"תוך כדי לחימה הגענו לבניין ימק"א, ואז בפעם הראשונה הסתכלתי בתצ"א וראיתי שמשהו לא בסדר. ניגשתי למג"ד ואמרתי לו: 'יוסי, אנחנו לא ברחוב הנכון'." (שמעון "קצ'ה" כהנר, סגן מפקד גדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 בעת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עמוד 73).

הספר "איפה אני נמצא, לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר יסודי, ראשון מסוגו, הבוחן טעויות בהתמצאות בשדה הקרב, כאלה שהייתה להן השפעה קשה על תוצאות הלחימה. "השאלה 'איפה אני נמצא?' מזכירה בוודאי לכל מי שאי־פעם ניווט, רגעים ביום ובעיקר בלילה, בהם אינך בטוח אם אתה נמצא במקום שהתכוונת להיות בו, ועל כך מקובלת האימרה: 'רק מי שאיננו מנווט – אינו טועה בניווט'. הניווט וההתמצאות הם מרכיבים חשובים בהצלחה או בכישלון בשדה הקרב, כי הרי אם לא תגיע אל היעד לא תוכל לבצע את המשימה" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7). ואכן, כמי שניווט בפרקי המסלול השונים בצבא, השאלה מוכרת גם לי. בספר מובאים קרבות מתוך חמש המלחמות הגדולות של ישראל, בהם היו טעויות בהתמצאות, החל משיבוש פשוט ועד לטמטום משווע. בחלק מהקרבות המשימה לא בוצעה כלל. ובחלק מהם, המשימה הושלמה במחיר כבד של נפגעים, ותוך גילויי מעשי גבורה כבירים. המחבר עוסק באירועים באופן ענייני ונמנע להצביע על אשמים.

"בבדיקת המשימות המוטלות על מפקדי שדה נוכל לזהות צרכים עם דגשים שונים. מפקדי חי"ר, לדוגמה, חשוב שיהיו בעלי כושר ניווט טוב, משום שחי"ר הפועל רגלית יקבל, בדרך כלל, משימה מבצעית אחת ביום לחימה, על פני שטח קטן יחסית. למפקד כוח חי"ר, הובלת כוח בהסתר, מנקודה לנקודה, בדרך אל היעד, היא המפתח להצלחה" (עמוד 150) חדשנותו של הספר היא בטענה כי ניווט, קרי: "ניווט- תנועה מנקודה לנקודה בשטח באמצעות עזרים וחישובים מתאימים." (עמוד 145). אינו אלא יכולת מקצועית נדרשת, כמוה כקליעה או כושר גופני גבוה ו- "התמצאות – הזדהות בשטח ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים" (עמוד 145), והמפקד הקרבי נדרש לקחת יכולות אלו ולהגיע לכדי: "התמצאות קרבית – היא יכולתו של אדם לזהות היכן הוא נמצא ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים, ולהבין את המשמעות המבצעית של המרחב בו הוא נמצא" (עמוד 149). הספר מנתח קרבות חי"ר, שריון, ואף נוגע בסוגיות ההתמצאות של כוחות האוויר והים (ובכלל זה הקומנדו הימי), וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות.

כשאני חושב על הספר אני לא יכול שלא להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. היה זה בצבא, בעת שהייתי טירון בצנחנים בפגישתי הראשונה עם סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל, סגן מפקד הפלוגה החדש, באצטדיון טדי, כאשר הפלוגה חזרה מחופשת רגילה לתחילת האימון המתקדם. הוא חיכה לנו כשהוא יושב וקורא ספר (כמי שהיה נווט מצטיין התאים לו לקרוא את הספר) וכבר אז הרשים אותנו בחיוכו שאינו מש מפניו. כשהגענו הוא דיבר איתנו פתוח, בלי דיסטאנס. הוא הגיע לפלוגה לאחר שהיה מפקד מחלקת טילי הגיל בפלוגת החוד (את המסלול עשה בכלל בסיירת צנחנים), וככה היה רגיל. מאוד הערכנו אותו על זה. בשבוע המחלקה, באימונים שבחמאם-אל-מליח, חנך אותנו מתניה בתרגילים. אחרי אחד התרגילים (שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים) נתן לנו מתניה דגשים מקצועיים וסיפר לנו על ההיתקלות של סיירת צנחנים בלבנון בשנת- 1999 שהסתיימה במותם של מפקד הסיירת, איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים נוספים. פתאום אמר- "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי". וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפל עלינו התיק הזה, שזה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, בתחתית איזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בצנחנים הוא עניין רציני ולא איזה משחק. כמפקד הוא היה מקצוען, קפדן עד מאוד בכל מה שהיה קשור לבטיחות (שהרי זהו אחד מן התחומים עליהם אמון הס' בפלוגה) ואהוד על כולם. כשהמ"פ עזב\ הועזב אותנו, והמ"פ החדש בושש להגיע, הפך מתניה למעין מ"פ לתקופה קצרה, שבמהלכה גם עזבו את הפלוגה מי שיצאו לקורס מ"כים מוקדם. הוא שוחח אתי לפני היציאה לקורס והבהיר לי את חשיבות הפיקוד על כיתה. כמו תמיד, גם את זה עשה בחביבות ובנועם, כשחיוכו הנצחי נמתח מאוזן לאוזן.

"באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול של מעצרים בו זמנית. עִמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב - פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) לאחר שזומן לשיחת הבהרה עם הסמג"ד, על שלא נתן מספיק זמן למש"קיות החינוך והת"ש הגדודיות להדריך ולטפל בפלוגה, אמר מתניה: "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) הוא באמת היה כזה מפקד. שבוע לפני תום המסלול נהרג מפליטת כדור אקדח ששאל מאחיו. תמיד אזכור אותו מחייך. לאן שהלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי.

בכל מקרה די להעלאת הזיכרונות, הספר רווי דוגמאות לטענת המחבר כי התמצאות קרבית חיונית ללחימה בכלל ולמפקדים בפרט. להמחשת אין טובה מן הדוגמה של גדוד 51 של גולני ב"מבצע קינוח" במלחמת יום הכיפורים, לכיבוש החרמון: "גדוד חי"ר 51, פעל בלילה בהיר בשטח הררי קשה. תוואי הקרקע במקום בולטים, אך הגורם שהשפיע ביותר על יכולת ההתמצאות של המפקדים היה המאמץ הפיזי שנדרש מהם. מג"ד 51 הכיר את השטח וידע את מגבלותיו. תנאי שטח קשים, כפי שהיו בקרב זה, בהם תנועה רגלית למרחק של קילומטר אחד שנמשכה שלוש שעות רצופות, חייבו את המג"ד והמ"פים להקפיד שבעתיים על הניווט וההתמצאות, משום שכל טעות בתנועה שהיו ממשיכים בה, הייתה עלולה לנטרל את הכוח ולהסיטו מיעדו ומן המשימה שהוטלה עליו, ולגרום לתוצאות חמורות. מ"פ ב', שנשלח לגבעה 19, אם היה מגיע ומתייצב שם, מצפון ליעדים שבהם נערכו הסורים, היה באפשרותו לשנות את פני הקרב. עיקר כוחות הגדוד היו במגע עם הסורים, מדרום, ולמרות הנפגעים שספגה פלוגה ג', אין ספק שהעסקה באש של היעדים 16 ו-17 בו-זמנית, מהחזית ומהעורף, הייתה מאלצת את הסורים לסגת, או לפחות מחלישה את כושר לחימתם. מ"פ ב' טעה בדרכו והוביל את פלוגתו לכיוון ההפוך מזה שהיה צריך ללכת בו. במקום לנוע לכיוון צפון-מזרח, לגבעה 19, נע לכיוון צפון-מערב, לגבעה 24. קשה לדעת מה גרם למ"פ לטעות. מבחינת האוריינטציה הכללית, המ"פ היה צריך לדעת כי הוא נע לכיוון מערב ולא למזרח. לא ברור אם למ"פ היה מצפן והאם נעזר בו. מה שבטוח הוא כי בזמן שטעה, לא נורתה עליו אש אויב, הלילה היה בהיר, וגם ללא מצפן, קל היה לשמור על הכיוון על-פי כוכב הצפון" (עמוד 62).

יודק'ה פלד, מפקד גדוד 51 של גולני, אשר תיחקר לאחר הקרב את המ"פ על שקרה, סיפר כי: "אני בכל אופן חשתי וגם הערכתי שלא הייתה פה רק בעיה של טעות בהתמצאות. גם אם ירו עליו בשלבים מסוימים, העובדה היא שהוא תפס מקום מבטחים בגבעה 24, רחוק מאזור הלחימה, ונשאר שם עד הבוקר. החלטתי שעל דבר כזה לא נותנים הזדמנת שנייה והדחתי אותו מהגדוד. אני מעריך שאם מ"פ ב' היה מגיע לגבעה 19, כפי שרציתי, הוא היה בסופו של דבר כובש את מוצב החרמון" (עמודים 61-62). מסכם המחבר וקובע כי: "הקרב של גדוד חי"ר 51 לכיבוש החרמון, היה קרב קשה שהיה יכול להסתיים גם אחרת. הטעות בהתמצאות של פלוגה ב', לא זו בלבד שלא הביאה למפנה המצופה, אלא גרעה פלוגת חי"ר מסד"כ הגדוד, בזמן שהוא היה זקוק לה ביותר. הגדוד שילם מחיר יקר של עשרות נפגעים ולא היה בידו להשלים את המשימה בכוחות עצמו. המאמץ החטיבתי המשותף, הוא שהכריע בסופו של דבר את גורל הקרב" (עמוד 64).

בעת שקוראים בספר ומנסים להימנע מלשפוט לחומרה את המעורבים באירועים, קשה שלא להזדעזע מכך ששורש הכישלון ב"מבצע יורם" במלחמת העצמאות למשל, במהלכו ניסתה חטיבת יפתח של הפלמ"ח הוא בתנועה אל היעד שהרי: "מסע ההתקרבות של הכוחות אל היעד היה מבוסס כולו על פרט נוף אחד – עץ הברוש – כנקודת מפתח בניווט. מרגע שהכוח פיספס את העץ, נחרץ גורל הקרב לכישלון" (עמוד 140). הטעות, לדידי, מצויה כבר בתכנון הציר ובכך שהמפקדים לא היו בקיאים בשטח, עוד בטרם בביצוע. אולם אין הדבר בכדי להעיד על רמת ההתמצאות והניווט שצה"ל של ימי מלחמת העצמאות. מקוממת גם טענתו של מפקד גדוד 5 בחטיבה, ישכה שדמי, כי: "פעלנו לפי הדוקטרינה של הפלמ"ח, לפיה אם אין לך אחיזה ושליטה טובה על יעד שכבשת, נתק מגע" (עמוד 138).

