא ציפיתי למשהו אחר, אבל הוא כל כך קיטשי עד שאם זו הייתה סצנה מסרט, זה היה מלווה בזיקוקי דינור ובכוכבים נופלים. אני לא אהבתי את הסוף. מה גם שהספר הבטיח לי דמעות בעיניים, ואפילו לחלוחית לא הייתה. להבדיל, הסוף של "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" סיפק קלוז'ר בדיוק מאותו סוג, אבל הוא היה כל כך מרגש והשאיר אותי חצי מתייפחת. והסוף כאן היה הוליוודי מדי ומתבקש מדי והמשך ישיר של כל הקלישאות שקדמו לו.

לסיכום, הספר היה חביב בעיניי וקריא. נדרש לי בדיוק יום וחצי כדי לסיים אותו, כולל קצת עבודה באמצע. הוא לא מיועד לשונאי הספרים המתוקים והקיטשיים. זה ספר משקל נוצה על אהבות ושקרים, אין לו ערך מוסף והוא ממש לא ספר חובה, אבל אם יש כמה שעות פנויות, הוא יעביר אותן בצורה נעימה ומספקת.

» ביקורות נוספות של גלית
» ביקורות נוספות על המתיקות שבשכחה - פרוזה #