ביקורת ספרותית על טוב מראה עיניים מאת לינווד ברקלי
ספר טוב

---

חידושי הטכנולוגיה עלולים להבהיל לפעמים. פעם ראיתי כתבה על יכולת המעקב של לוויני ריגול. סיפרו שם, וגם הדגימו, איך אפשר לצפות מהלווין, ולראות את כדור הארץ לפרטי פרטיו. עד רמת רזולוציה של כותרת עיתון הנמצא ביד אדם שיושב ברחוב וקורא אותו להנאתו. רק המחשבה על עיניים גדולות כאלה שצופות בך בכל רגע ורגע, מעוררת חרדה, ויכולות לגרום לאדם נורמלי להיכנס למסתרי ביתו המוגן ולא לצאת משם אף םעם. הטכנולוגיה היא גם זאת שתאפשר הסתגרות כזאת. אפשר להזמין אוכל דרך הטלפון, ולשאוב את כל המידע, וחלק ניכר מהיחסים החברתיים דרך רשת האינטרנט. אני מניחה שרוב האנשים פשוט מדחיקים. אלא שביפן למשל, יש תופעה חברתית רווחת מאוד של צעירים המסתגרים בבית ההורים, ולעיתים קרובות בחדר מסוים באותו בית, ואינם יוצאים ממנו אלא לעיתים רחוקות בלבד. קוראים להם "היקיקומורי" או משהו כזה. אני לא יודעת אם מדובר בחרדת לווינים או בעיה אחרת, אבל אין ספק שהטכנולוגיה היא אחת המאפשרים העיקריים של הסתגרות מרצון מעין זאת.

אז הנה הגיע הזמן לסקירה של הספר השני מסאגת בית החולים שלי. הספר הגיע בחבילה אחת יחד עם פרוייקט רוזי שביקשתי, ובחסות מבצע "ספר שני ב-19.90" של צומת ספרים. למעשה אני קצת מתהדרת מעבר למה שצריך. לא סיימתי את שני הספרים באותו היום. את הספר הזה רק התחלתי בבית החולים. סיימתי אותו בשבת בבית. אני קצת מתקשה לכתוב עליו בפני עצמי, ולכן החלטתי לגייס לעזרה את הכיתוב על הכריכה האחורית (מודגש באות בולטת) ולהוסיף את הערותיי (בגופן רגיל).

תומס קילברייד הוא סכיזופרן בעל אובססיה למפות, שאך לעיתים נדירות עוזב את חדר השינה שלו. באמצעות תוכנת מחשב, הוא עורך טיולים וירטואליים בערי העולם וחורת בזיכרונו את מפות הרחובות שלהן, את מספרי הבתים ואף את האנשים שגרים בהם.


ואכן, זה ספר ששייך לתסמונת "הסופר שכותב על גיבור בעל הפרעה". מר ברקלי היקר, אנא עסוק בכתיבת ספרי מתח, שהיא מיומנות שבה אתה טוב, ואל נא תעסוק באבחונים. בזכות הטכנולוגיה לא הייתי צריכה ללכת רחוק כדי להגיע למידע בדבר סכיזופרניה ותופעות דומות, וממה שקראתי לחלוטין לא ברור האם תומס קילברייד סובל מסכיזופרניה פרנואידית, או שמא חרדה חברתית, או לקות כלשהי על הרצף האוטיסטי, או (מה שמתאים להמשך הסיפור) הפרעת דחק פוסט טראומתית. או בכלל לקות אחרת. אני לא פסיכאטרית, אז אין לי מושג. אילו תומס היה יפני, בכלל היו קוראים לו היקיקומורי ומתייחסים להפרעה שלו כאל סטיה חברתית ולא פסיכאטרית.

האדם היחיד שמתווך בין תומס לבין העולם האמיתי הוא אחיו ריי. הוא מטפל בו ועושה הכול כדי לקיימו ובנוסף גם נאלץ להקשיב לתיאוריות הפרנואידיות של אחיו. במהלך אחד משיטוטיו הווירטואליים ברחובות ניו־יורק מבחין תומס בחלון אחד הבתים במשהו מטושטש שנראה כמו ראש אדם עטוף בשקית פלסטיק, וחושד כי מדובר ברצח. הוא דורש מריי לצאת ולבדוק את העניין. ריי עושה זאת כדי לצאת ידי חובה, אולם עד מהרה הוא מגלה שהוא ותומס נקלעו למזימה סבוכה מששיער, ושגם חייהם בסכנה


טוב, בערך. האדם שטיפל בתומס היה אביו, אדם. כל הסיפור מתחיל במות האב בתאונת כיסוח דשא, ובאח ריי שמגיע לבית לצורך הסדרת העניינים הכספיים, וכן מציאת מקום הולם לשיכונו של תומס. מותו של האב הוא חלק מהותי בסיפור, וזאת מכמה סיבות, אבל הפירוט כבר נכנס לתוככי העלילה, ואין זה מין הנימוס לפרט. אני נזכרתי קצת בסרט איש הגשם. ואולי רק השם ריימונד גרם לי. כל השאר זאת תמצית טובה למדי, וזה בעצם מוקד גדולתו של ברקלי. הנה הדבר שהוא טוב בו. לקח מישהו אפור למדי, סתם מאייר בסתם מקום, וסיבך אותו בעלילת מתח מול כוחות שונות, ועם טוויסטים מרובים. יופי של עלילה, באמת. הזרימה קצת איטית. או שמא גם זה מכוון וברקלי יודע כיצד לוודא שרוב הקוראים שלו מרגישים אינטיליגנטיים נורא כשהם מצליחים לנחש את הצעדים הבאים בעלילה לםני הגיבור.

לינווד ברקלי הוא מחברם של רבי־המכר ‘בלי לומר שלום´, ‘קרוב מדי הביתה´, ‘מהלך לא מוצלח´, ‘ביום שאיבדתי אותה´ ו´התאונה´, שיצאו בעברית בהוצאת מודן.


טוב, זאת הסיבה שבכלל הסתכלתי על הספר. אם צריך לדרג, אז אני חושבת ש"בלי לומר שלום", ו"קרוב מדי הביתה" טובים יותר, אבל לא בהרבה יותר. ספר חביב. ארבעה כוכבים בסוגת מתח, ספר נהדר לקיץ, יעיל ביותר בתקופת התאוששות ממחלה.

“ספרו הטוב ביותר של ברקלי עד כה, סיפור שהיצ´קוק היה אוהב... מרתק, לעיתים קרובות מפחיד, מדי פעם מצחיק, ובאופן מפתיע גם עדין..." סטיבן קינג


טוב שלא ראיתי את זה לפני שהתחלתי לקרוא. לא נראה לי שהייתי לוקחת ספר "שהיצ'קוק היה אוהב". בטח לא כזה שסטיבן קינג ממליץ עליו. אבל כן אהבתי, ואני ממליצה לחובבי הז'אנר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על טוב מראה עיניים