לא בכדי ישאל הקורא כיצד ה"דוקטרינה" הזו מתיישבת עם קרב הגבורה בסן-סימון ועם מעללים אחרים שביצע הפלמ"ח. אמנם לא הכל בצה"ל היה כפי שהוא היום, וצה"ל נדרש ליחידה 101 ולצנחנים בפיקוד שרון, על מנת לכונן את ערכי הביצוע והלחימה שלו לסטנדרטים שבהם הם מצויים כיום, אולם קשה להישאר אדיש לנאמר. מה בין זה לבין דבקות במשימה לא ברור לי וטוב הדבר שעיקרון זה לא אומץ על ידי כלל הפלמ"ח.

משפט אחד, שאמר ניר בר-זוהר, מפקד פלוגה ב' בגדוד 450, גדוד קורס המ"כים של הצנחנים, בעת שסיפר על ההסתבכות בפריצה לאורך ציר החוף במלחמת של"ג, צד את עיני כעדות לרעה חולה נוספת שצה"ל סובל ממנה זה שנים, והיא היעדר התיחקור והלימוד של הלקחים מן הקרבות: "אחד הדברים שתמוהים בעיניי, שלא נערך שום תחקיר בדרג של מפקדי הגדוד" (עמוד 52).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב. המחבר, אף שהוא מביע בספרו הערכה רבה לטכנולוגיית הניווט הלווייני (GPS), מציין כי צה"ל מתנהל כאילו שסוגיית ההתמצאות נפתרה, ולא כך הוא (מאחר והספר פורסם ב-2001 הערות אלה מהדהדות נוכח אירועי ירי דו-צדדי ממלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה"), ראויה לעיון בהקשר זה הערה בהקדמה לספר: "מסקנה חשובה שלמדתי מן הספר היא שמכשירי הניווט, שאנו מרבים להשתמש בהם בימים אלה, יכולים לסייע לנו בניווט (מנקודה לנקודה) – ובכך תרומתם חשובה, אך אינם יכולים להוות תחליף להתמצאות (המרחבית) בשדה־הקרב" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7).

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"תוך כדי לחימה הגענו לבניין ימק"א, ואז בפעם הראשונה הסתכלתי בתצ"א וראיתי שמשהו לא בסדר. ניגשתי למג"ד ואמרתי לו: 'יוסי, אנחנו לא ברחוב הנכון'." (שמעון "קצ'ה" כהנר, סגן מפקד גדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 בעת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עמוד 73).

הספר "איפה אני נמצא, לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר יסודי, ראשון מסוגו, הבוחן טעויות בהתמצאות בשדה הקרב, כאלה שהייתה להן השפעה קשה על תוצאות הלחימה. "השאלה 'איפה אני נמצא?' מזכירה בוודאי לכל מי שאי־פעם ניווט, רגעים ביום ובעיקר בלילה, בהם אינך בטוח אם אתה נמצא במקום שהתכוונת להיות בו, ועל כך מקובלת האימרה: 'רק מי שאיננו מנווט – אינו טועה בניווט'. הניווט וההתמצאות הם מרכיבים חשובים בהצלחה או בכישלון בשדה הקרב, כי הרי אם לא תגיע אל היעד לא תוכל לבצע את המשימה" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7). ואכן, כמי שניווט בפרקי המסלול השונים בצבא, השאלה מוכרת גם לי. בספר מובאים קרבות מתוך חמש המלחמות הגדולות של ישראל, בהם היו טעויות בהתמצאות, החל משיבוש פשוט ועד לטמטום משווע. בחלק מהקרבות המשימה לא בוצעה כלל. ובחלק מהם, המשימה הושלמה במחיר כבד של נפגעים, ותוך גילויי מעשי גבורה כבירים. המחבר עוסק באירועים באופן ענייני ונמנע להצביע על אשמים.

"בבדיקת המשימות המוטלות על מפקדי שדה נוכל לזהות צרכים עם דגשים שונים. מפקדי חי"ר, לדוגמה, חשוב שיהיו בעלי כושר ניווט טוב, משום שחי"ר הפועל רגלית יקבל, בדרך כלל, משימה מבצעית אחת ביום לחימה, על פני שטח קטן יחסית. למפקד כוח חי"ר, הובלת כוח בהסתר, מנקודה לנקודה, בדרך אל היעד, היא המפתח להצלחה" (עמוד 150) חדשנותו של הספר היא בטענה כי ניווט, קרי: "ניווט- תנועה מנקודה לנקודה בשטח באמצעות עזרים וחישובים מתאימים." (עמוד 145). אינו אלא יכולת מקצועית נדרשת, כמוה כקליעה או כושר גופני גבוה ו- "התמצאות – הזדהות בשטח ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים" (עמוד 145), והמפקד הקרבי נדרש לקחת יכולות אלו ולהגיע לכדי: "התמצאות קרבית – היא יכולתו של אדם לזהות היכן הוא נמצא ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים, ולהבין את המשמעות המבצעית של המרחב בו הוא נמצא" (עמוד 149). הספר מנתח קרבות חי"ר, שריון, ואף נוגע בסוגיות ההתמצאות של כוחות האוויר והים (ובכלל זה הקומנדו הימי), וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות.

כשאני חושב על הספר אני לא יכול שלא להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. היה זה בצבא, בעת שהייתי טירון בצנחנים בפגישתי הראשונה עם סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל, סגן מפקד הפלוגה החדש, באצטדיון טדי, כאשר הפלוגה חזרה מחופשת רגילה לתחילת האימון המתקדם. הוא חיכה לנו כשהוא יושב וקורא ספר (כמי שהיה נווט מצטיין התאים לו לקרוא את הספר) וכבר אז הרשים אותנו בחיוכו שאינו מש מפניו. כשהגענו הוא דיבר איתנו פתוח, בלי דיסטאנס. הוא הגיע לפלוגה לאחר שהיה מפקד מחלקת טילי הגיל בפלוגת החוד (את המסלול עשה בכלל בסיירת צנחנים), וככה היה רגיל. מאוד הערכנו אותו על זה. בשבוע המחלקה, באימונים שבחמאם-אל-מליח, חנך אותנו מתניה בתרגילים. אחרי אחד התרגילים (שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים) נתן לנו מתניה דגשים מקצועיים וסיפר לנו על ההיתקלות של סיירת צנחנים בלבנון בשנת- 1999 שהסתיימה במותם של מפקד הסיירת, איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים נוספים. פתאום אמר- "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי". וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפל עלינו התיק הזה, שזה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, בתחתית איזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בצנחנים הוא עניין רציני ולא איזה משחק. כמפקד הוא היה מקצוען, קפדן עד מאוד בכל מה שהיה קשור לבטיחות (שהרי זהו אחד מן התחומים עליהם אמון הס' בפלוגה) ואהוד על כולם. כשהמ"פ עזב\ הועזב אותנו, והמ"פ החדש בושש להגיע, הפך מתניה למעין מ"פ לתקופה קצרה, שבמהלכה גם עזבו את הפלוגה מי שיצאו לקורס מ"כים מוקדם. הוא שוחח אתי לפני היציאה לקורס והבהיר לי את חשיבות הפיקוד על כיתה. כמו תמיד, גם את זה עשה בחביבות ובנועם, כשחיוכו הנצחי נמתח מאוזן לאוזן.

"באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול של מעצרים בו זמנית. עִמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב - פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) לאחר שזומן לשיחת הבהרה עם הסמג"ד, על שלא נתן מספיק זמן למש"קיות החינוך והת"ש הגדודיות להדריך ולטפל בפלוגה, אמר מתניה: "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) הוא באמת היה כזה מפקד. שבוע לפני תום המסלול נהרג מפליטת כדור אקדח ששאל מאחיו. תמיד אזכור אותו מחייך. לאן שהלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי.

בכל מקרה די להעלאת הזיכרונות, הספר רווי דוגמאות לטענת המחבר כי התמצאות קרבית חיונית ללחימה בכלל ולמפקדים בפרט. להמחשת אין טובה מן הדוגמה של גדוד 51 של גולני ב"מבצע קינוח" במלחמת יום הכיפורים, לכיבוש החרמון: "גדוד חי"ר 51, פעל בלילה בהיר בשטח הררי קשה. תוואי הקרקע במקום בולטים, אך הגורם שהשפיע ביותר על יכולת ההתמצאות של המפקדים היה המאמץ הפיזי שנדרש מהם. מג"ד 51 הכיר את השטח וידע את מגבלותיו. תנאי שטח קשים, כפי שהיו בקרב זה, בהם תנועה רגלית למרחק של קילומטר אחד שנמשכה שלוש שעות רצופות, חייבו את המג"ד והמ"פים להקפיד שבעתיים על הניווט וההתמצאות, משום שכל טעות בתנועה שהיו ממשיכים בה, הייתה עלולה לנטרל את הכוח ולהסיטו מיעדו ומן המשימה שהוטלה עליו, ולגרום לתוצאות חמורות. מ"פ ב', שנשלח לגבעה 19, אם היה מגיע ומתייצב שם, מצפון ליעדים שבהם נערכו הסורים, היה באפשרותו לשנות את פני הקרב. עיקר כוחות הגדוד היו במגע עם הסורים, מדרום, ולמרות הנפגעים שספגה פלוגה ג', אין ספק שהעסקה באש של היעדים 16 ו-17 בו-זמנית, מהחזית ומהעורף, הייתה מאלצת את הסורים לסגת, או לפחות מחלישה את כושר לחימתם. מ"פ ב' טעה בדרכו והוביל את פלוגתו לכיוון ההפוך מזה שהיה צריך ללכת בו. במקום לנוע לכיוון צפון-מזרח, לגבעה 19, נע לכיוון צפון-מערב, לגבעה 24. קשה לדעת מה גרם למ"פ לטעות. מבחינת האוריינטציה הכללית, המ"פ היה צריך לדעת כי הוא נע לכיוון מערב ולא למזרח. לא ברור אם למ"פ היה מצפן והאם נעזר בו. מה שבטוח הוא כי בזמן שטעה, לא נורתה עליו אש אויב, הלילה היה בהיר, וגם ללא מצפן, קל היה לשמור על הכיוון על-פי כוכב הצפון" (עמוד 62).

יודק'ה פלד, מפקד גדוד 51 של גולני, אשר תיחקר לאחר הקרב את המ"פ על שקרה, סיפר כי: "אני בכל אופן חשתי וגם הערכתי שלא הייתה פה רק בעיה של טעות בהתמצאות. גם אם ירו עליו בשלבים מסוימים, העובדה היא שהוא תפס מקום מבטחים בגבעה 24, רחוק מאזור הלחימה, ונשאר שם עד הבוקר. החלטתי שעל דבר כזה לא נותנים הזדמנת שנייה והדחתי אותו מהגדוד. אני מעריך שאם מ"פ ב' היה מגיע לגבעה 19, כפי שרציתי, הוא היה בסופו של דבר כובש את מוצב החרמון" (עמודים 61-62). מסכם המחבר וקובע כי: "הקרב של גדוד חי"ר 51 לכיבוש החרמון, היה קרב קשה שהיה יכול להסתיים גם אחרת. הטעות בהתמצאות של פלוגה ב', לא זו בלבד שלא הביאה למפנה המצופה, אלא גרעה פלוגת חי"ר מסד"כ הגדוד, בזמן שהוא היה זקוק לה ביותר. הגדוד שילם מחיר יקר של עשרות נפגעים ולא היה בידו להשלים את המשימה בכוחות עצמו. המאמץ החטיבתי המשותף, הוא שהכריע בסופו של דבר את גורל הקרב" (עמוד 64).

בעת שקוראים בספר ומנסים להימנע מלשפוט לחומרה את המעורבים באירועים, קשה שלא להזדעזע מכך ששורש הכישלון ב"מבצע יורם" במלחמת העצמאות למשל, במהלכו ניסתה חטיבת יפתח של הפלמ"ח הוא בתנועה אל היעד שהרי: "מסע ההתקרבות של הכוחות אל היעד היה מבוסס כולו על פרט נוף אחד – עץ הברוש – כנקודת מפתח בניווט. מרגע שהכוח פיספס את העץ, נחרץ גורל הקרב לכישלון" (עמוד 140). הטעות, לדידי, מצויה כבר בתכנון הציר ובכך שהמפקדים לא היו בקיאים בשטח, עוד בטרם בביצוע. אולם אין הדבר בכדי להעיד על רמת ההתמצאות והניווט שצה"ל של ימי מלחמת העצמאות. מקוממת גם טענתו של מפקד גדוד 5 בחטיבה, ישכה שדמי, כי: "פעלנו לפי הדוקטרינה של הפלמ"ח, לפיה אם אין לך אחיזה ושליטה טובה על יעד שכבשת, נתק מגע" (עמוד 138).

לא בכדי ישאל הקורא כיצד ה"דוקטרינה" הזו מתיישבת עם קרב הגבורה בסן-סימון ועם מעללים אחרים שביצע הפלמ"ח. אמנם לא הכל בצה"ל היה כפי שהוא היום, וצה"ל נדרש ליחידה 101 ולצנחנים בפיקוד שרון, על מנת לכונן את ערכי הביצוע והלחימה שלו לסטנדרטים שבהם הם מצויים כיום, אולם קשה להישאר אדיש לנאמר. מה בין זה לבין דבקות במשימה לא ברור לי וטוב הדבר שעיקרון זה לא אומץ על ידי כלל הפלמ"ח.

משפט אחד, שאמר ניר בר-זוהר, מפקד פלוגה ב' בגדוד 450, גדוד קורס המ"כים של הצנחנים, בעת שסיפר על ההסתבכות בפריצה לאורך ציר החוף במלחמת של"ג, צד את עיני כעדות לרעה חולה נוספת שצה"ל סובל ממנה זה שנים, והיא היעדר התיחקור והלימוד של הלקחים מן הקרבות: "אחד הדברים שתמוהים בעיניי, שלא נערך שום תחקיר בדרג של מפקדי הגדוד" (עמוד 52).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב. המחבר, אף שהוא מביע בספרו הערכה רבה לטכנולוגיית הניווט הלווייני (GPS), מציין כי צה"ל מתנהל כאילו שסוגיית ההתמצאות נפתרה, ולא כך הוא (מאחר והספר פורסם ב-2001 הערות אלה מהדהדות נוכח אירועי ירי דו-צדדי ממלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה"), ראויה לעיון בהקשר זה הערה בהקדמה לספר: "מסקנה חשובה שלמדתי מן הספר היא שמכשירי הניווט, שאנו מרבים להשתמש בהם בימים אלה, יכולים לסייע לנו בניווט (מנקודה לנקודה) – ובכך תרומתם חשובה, אך אינם יכולים להוות תחליף להתמצאות (המרחבית) בשדה־הקרב" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7).

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"תוך כדי לחימה הגענו לבניין ימק"א, ואז בפעם הראשונה הסתכלתי בתצ"א וראיתי שמשהו לא בסדר. ניגשתי למג"ד ואמרתי לו: 'יוסי, אנחנו לא ברחוב הנכון'." (שמעון "קצ'ה" כהנר, סגן מפקד גדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 בעת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עמוד 73).

הספר "איפה אני נמצא, לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר יסודי, ראשון מסוגו, הבוחן טעויות בהתמצאות בשדה הקרב, כאלה שהייתה להן השפעה קשה על תוצאות הלחימה. "השאלה 'איפה אני נמצא?' מזכירה בוודאי לכל מי שאי־פעם ניווט, רגעים ביום ובעיקר בלילה, בהם אינך בטוח אם אתה נמצא במקום שהתכוונת להיות בו, ועל כך מקובלת האימרה: 'רק מי שאיננו מנווט – אינו טועה בניווט'. הניווט וההתמצאות הם מרכיבים חשובים בהצלחה או בכישלון בשדה הקרב, כי הרי אם לא תגיע אל היעד לא תוכל לבצע את המשימה" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7). ואכן, כמי שניווט בפרקי המסלול השונים בצבא, השאלה מוכרת גם לי. בספר מובאים קרבות מתוך חמש המלחמות הגדולות של ישראל, בהם היו טעויות בהתמצאות, החל משיבוש פשוט ועד לטמטום משווע. בחלק מהקרבות המשימה לא בוצעה כלל. ובחלק מהם, המשימה הושלמה במחיר כבד של נפגעים, ותוך גילויי מעשי גבורה כבירים. המחבר עוסק באירועים באופן ענייני ונמנע להצביע על אשמים.

"בבדיקת המשימות המוטלות על מפקדי שדה נוכל לזהות צרכים עם דגשים שונים. מפקדי חי"ר, לדוגמה, חשוב שיהיו בעלי כושר ניווט טוב, משום שחי"ר הפועל רגלית יקבל, בדרך כלל, משימה מבצעית אחת ביום לחימה, על פני שטח קטן יחסית. למפקד כוח חי"ר, הובלת כוח בהסתר, מנקודה לנקודה, בדרך אל היעד, היא המפתח להצלחה" (עמוד 150) חדשנותו של הספר היא בטענה כי ניווט, קרי: "ניווט- תנועה מנקודה לנקודה בשטח באמצעות עזרים וחישובים מתאימים." (עמוד 145). אינו אלא יכולת מקצועית נדרשת, כמוה כקליעה או כושר גופני גבוה ו- "התמצאות – הזדהות בשטח ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים" (עמוד 145), והמפקד הקרבי נדרש לקחת יכולות אלו ולהגיע לכדי: "התמצאות קרבית – היא יכולתו של אדם לזהות היכן הוא נמצא ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים, ולהבין את המשמעות המבצעית של המרחב בו הוא נמצא" (עמוד 149). הספר מנתח קרבות חי"ר, שריון, ואף נוגע בסוגיות ההתמצאות של כוחות האוויר והים (ובכלל זה הקומנדו הימי), וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות.

כשאני חושב על הספר אני לא יכול שלא להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. היה זה בצבא, בעת שהייתי טירון בצנחנים בפגישתי הראשונה עם סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל, סגן מפקד הפלוגה החדש, באצטדיון טדי, כאשר הפלוגה חזרה מחופשת רגילה לתחילת האימון המתקדם. הוא חיכה לנו כשהוא יושב וקורא ספר (כמי שהיה נווט מצטיין התאים לו לקרוא את הספר) וכבר אז הרשים אותנו בחיוכו שאינו מש מפניו. כשהגענו הוא דיבר איתנו פתוח, בלי דיסטאנס. הוא הגיע לפלוגה לאחר שהיה מפקד מחלקת טילי הגיל בפלוגת החוד (את המסלול עשה בכלל בסיירת צנחנים), וככה היה רגיל. מאוד הערכנו אותו על זה. בשבוע המחלקה, באימונים שבחמאם-אל-מליח, חנך אותנו מתניה בתרגילים. אחרי אחד התרגילים (שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים) נתן לנו מתניה דגשים מקצועיים וסיפר לנו על ההיתקלות של סיירת צנחנים בלבנון בשנת- 1999 שהסתיימה במותם של מפקד הסיירת, איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים נוספים. פתאום אמר- "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי". וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפל עלינו התיק הזה, שזה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, בתחתית איזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בצנחנים הוא עניין רציני ולא איזה משחק. כמפקד הוא היה מקצוען, קפדן עד מאוד בכל מה שהיה קשור לבטיחות (שהרי זהו אחד מן התחומים עליהם אמון הס' בפלוגה) ואהוד על כולם. כשהמ"פ עזב\ הועזב אותנו, והמ"פ החדש בושש להגיע, הפך מתניה למעין מ"פ לתקופה קצרה, שבמהלכה גם עזבו את הפלוגה מי שיצאו לקורס מ"כים מוקדם. הוא שוחח אתי לפני היציאה לקורס והבהיר לי את חשיבות הפיקוד על כיתה. כמו תמיד, גם את זה עשה בחביבות ובנועם, כשחיוכו הנצחי נמתח מאוזן לאוזן.

"באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול של מעצרים בו זמנית. עִמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב - פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) לאחר שזומן לשיחת הבהרה עם הסמג"ד, על שלא נתן מספיק זמן למש"קיות החינוך והת"ש הגדודיות להדריך ולטפל בפלוגה, אמר מתניה: "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) הוא באמת היה כזה מפקד. שבוע לפני תום המסלול נהרג מפליטת כדור אקדח ששאל מאחיו. תמיד אזכור אותו מחייך. לאן שהלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי.

בכל מקרה די להעלאת הזיכרונות, הספר רווי דוגמאות לטענת המחבר כי התמצאות קרבית חיונית ללחימה בכלל ולמפקדים בפרט. להמחשת אין טובה מן הדוגמה של גדוד 51 של גולני ב"מבצע קינוח" במלחמת יום הכיפורים, לכיבוש החרמון: "גדוד חי"ר 51, פעל בלילה בהיר בשטח הררי קשה. תוואי הקרקע במקום בולטים, אך הגורם שהשפיע ביותר על יכולת ההתמצאות של המפקדים היה המאמץ הפיזי שנדרש מהם. מג"ד 51 הכיר את השטח וידע את מגבלותיו. תנאי שטח קשים, כפי שהיו בקרב זה, בהם תנועה רגלית למרחק של קילומטר אחד שנמשכה שלוש שעות רצופות, חייבו את המג"ד והמ"פים להקפיד שבעתיים על הניווט וההתמצאות, משום שכל טעות בתנועה שהיו ממשיכים בה, הייתה עלולה לנטרל את הכוח ולהסיטו מיעדו ומן המשימה שהוטלה עליו, ולגרום לתוצאות חמורות. מ"פ ב', שנשלח לגבעה 19, אם היה מגיע ומתייצב שם, מצפון ליעדים שבהם נערכו הסורים, היה באפשרותו לשנות את פני הקרב. עיקר כוחות הגדוד היו במגע עם הסורים, מדרום, ולמרות הנפגעים שספגה פלוגה ג', אין ספק שהעסקה באש של היעדים 16 ו-17 בו-זמנית, מהחזית ומהעורף, הייתה מאלצת את הסורים לסגת, או לפחות מחלישה את כושר לחימתם. מ"פ ב' טעה בדרכו והוביל את פלוגתו לכיוון ההפוך מזה שהיה צריך ללכת בו. במקום לנוע לכיוון צפון-מזרח, לגבעה 19, נע לכיוון צפון-מערב, לגבעה 24. קשה לדעת מה גרם למ"פ לטעות. מבחינת האוריינטציה הכללית, המ"פ היה צריך לדעת כי הוא נע לכיוון מערב ולא למזרח. לא ברור אם למ"פ היה מצפן והאם נעזר בו. מה שבטוח הוא כי בזמן שטעה, לא נורתה עליו אש אויב, הלילה היה בהיר, וגם ללא מצפן, קל היה לשמור על הכיוון על-פי כוכב הצפון" (עמוד 62).

יודק'ה פלד, מפקד גדוד 51 של גולני, אשר תיחקר לאחר הקרב את המ"פ על שקרה, סיפר כי: "אני בכל אופן חשתי וגם הערכתי שלא הייתה פה רק בעיה של טעות בהתמצאות. גם אם ירו עליו בשלבים מסוימים, העובדה היא שהוא תפס מקום מבטחים בגבעה 24, רחוק מאזור הלחימה, ונשאר שם עד הבוקר. החלטתי שעל דבר כזה לא נותנים הזדמנת שנייה והדחתי אותו מהגדוד. אני מעריך שאם מ"פ ב' היה מגיע לגבעה 19, כפי שרציתי, הוא היה בסופו של דבר כובש את מוצב החרמון" (עמודים 61-62). מסכם המחבר וקובע כי: "הקרב של גדוד חי"ר 51 לכיבוש החרמון, היה קרב קשה שהיה יכול להסתיים גם אחרת. הטעות בהתמצאות של פלוגה ב', לא זו בלבד שלא הביאה למפנה המצופה, אלא גרעה פלוגת חי"ר מסד"כ הגדוד, בזמן שהוא היה זקוק לה ביותר. הגדוד שילם מחיר יקר של עשרות נפגעים ולא היה בידו להשלים את המשימה בכוחות עצמו. המאמץ החטיבתי המשותף, הוא שהכריע בסופו של דבר את גורל הקרב" (עמוד 64).

בעת שקוראים בספר ומנסים להימנע מלשפוט לחומרה את המעורבים באירועים, קשה שלא להזדעזע מכך ששורש הכישלון ב"מבצע יורם" במלחמת העצמאות למשל, במהלכו ניסתה חטיבת יפתח של הפלמ"ח הוא בתנועה אל היעד שהרי: "מסע ההתקרבות של הכוחות אל היעד היה מבוסס כולו על פרט נוף אחד – עץ הברוש – כנקודת מפתח בניווט. מרגע שהכוח פיספס את העץ, נחרץ גורל הקרב לכישלון" (עמוד 140). הטעות, לדידי, מצויה כבר בתכנון הציר ובכך שהמפקדים לא היו בקיאים בשטח, עוד בטרם בביצוע. אולם אין הדבר בכדי להעיד על רמת ההתמצאות והניווט שצה"ל של ימי מלחמת העצמאות. מקוממת גם טענתו של מפקד גדוד 5 בחטיבה, ישכה שדמי, כי: "פעלנו לפי הדוקטרינה של הפלמ"ח, לפיה אם אין לך אחיזה ושליטה טובה על יעד שכבשת, נתק מגע" (עמוד 138).

לא בכדי ישאל הקורא כיצד ה"דוקטרינה" הזו מתיישבת עם קרב הגבורה בסן-סימון ועם מעללים אחרים שביצע הפלמ"ח. אמנם לא הכל בצה"ל היה כפי שהוא היום, וצה"ל נדרש ליחידה 101 ולצנחנים בפיקוד שרון, על מנת לכונן את ערכי הביצוע והלחימה שלו לסטנדרטים שבהם הם מצויים כיום, אולם קשה להישאר אדיש לנאמר. מה בין זה לבין דבקות במשימה לא ברור לי וטוב הדבר שעיקרון זה לא אומץ על ידי כלל הפלמ"ח.

משפט אחד, שאמר ניר בר-זוהר, מפקד פלוגה ב' בגדוד 450, גדוד קורס המ"כים של הצנחנים, בעת שסיפר על ההסתבכות בפריצה לאורך ציר החוף במלחמת של"ג, צד את עיני כעדות לרעה חולה נוספת שצה"ל סובל ממנה זה שנים, והיא היעדר התיחקור והלימוד של הלקחים מן הקרבות: "אחד הדברים שתמוהים בעיניי, שלא נערך שום תחקיר בדרג של מפקדי הגדוד" (עמוד 52).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב. המחבר, אף שהוא מביע בספרו הערכה רבה לטכנולוגיית הניווט הלווייני (GPS), מציין כי צה"ל מתנהל כאילו שסוגיית ההתמצאות נפתרה, ולא כך הוא (מאחר והספר פורסם ב-2001 הערות אלה מהדהדות נוכח אירועי ירי דו-צדדי ממלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה"), ראויה לעיון בהקשר זה הערה בהקדמה לספר: "מסקנה חשובה שלמדתי מן הספר היא שמכשירי הניווט, שאנו מרבים להשתמש בהם בימים אלה, יכולים לסייע לנו בניווט (מנקודה לנקודה) – ובכך תרומתם חשובה, אך אינם יכולים להוות תחליף להתמצאות (המרחבית) בשדה־הקרב" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7).

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"תוך כדי לחימה הגענו לבניין ימק"א, ואז בפעם הראשונה הסתכלתי בתצ"א וראיתי שמשהו לא בסדר. ניגשתי למג"ד ואמרתי לו: 'יוסי, אנחנו לא ברחוב הנכון'." (שמעון "קצ'ה" כהנר, סגן מפקד גדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 בעת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עמוד 73).

הספר "איפה אני נמצא, לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר יסודי, ראשון מסוגו, הבוחן טעויות בהתמצאות בשדה הקרב, כאלה שהייתה להן השפעה קשה על תוצאות הלחימה. "השאלה 'איפה אני נמצא?' מזכירה בוודאי לכל מי שאי־פעם ניווט, רגעים ביום ובעיקר בלילה, בהם אינך בטוח אם אתה נמצא במקום שהתכוונת להיות בו, ועל כך מקובלת האימרה: 'רק מי שאיננו מנווט – אינו טועה בניווט'. הניווט וההתמצאות הם מרכיבים חשובים בהצלחה או בכישלון בשדה הקרב, כי הרי אם לא תגיע אל היעד לא תוכל לבצע את המשימה" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7). ואכן, כמי שניווט בפרקי המסלול השונים בצבא, השאלה מוכרת גם לי. בספר מובאים קרבות מתוך חמש המלחמות הגדולות של ישראל, בהם היו טעויות בהתמצאות, החל משיבוש פשוט ועד לטמטום משווע. בחלק מהקרבות המשימה לא בוצעה כלל. ובחלק מהם, המשימה הושלמה במחיר כבד של נפגעים, ותוך גילויי מעשי גבורה כבירים. המחבר עוסק באירועים באופן ענייני ונמנע להצביע על אשמים.

"בבדיקת המשימות המוטלות על מפקדי שדה נוכל לזהות צרכים עם דגשים שונים. מפקדי חי"ר, לדוגמה, חשוב שיהיו בעלי כושר ניווט טוב, משום שחי"ר הפועל רגלית יקבל, בדרך כלל, משימה מבצעית אחת ביום לחימה, על פני שטח קטן יחסית. למפקד כוח חי"ר, הובלת כוח בהסתר, מנקודה לנקודה, בדרך אל היעד, היא המפתח להצלחה" (עמוד 150) חדשנותו של הספר היא בטענה כי ניווט, קרי: "ניווט- תנועה מנקודה לנקודה בשטח באמצעות עזרים וחישובים מתאימים." (עמוד 145). אינו אלא יכולת מקצועית נדרשת, כמוה כקליעה או כושר גופני גבוה ו- "התמצאות – הזדהות בשטח ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים" (עמוד 145), והמפקד הקרבי נדרש לקחת יכולות אלו ולהגיע לכדי: "התמצאות קרבית – היא יכולתו של אדם לזהות היכן הוא נמצא ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים, ולהבין את המשמעות המבצעית של המרחב בו הוא נמצא" (עמוד 149). הספר מנתח קרבות חי"ר, שריון, ואף נוגע בסוגיות ההתמצאות של כוחות האוויר והים (ובכלל זה הקומנדו הימי), וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות.

כשאני חושב על הספר אני לא יכול שלא להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. היה זה בצבא, בעת שהייתי טירון בצנחנים בפגישתי הראשונה עם סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל, סגן מפקד הפלוגה החדש, באצטדיון טדי, כאשר הפלוגה חזרה מחופשת רגילה לתחילת האימון המתקדם. הוא חיכה לנו כשהוא יושב וקורא ספר (כמי שהיה נווט מצטיין התאים לו לקרוא את הספר) וכבר אז הרשים אותנו בחיוכו שאינו מש מפניו. כשהגענו הוא דיבר איתנו פתוח, בלי דיסטאנס. הוא הגיע לפלוגה לאחר שהיה מפקד מחלקת טילי הגיל בפלוגת החוד (את המסלול עשה בכלל בסיירת צנחנים), וככה היה רגיל. מאוד הערכנו אותו על זה. בשבוע המחלקה, באימונים שבחמאם-אל-מליח, חנך אותנו מתניה בתרגילים. אחרי אחד התרגילים (שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים) נתן לנו מתניה דגשים מקצועיים וסיפר לנו על ההיתקלות של סיירת צנחנים בלבנון בשנת- 1999 שהסתיימה במותם של מפקד הסיירת, איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים נוספים. פתאום אמר- "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי". וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפל עלינו התיק הזה, שזה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, בתחתית איזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בצנחנים הוא עניין רציני ולא איזה משחק. כמפקד הוא היה מקצוען, קפדן עד מאוד בכל מה שהיה קשור לבטיחות (שהרי זהו אחד מן התחומים עליהם אמון הס' בפלוגה) ואהוד על כולם. כשהמ"פ עזב\ הועזב אותנו, והמ"פ החדש בושש להגיע, הפך מתניה למעין מ"פ לתקופה קצרה, שבמהלכה גם עזבו את הפלוגה מי שיצאו לקורס מ"כים מוקדם. הוא שוחח אתי לפני היציאה לקורס והבהיר לי את חשיבות הפיקוד על כיתה. כמו תמיד, גם את זה עשה בחביבות ובנועם, כשחיוכו הנצחי נמתח מאוזן לאוזן.

"באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול של מעצרים בו זמנית. עִמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב - פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) לאחר שזומן לשיחת הבהרה עם הסמג"ד, על שלא נתן מספיק זמן למש"קיות החינוך והת"ש הגדודיות להדריך ולטפל בפלוגה, אמר מתניה: "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) הוא באמת היה כזה מפקד. שבוע לפני תום המסלול נהרג מפליטת כדור אקדח ששאל מאחיו. תמיד אזכור אותו מחייך. לאן שהלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי.

בכל מקרה די להעלאת הזיכרונות, הספר רווי דוגמאות לטענת המחבר כי התמצאות קרבית חיונית ללחימה בכלל ולמפקדים בפרט. להמחשת אין טובה מן הדוגמה של גדוד 51 של גולני ב"מבצע קינוח" במלחמת יום הכיפורים, לכיבוש החרמון: "גדוד חי"ר 51, פעל בלילה בהיר בשטח הררי קשה. תוואי הקרקע במקום בולטים, אך הגורם שהשפיע ביותר על יכולת ההתמצאות של המפקדים היה המאמץ הפיזי שנדרש מהם. מג"ד 51 הכיר את השטח וידע את מגבלותיו. תנאי שטח קשים, כפי שהיו בקרב זה, בהם תנועה רגלית למרחק של קילומטר אחד שנמשכה שלוש שעות רצופות, חייבו את המג"ד והמ"פים להקפיד שבעתיים על הניווט וההתמצאות, משום שכל טעות בתנועה שהיו ממשיכים בה, הייתה עלולה לנטרל את הכוח ולהסיטו מיעדו ומן המשימה שהוטלה עליו, ולגרום לתוצאות חמורות. מ"פ ב', שנשלח לגבעה 19, אם היה מגיע ומתייצב שם, מצפון ליעדים שבהם נערכו הסורים, היה באפשרותו לשנות את פני הקרב. עיקר כוחות הגדוד היו במגע עם הסורים, מדרום, ולמרות הנפגעים שספגה פלוגה ג', אין ספק שהעסקה באש של היעדים 16 ו-17 בו-זמנית, מהחזית ומהעורף, הייתה מאלצת את הסורים לסגת, או לפחות מחלישה את כושר לחימתם. מ"פ ב' טעה בדרכו והוביל את פלוגתו לכיוון ההפוך מזה שהיה צריך ללכת בו. במקום לנוע לכיוון צפון-מזרח, לגבעה 19, נע לכיוון צפון-מערב, לגבעה 24. קשה לדעת מה גרם למ"פ לטעות. מבחינת האוריינטציה הכללית, המ"פ היה צריך לדעת כי הוא נע לכיוון מערב ולא למזרח. לא ברור אם למ"פ היה מצפן והאם נעזר בו. מה שבטוח הוא כי בזמן שטעה, לא נורתה עליו אש אויב, הלילה היה בהיר, וגם ללא מצפן, קל היה לשמור על הכיוון על-פי כוכב הצפון" (עמוד 62).

יודק'ה פלד, מפקד גדוד 51 של גולני, אשר תיחקר לאחר הקרב את המ"פ על שקרה, סיפר כי: "אני בכל אופן חשתי וגם הערכתי שלא הייתה פה רק בעיה של טעות בהתמצאות. גם אם ירו עליו בשלבים מסוימים, העובדה היא שהוא תפס מקום מבטחים בגבעה 24, רחוק מאזור הלחימה, ונשאר שם עד הבוקר. החלטתי שעל דבר כזה לא נותנים הזדמנת שנייה והדחתי אותו מהגדוד. אני מעריך שאם מ"פ ב' היה מגיע לגבעה 19, כפי שרציתי, הוא היה בסופו של דבר כובש את מוצב החרמון" (עמודים 61-62). מסכם המחבר וקובע כי: "הקרב של גדוד חי"ר 51 לכיבוש החרמון, היה קרב קשה שהיה יכול להסתיים גם אחרת. הטעות בהתמצאות של פלוגה ב', לא זו בלבד שלא הביאה למפנה המצופה, אלא גרעה פלוגת חי"ר מסד"כ הגדוד, בזמן שהוא היה זקוק לה ביותר. הגדוד שילם מחיר יקר של עשרות נפגעים ולא היה בידו להשלים את המשימה בכוחות עצמו. המאמץ החטיבתי המשותף, הוא שהכריע בסופו של דבר את גורל הקרב" (עמוד 64).

בעת שקוראים בספר ומנסים להימנע מלשפוט לחומרה את המעורבים באירועים, קשה שלא להזדעזע מכך ששורש הכישלון ב"מבצע יורם" במלחמת העצמאות למשל, במהלכו ניסתה חטיבת יפתח של הפלמ"ח הוא בתנועה אל היעד שהרי: "מסע ההתקרבות של הכוחות אל היעד היה מבוסס כולו על פרט נוף אחד – עץ הברוש – כנקודת מפתח בניווט. מרגע שהכוח פיספס את העץ, נחרץ גורל הקרב לכישלון" (עמוד 140). הטעות, לדידי, מצויה כבר בתכנון הציר ובכך שהמפקדים לא היו בקיאים בשטח, עוד בטרם בביצוע. אולם אין הדבר בכדי להעיד על רמת ההתמצאות והניווט שצה"ל של ימי מלחמת העצמאות. מקוממת גם טענתו של מפקד גדוד 5 בחטיבה, ישכה שדמי, כי: "פעלנו לפי הדוקטרינה של הפלמ"ח, לפיה אם אין לך אחיזה ושליטה טובה על יעד שכבשת, נתק מגע" (עמוד 138).

לא בכדי ישאל הקורא כיצד ה"דוקטרינה" הזו מתיישבת עם קרב הגבורה בסן-סימון ועם מעללים אחרים שביצע הפלמ"ח. אמנם לא הכל בצה"ל היה כפי שהוא היום, וצה"ל נדרש ליחידה 101 ולצנחנים בפיקוד שרון, על מנת לכונן את ערכי הביצוע והלחימה שלו לסטנדרטים שבהם הם מצויים כיום, אולם קשה להישאר אדיש לנאמר. מה בין זה לבין דבקות במשימה לא ברור לי וטוב הדבר שעיקרון זה לא אומץ על ידי כלל הפלמ"ח.

משפט אחד, שאמר ניר בר-זוהר, מפקד פלוגה ב' בגדוד 450, גדוד קורס המ"כים של הצנחנים, בעת שסיפר על ההסתבכות בפריצה לאורך ציר החוף במלחמת של"ג, צד את עיני כעדות לרעה חולה נוספת שצה"ל סובל ממנה זה שנים, והיא היעדר התיחקור והלימוד של הלקחים מן הקרבות: "אחד הדברים שתמוהים בעיניי, שלא נערך שום תחקיר בדרג של מפקדי הגדוד" (עמוד 52).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב. המחבר, אף שהוא מביע בספרו הערכה רבה לטכנולוגיית הניווט הלווייני (GPS), מציין כי צה"ל מתנהל כאילו שסוגיית ההתמצאות נפתרה, ולא כך הוא (מאחר והספר פורסם ב-2001 הערות אלה מהדהדות נוכח אירועי ירי דו-צדדי ממלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה"), ראויה לעיון בהקשר זה הערה בהקדמה לספר: "מסקנה חשובה שלמדתי מן הספר היא שמכשירי הניווט, שאנו מרבים להשתמש בהם בימים אלה, יכולים לסייע לנו בניווט (מנקודה לנקודה) – ובכך תרומתם חשובה, אך אינם יכולים להוות תחליף להתמצאות (המרחבית) בשדה־הקרב" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7).

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"תוך כדי לחימה הגענו לבניין ימק"א, ואז בפעם הראשונה הסתכלתי בתצ"א וראיתי שמשהו לא בסדר. ניגשתי למג"ד ואמרתי לו: 'יוסי, אנחנו לא ברחוב הנכון'." (שמעון "קצ'ה" כהנר, סגן מפקד גדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 בעת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עמוד 73).

הספר "איפה אני נמצא, לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר יסודי, ראשון מסוגו, הבוחן טעויות בהתמצאות בשדה הקרב, כאלה שהייתה להן השפעה קשה על תוצאות הלחימה. "השאלה 'איפה אני נמצא?' מזכירה בוודאי לכל מי שאי־פעם ניווט, רגעים ביום ובעיקר בלילה, בהם אינך בטוח אם אתה נמצא במקום שהתכוונת להיות בו, ועל כך מקובלת האימרה: 'רק מי שאיננו מנווט – אינו טועה בניווט'. הניווט וההתמצאות הם מרכיבים חשובים בהצלחה או בכישלון בשדה הקרב, כי הרי אם לא תגיע אל היעד לא תוכל לבצע את המשימה" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7). ואכן, כמי שניווט בפרקי המסלול השונים בצבא, השאלה מוכרת גם לי. בספר מובאים קרבות מתוך חמש המלחמות הגדולות של ישראל, בהם היו טעויות בהתמצאות, החל משיבוש פשוט ועד לטמטום משווע. בחלק מהקרבות המשימה לא בוצעה כלל. ובחלק מהם, המשימה הושלמה במחיר כבד של נפגעים, ותוך גילויי מעשי גבורה כבירים. המחבר עוסק באירועים באופן ענייני ונמנע להצביע על אשמים.

"בבדיקת המשימות המוטלות על מפקדי שדה נוכל לזהות צרכים עם דגשים שונים. מפקדי חי"ר, לדוגמה, חשוב שיהיו בעלי כושר ניווט טוב, משום שחי"ר הפועל רגלית יקבל, בדרך כלל, משימה מבצעית אחת ביום לחימה, על פני שטח קטן יחסית. למפקד כוח חי"ר, הובלת כוח בהסתר, מנקודה לנקודה, בדרך אל היעד, היא המפתח להצלחה" (עמוד 150) חדשנותו של הספר היא בטענה כי ניווט, קרי: "ניווט- תנועה מנקודה לנקודה בשטח באמצעות עזרים וחישובים מתאימים." (עמוד 145). אינו אלא יכולת מקצועית נדרשת, כמוה כקליעה או כושר גופני גבוה ו- "התמצאות – הזדהות בשטח ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים" (עמוד 145), והמפקד הקרבי נדרש לקחת יכולות אלו ולהגיע לכדי: "התמצאות קרבית – היא יכולתו של אדם לזהות היכן הוא נמצא ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים, ולהבין את המשמעות המבצעית של המרחב בו הוא נמצא" (עמוד 149). הספר מנתח קרבות חי"ר, שריון, ואף נוגע בסוגיות ההתמצאות של כוחות האוויר והים (ובכלל זה הקומנדו הימי), וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות.

כשאני חושב על הספר אני לא יכול שלא להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. היה זה בצבא, בעת שהייתי טירון בצנחנים בפגישתי הראשונה עם סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל, סגן מפקד הפלוגה החדש, באצטדיון טדי, כאשר הפלוגה חזרה מחופשת רגילה לתחילת האימון המתקדם. הוא חיכה לנו כשהוא יושב וקורא ספר (כמי שהיה נווט מצטיין התאים לו לקרוא את הספר) וכבר אז הרשים אותנו בחיוכו שאינו מש מפניו. כשהגענו הוא דיבר איתנו פתוח, בלי דיסטאנס. הוא הגיע לפלוגה לאחר שהיה מפקד מחלקת טילי הגיל בפלוגת החוד (את המסלול עשה בכלל בסיירת צנחנים), וככה היה רגיל. מאוד הערכנו אותו על זה. בשבוע המחלקה, באימונים שבחמאם-אל-מליח, חנך אותנו מתניה בתרגילים. אחרי אחד התרגילים (שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים) נתן לנו מתניה דגשים מקצועיים וסיפר לנו על ההיתקלות של סיירת צנחנים בלבנון בשנת- 1999 שהסתיימה במותם של מפקד הסיירת, איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים נוספים. פתאום אמר- "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי". וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפל עלינו התיק הזה, שזה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, בתחתית איזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בצנחנים הוא עניין רציני ולא איזה משחק. כמפקד הוא היה מקצוען, קפדן עד מאוד בכל מה שהיה קשור לבטיחות (שהרי זהו אחד מן התחומים עליהם אמון הס' בפלוגה) ואהוד על כולם. כשהמ"פ עזב\ הועזב אותנו, והמ"פ החדש בושש להגיע, הפך מתניה למעין מ"פ לתקופה קצרה, שבמהלכה גם עזבו את הפלוגה מי שיצאו לקורס מ"כים מוקדם. הוא שוחח אתי לפני היציאה לקורס והבהיר לי את חשיבות הפיקוד על כיתה. כמו תמיד, גם את זה עשה בחביבות ובנועם, כשחיוכו הנצחי נמתח מאוזן לאוזן.

"באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול של מעצרים בו זמנית. עִמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב - פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) לאחר שזומן לשיחת הבהרה עם הסמג"ד, על שלא נתן מספיק זמן למש"קיות החינוך והת"ש הגדודיות להדריך ולטפל בפלוגה, אמר מתניה: "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) הוא באמת היה כזה מפקד. שבוע לפני תום המסלול נהרג מפליטת כדור אקדח ששאל מאחיו. תמיד אזכור אותו מחייך. לאן שהלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי.

בכל מקרה די להעלאת הזיכרונות, הספר רווי דוגמאות לטענת המחבר כי התמצאות קרבית חיונית ללחימה בכלל ולמפקדים בפרט. להמחשת אין טובה מן הדוגמה של גדוד 51 של גולני ב"מבצע קינוח" במלחמת יום הכיפורים, לכיבוש החרמון: "גדוד חי"ר 51, פעל בלילה בהיר בשטח הררי קשה. תוואי הקרקע במקום בולטים, אך הגורם שהשפיע ביותר על יכולת ההתמצאות של המפקדים היה המאמץ הפיזי שנדרש מהם. מג"ד 51 הכיר את השטח וידע את מגבלותיו. תנאי שטח קשים, כפי שהיו בקרב זה, בהם תנועה רגלית למרחק של קילומטר אחד שנמשכה שלוש שעות רצופות, חייבו את המג"ד והמ"פים להקפיד שבעתיים על הניווט וההתמצאות, משום שכל טעות בתנועה שהיו ממשיכים בה, הייתה עלולה לנטרל את הכוח ולהסיטו מיעדו ומן המשימה שהוטלה עליו, ולגרום לתוצאות חמורות. מ"פ ב', שנשלח לגבעה 19, אם היה מגיע ומתייצב שם, מצפון ליעדים שבהם נערכו הסורים, היה באפשרותו לשנות את פני הקרב. עיקר כוחות הגדוד היו במגע עם הסורים, מדרום, ולמרות הנפגעים שספגה פלוגה ג', אין ספק שהעסקה באש של היעדים 16 ו-17 בו-זמנית, מהחזית ומהעורף, הייתה מאלצת את הסורים לסגת, או לפחות מחלישה את כושר לחימתם. מ"פ ב' טעה בדרכו והוביל את פלוגתו לכיוון ההפוך מזה שהיה צריך ללכת בו. במקום לנוע לכיוון צפון-מזרח, לגבעה 19, נע לכיוון צפון-מערב, לגבעה 24. קשה לדעת מה גרם למ"פ לטעות. מבחינת האוריינטציה הכללית, המ"פ היה צריך לדעת כי הוא נע לכיוון מערב ולא למזרח. לא ברור אם למ"פ היה מצפן והאם נעזר בו. מה שבטוח הוא כי בזמן שטעה, לא נורתה עליו אש אויב, הלילה היה בהיר, וגם ללא מצפן, קל היה לשמור על הכיוון על-פי כוכב הצפון" (עמוד 62).

יודק'ה פלד, מפקד גדוד 51 של גולני, אשר תיחקר לאחר הקרב את המ"פ על שקרה, סיפר כי: "אני בכל אופן חשתי וגם הערכתי שלא הייתה פה רק בעיה של טעות בהתמצאות. גם אם ירו עליו בשלבים מסוימים, העובדה היא שהוא תפס מקום מבטחים בגבעה 24, רחוק מאזור הלחימה, ונשאר שם עד הבוקר. החלטתי שעל דבר כזה לא נותנים הזדמנת שנייה והדחתי אותו מהגדוד. אני מעריך שאם מ"פ ב' היה מגיע לגבעה 19, כפי שרציתי, הוא היה בסופו של דבר כובש את מוצב החרמון" (עמודים 61-62). מסכם המחבר וקובע כי: "הקרב של גדוד חי"ר 51 לכיבוש החרמון, היה קרב קשה שהיה יכול להסתיים גם אחרת. הטעות בהתמצאות של פלוגה ב', לא זו בלבד שלא הביאה למפנה המצופה, אלא גרעה פלוגת חי"ר מסד"כ הגדוד, בזמן שהוא היה זקוק לה ביותר. הגדוד שילם מחיר יקר של עשרות נפגעים ולא היה בידו להשלים את המשימה בכוחות עצמו. המאמץ החטיבתי המשותף, הוא שהכריע בסופו של דבר את גורל הקרב" (עמוד 64).

בעת שקוראים בספר ומנסים להימנע מלשפוט לחומרה את המעורבים באירועים, קשה שלא להזדעזע מכך ששורש הכישלון ב"מבצע יורם" במלחמת העצמאות למשל, במהלכו ניסתה חטיבת יפתח של הפלמ"ח הוא בתנועה אל היעד שהרי: "מסע ההתקרבות של הכוחות אל היעד היה מבוסס כולו על פרט נוף אחד – עץ הברוש – כנקודת מפתח בניווט. מרגע שהכוח פיספס את העץ, נחרץ גורל הקרב לכישלון" (עמוד 140). הטעות, לדידי, מצויה כבר בתכנון הציר ובכך שהמפקדים לא היו בקיאים בשטח, עוד בטרם בביצוע. אולם אין הדבר בכדי להעיד על רמת ההתמצאות והניווט שצה"ל של ימי מלחמת העצמאות. מקוממת גם טענתו של מפקד גדוד 5 בחטיבה, ישכה שדמי, כי: "פעלנו לפי הדוקטרינה של הפלמ"ח, לפיה אם אין לך אחיזה ושליטה טובה על יעד שכבשת, נתק מגע" (עמוד 138).

לא בכדי ישאל הקורא כיצד ה"דוקטרינה" הזו מתיישבת עם קרב הגבורה בסן-סימון ועם מעללים אחרים שביצע הפלמ"ח. אמנם לא הכל בצה"ל היה כפי שהוא היום, וצה"ל נדרש ליחידה 101 ולצנחנים בפיקוד שרון, על מנת לכונן את ערכי הביצוע והלחימה שלו לסטנדרטים שבהם הם מצויים כיום, אולם קשה להישאר אדיש לנאמר. מה בין זה לבין דבקות במשימה לא ברור לי וטוב הדבר שעיקרון זה לא אומץ על ידי כלל הפלמ"ח.

משפט אחד, שאמר ניר בר-זוהר, מפקד פלוגה ב' בגדוד 450, גדוד קורס המ"כים של הצנחנים, בעת שסיפר על ההסתבכות בפריצה לאורך ציר החוף במלחמת של"ג, צד את עיני כעדות לרעה חולה נוספת שצה"ל סובל ממנה זה שנים, והיא היעדר התיחקור והלימוד של הלקחים מן הקרבות: "אחד הדברים שתמוהים בעיניי, שלא נערך שום תחקיר בדרג של מפקדי הגדוד" (עמוד 52).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב. המחבר, אף שהוא מביע בספרו הערכה רבה לטכנולוגיית הניווט הלווייני (GPS), מציין כי צה"ל מתנהל כאילו שסוגיית ההתמצאות נפתרה, ולא כך הוא (מאחר והספר פורסם ב-2001 הערות אלה מהדהדות נוכח אירועי ירי דו-צדדי ממלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה"), ראויה לעיון בהקשר זה הערה בהקדמה לספר: "מסקנה חשובה שלמדתי מן הספר היא שמכשירי הניווט, שאנו מרבים להשתמש בהם בימים אלה, יכולים לסייע לנו בניווט (מנקודה לנקודה) – ובכך תרומתם חשובה, אך אינם יכולים להוות תחליף להתמצאות (המרחבית) בשדה־הקרב" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7).

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"תוך כדי לחימה הגענו לבניין ימק"א, ואז בפעם הראשונה הסתכלתי בתצ"א וראיתי שמשהו לא בסדר. ניגשתי למג"ד ואמרתי לו: 'יוסי, אנחנו לא ברחוב הנכון'." (שמעון "קצ'ה" כהנר, סגן מפקד גדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 בעת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עמוד 73).

הספר "איפה אני נמצא, לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר יסודי, ראשון מסוגו, הבוחן טעויות בהתמצאות בשדה הקרב, כאלה שהייתה להן השפעה קשה על תוצאות הלחימה. "השאלה 'איפה אני נמצא?' מזכירה בוודאי לכל מי שאי־פעם ניווט, רגעים ביום ובעיקר בלילה, בהם אינך בטוח אם אתה נמצא במקום שהתכוונת להיות בו, ועל כך מקובלת האימרה: 'רק מי שאיננו מנווט – אינו טועה בניווט'. הניווט וההתמצאות הם מרכיבים חשובים בהצלחה או בכישלון בשדה הקרב, כי הרי אם לא תגיע אל היעד לא תוכל לבצע את המשימה" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7). ואכן, כמי שניווט בפרקי המסלול השונים בצבא, השאלה מוכרת גם לי. בספר מובאים קרבות מתוך חמש המלחמות הגדולות של ישראל, בהם היו טעויות בהתמצאות, החל משיבוש פשוט ועד לטמטום משווע. בחלק מהקרבות המשימה לא בוצעה כלל. ובחלק מהם, המשימה הושלמה במחיר כבד של נפגעים, ותוך גילויי מעשי גבורה כבירים. המחבר עוסק באירועים באופן ענייני ונמנע להצביע על אשמים.

"בבדיקת המשימות המוטלות על מפקדי שדה נוכל לזהות צרכים עם דגשים שונים. מפקדי חי"ר, לדוגמה, חשוב שיהיו בעלי כושר ניווט טוב, משום שחי"ר הפועל רגלית יקבל, בדרך כלל, משימה מבצעית אחת ביום לחימה, על פני שטח קטן יחסית. למפקד כוח חי"ר, הובלת כוח בהסתר, מנקודה לנקודה, בדרך אל היעד, היא המפתח להצלחה" (עמוד 150) חדשנותו של הספר היא בטענה כי ניווט, קרי: "ניווט- תנועה מנקודה לנקודה בשטח באמצעות עזרים וחישובים מתאימים." (עמוד 145). אינו אלא יכולת מקצועית נדרשת, כמוה כקליעה או כושר גופני גבוה ו- "התמצאות – הזדהות בשטח ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים" (עמוד 145), והמפקד הקרבי נדרש לקחת יכולות אלו ולהגיע לכדי: "התמצאות קרבית – היא יכולתו של אדם לזהות היכן הוא נמצא ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים, ולהבין את המשמעות המבצעית של המרחב בו הוא נמצא" (עמוד 149). הספר מנתח קרבות חי"ר, שריון, ואף נוגע בסוגיות ההתמצאות של כוחות האוויר והים (ובכלל זה הקומנדו הימי), וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות.

כשאני חושב על הספר אני לא יכול שלא להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. היה זה בצבא, בעת שהייתי טירון בצנחנים בפגישתי הראשונה עם סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל, סגן מפקד הפלוגה החדש, באצטדיון טדי, כאשר הפלוגה חזרה מחופשת רגילה לתחילת האימון המתקדם. הוא חיכה לנו כשהוא יושב וקורא ספר (כמי שהיה נווט מצטיין התאים לו לקרוא את הספר) וכבר אז הרשים אותנו בחיוכו שאינו מש מפניו. כשהגענו הוא דיבר איתנו פתוח, בלי דיסטאנס. הוא הגיע לפלוגה לאחר שהיה מפקד מחלקת טילי הגיל בפלוגת החוד (את המסלול עשה בכלל בסיירת צנחנים), וככה היה רגיל. מאוד הערכנו אותו על זה. בשבוע המחלקה, באימונים שבחמאם-אל-מליח, חנך אותנו מתניה בתרגילים. אחרי אחד התרגילים (שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים) נתן לנו מתניה דגשים מקצועיים וסיפר לנו על ההיתקלות של סיירת צנחנים בלבנון בשנת- 1999 שהסתיימה במותם של מפקד הסיירת, איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים נוספים. פתאום אמר- "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי". וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפל עלינו התיק הזה, שזה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, בתחתית איזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בצנחנים הוא עניין רציני ולא איזה משחק. כמפקד הוא היה מקצוען, קפדן עד מאוד בכל מה שהיה קשור לבטיחות (שהרי זהו אחד מן התחומים עליהם אמון הס' בפלוגה) ואהוד על כולם. כשהמ"פ עזב\ הועזב אותנו, והמ"פ החדש בושש להגיע, הפך מתניה למעין מ"פ לתקופה קצרה, שבמהלכה גם עזבו את הפלוגה מי שיצאו לקורס מ"כים מוקדם. הוא שוחח אתי לפני היציאה לקורס והבהיר לי את חשיבות הפיקוד על כיתה. כמו תמיד, גם את זה עשה בחביבות ובנועם, כשחיוכו הנצחי נמתח מאוזן לאוזן.

"באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול של מעצרים בו זמנית. עִמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב - פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) לאחר שזומן לשיחת הבהרה עם הסמג"ד, על שלא נתן מספיק זמן למש"קיות החינוך והת"ש הגדודיות להדריך ולטפל בפלוגה, אמר מתניה: "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) הוא באמת היה כזה מפקד. שבוע לפני תום המסלול נהרג מפליטת כדור אקדח ששאל מאחיו. תמיד אזכור אותו מחייך. לאן שהלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי.

בכל מקרה די להעלאת הזיכרונות, הספר רווי דוגמאות לטענת המחבר כי התמצאות קרבית חיונית ללחימה בכלל ולמפקדים בפרט. להמחשת אין טובה מן הדוגמה של גדוד 51 של גולני ב"מבצע קינוח" במלחמת יום הכיפורים, לכיבוש החרמון: "גדוד חי"ר 51, פעל בלילה בהיר בשטח הררי קשה. תוואי הקרקע במקום בולטים, אך הגורם שהשפיע ביותר על יכולת ההתמצאות של המפקדים היה המאמץ הפיזי שנדרש מהם. מג"ד 51 הכיר את השטח וידע את מגבלותיו. תנאי שטח קשים, כפי שהיו בקרב זה, בהם תנועה רגלית למרחק של קילומטר אחד שנמשכה שלוש שעות רצופות, חייבו את המג"ד והמ"פים להקפיד שבעתיים על הניווט וההתמצאות, משום שכל טעות בתנועה שהיו ממשיכים בה, הייתה עלולה לנטרל את הכוח ולהסיטו מיעדו ומן המשימה שהוטלה עליו, ולגרום לתוצאות חמורות. מ"פ ב', שנשלח לגבעה 19, אם היה מגיע ומתייצב שם, מצפון ליעדים שבהם נערכו הסורים, היה באפשרותו לשנות את פני הקרב. עיקר כוחות הגדוד היו במגע עם הסורים, מדרום, ולמרות הנפגעים שספגה פלוגה ג', אין ספק שהעסקה באש של היעדים 16 ו-17 בו-זמנית, מהחזית ומהעורף, הייתה מאלצת את הסורים לסגת, או לפחות מחלישה את כושר לחימתם. מ"פ ב' טעה בדרכו והוביל את פלוגתו לכיוון ההפוך מזה שהיה צריך ללכת בו. במקום לנוע לכיוון צפון-מזרח, לגבעה 19, נע לכיוון צפון-מערב, לגבעה 24. קשה לדעת מה גרם למ"פ לטעות. מבחינת האוריינטציה הכללית, המ"פ היה צריך לדעת כי הוא נע לכיוון מערב ולא למזרח. לא ברור אם למ"פ היה מצפן והאם נעזר בו. מה שבטוח הוא כי בזמן שטעה, לא נורתה עליו אש אויב, הלילה היה בהיר, וגם ללא מצפן, קל היה לשמור על הכיוון על-פי כוכב הצפון" (עמוד 62).

יודק'ה פלד, מפקד גדוד 51 של גולני, אשר תיחקר לאחר הקרב את המ"פ על שקרה, סיפר כי: "אני בכל אופן חשתי וגם הערכתי שלא הייתה פה רק בעיה של טעות בהתמצאות. גם אם ירו עליו בשלבים מסוימים, העובדה היא שהוא תפס מקום מבטחים בגבעה 24, רחוק מאזור הלחימה, ונשאר שם עד הבוקר. החלטתי שעל דבר כזה לא נותנים הזדמנת שנייה והדחתי אותו מהגדוד. אני מעריך שאם מ"פ ב' היה מגיע לגבעה 19, כפי שרציתי, הוא היה בסופו של דבר כובש את מוצב החרמון" (עמודים 61-62). מסכם המחבר וקובע כי: "הקרב של גדוד חי"ר 51 לכיבוש החרמון, היה קרב קשה שהיה יכול להסתיים גם אחרת. הטעות בהתמצאות של פלוגה ב', לא זו בלבד שלא הביאה למפנה המצופה, אלא גרעה פלוגת חי"ר מסד"כ הגדוד, בזמן שהוא היה זקוק לה ביותר. הגדוד שילם מחיר יקר של עשרות נפגעים ולא היה בידו להשלים את המשימה בכוחות עצמו. המאמץ החטיבתי המשותף, הוא שהכריע בסופו של דבר את גורל הקרב" (עמוד 64).

בעת שקוראים בספר ומנסים להימנע מלשפוט לחומרה את המעורבים באירועים, קשה שלא להזדעזע מכך ששורש הכישלון ב"מבצע יורם" במלחמת העצמאות למשל, במהלכו ניסתה חטיבת יפתח של הפלמ"ח הוא בתנועה אל היעד שהרי: "מסע ההתקרבות של הכוחות אל היעד היה מבוסס כולו על פרט נוף אחד – עץ הברוש – כנקודת מפתח בניווט. מרגע שהכוח פיספס את העץ, נחרץ גורל הקרב לכישלון" (עמוד 140). הטעות, לדידי, מצויה כבר בתכנון הציר ובכך שהמפקדים לא היו בקיאים בשטח, עוד בטרם בביצוע. אולם אין הדבר בכדי להעיד על רמת ההתמצאות והניווט שצה"ל של ימי מלחמת העצמאות. מקוממת גם טענתו של מפקד גדוד 5 בחטיבה, ישכה שדמי, כי: "פעלנו לפי הדוקטרינה של הפלמ"ח, לפיה אם אין לך אחיזה ושליטה טובה על יעד שכבשת, נתק מגע" (עמוד 138).

לא בכדי ישאל הקורא כיצד ה"דוקטרינה" הזו מתיישבת עם קרב הגבורה בסן-סימון ועם מעללים אחרים שביצע הפלמ"ח. אמנם לא הכל בצה"ל היה כפי שהוא היום, וצה"ל נדרש ליחידה 101 ולצנחנים בפיקוד שרון, על מנת לכונן את ערכי הביצוע והלחימה שלו לסטנדרטים שבהם הם מצויים כיום, אולם קשה להישאר אדיש לנאמר. מה בין זה לבין דבקות במשימה לא ברור לי וטוב הדבר שעיקרון זה לא אומץ על ידי כלל הפלמ"ח.

משפט אחד, שאמר ניר בר-זוהר, מפקד פלוגה ב' בגדוד 450, גדוד קורס המ"כים של הצנחנים, בעת שסיפר על ההסתבכות בפריצה לאורך ציר החוף במלחמת של"ג, צד את עיני כעדות לרעה חולה נוספת שצה"ל סובל ממנה זה שנים, והיא היעדר התיחקור והלימוד של הלקחים מן הקרבות: "אחד הדברים שתמוהים בעיניי, שלא נערך שום תחקיר בדרג של מפקדי הגדוד" (עמוד 52).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב. המחבר, אף שהוא מביע בספרו הערכה רבה לטכנולוגיית הניווט הלווייני (GPS), מציין כי צה"ל מתנהל כאילו שסוגיית ההתמצאות נפתרה, ולא כך הוא (מאחר והספר פורסם ב-2001 הערות אלה מהדהדות נוכח אירועי ירי דו-צדדי ממלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה"), ראויה לעיון בהקשר זה הערה בהקדמה לספר: "מסקנה חשובה שלמדתי מן הספר היא שמכשירי הניווט, שאנו מרבים להשתמש בהם בימים אלה, יכולים לסייע לנו בניווט (מנקודה לנקודה) – ובכך תרומתם חשובה, אך אינם יכולים להוות תחליף להתמצאות (המרחבית) בשדה־הקרב" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7).

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"תוך כדי לחימה הגענו לבניין ימק"א, ואז בפעם הראשונה הסתכלתי בתצ"א וראיתי שמשהו לא בסדר. ניגשתי למג"ד ואמרתי לו: 'יוסי, אנחנו לא ברחוב הנכון'." (שמעון "קצ'ה" כהנר, סגן מפקד גדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 בעת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עמוד 73).

הספר "איפה אני נמצא, לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר יסודי, ראשון מסוגו, הבוחן טעויות בהתמצאות בשדה הקרב, כאלה שהייתה להן השפעה קשה על תוצאות הלחימה. "השאלה 'איפה אני נמצא?' מזכירה בוודאי לכל מי שאי־פעם ניווט, רגעים ביום ובעיקר בלילה, בהם אינך בטוח אם אתה נמצא במקום שהתכוונת להיות בו, ועל כך מקובלת האימרה: 'רק מי שאיננו מנווט – אינו טועה בניווט'. הניווט וההתמצאות הם מרכיבים חשובים בהצלחה או בכישלון בשדה הקרב, כי הרי אם לא תגיע אל היעד לא תוכל לבצע את המשימה" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7). ואכן, כמי שניווט בפרקי המסלול השונים בצבא, השאלה מוכרת גם לי. בספר מובאים קרבות מתוך חמש המלחמות הגדולות של ישראל, בהם היו טעויות בהתמצאות, החל משיבוש פשוט ועד לטמטום משווע. בחלק מהקרבות המשימה לא בוצעה כלל. ובחלק מהם, המשימה הושלמה במחיר כבד של נפגעים, ותוך גילויי מעשי גבורה כבירים. המחבר עוסק באירועים באופן ענייני ונמנע להצביע על אשמים.

"בבדיקת המשימות המוטלות על מפקדי שדה נוכל לזהות צרכים עם דגשים שונים. מפקדי חי"ר, לדוגמה, חשוב שיהיו בעלי כושר ניווט טוב, משום שחי"ר הפועל רגלית יקבל, בדרך כלל, משימה מבצעית אחת ביום לחימה, על פני שטח קטן יחסית. למפקד כוח חי"ר, הובלת כוח בהסתר, מנקודה לנקודה, בדרך אל היעד, היא המפתח להצלחה" (עמוד 150) חדשנותו של הספר היא בטענה כי ניווט, קרי: "ניווט- תנועה מנקודה לנקודה בשטח באמצעות עזרים וחישובים מתאימים." (עמוד 145). אינו אלא יכולת מקצועית נדרשת, כמוה כקליעה או כושר גופני גבוה ו- "התמצאות – הזדהות בשטח ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים" (עמוד 145), והמפקד הקרבי נדרש לקחת יכולות אלו ולהגיע לכדי: "התמצאות קרבית – היא יכולתו של אדם לזהות היכן הוא נמצא ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים, ולהבין את המשמעות המבצעית של המרחב בו הוא נמצא" (עמוד 149). הספר מנתח קרבות חי"ר, שריון, ואף נוגע בסוגיות ההתמצאות של כוחות האוויר והים (ובכלל זה הקומנדו הימי), וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות.

כשאני חושב על הספר אני לא יכול שלא להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. היה זה בצבא, בעת שהייתי טירון בצנחנים בפגישתי הראשונה עם סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל, סגן מפקד הפלוגה החדש, באצטדיון טדי, כאשר הפלוגה חזרה מחופשת רגילה לתחילת האימון המתקדם. הוא חיכה לנו כשהוא יושב וקורא ספר (כמי שהיה נווט מצטיין התאים לו לקרוא את הספר) וכבר אז הרשים אותנו בחיוכו שאינו מש מפניו. כשהגענו הוא דיבר איתנו פתוח, בלי דיסטאנס. הוא הגיע לפלוגה לאחר שהיה מפקד מחלקת טילי הגיל בפלוגת החוד (את המסלול עשה בכלל בסיירת צנחנים), וככה היה רגיל. מאוד הערכנו אותו על זה. בשבוע המחלקה, באימונים שבחמאם-אל-מליח, חנך אותנו מתניה בתרגילים. אחרי אחד התרגילים (שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים) נתן לנו מתניה דגשים מקצועיים וסיפר לנו על ההיתקלות של סיירת צנחנים בלבנון בשנת- 1999 שהסתיימה במותם של מפקד הסיירת, איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים נוספים. פתאום אמר- "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי". וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפל עלינו התיק הזה, שזה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, בתחתית איזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בצנחנים הוא עניין רציני ולא איזה משחק. כמפקד הוא היה מקצוען, קפדן עד מאוד בכל מה שהיה קשור לבטיחות (שהרי זהו אחד מן התחומים עליהם אמון הס' בפלוגה) ואהוד על כולם. כשהמ"פ עזב\ הועזב אותנו, והמ"פ החדש בושש להגיע, הפך מתניה למעין מ"פ לתקופה קצרה, שבמהלכה גם עזבו את הפלוגה מי שיצאו לקורס מ"כים מוקדם. הוא שוחח אתי לפני היציאה לקורס והבהיר לי את חשיבות הפיקוד על כיתה. כמו תמיד, גם את זה עשה בחביבות ובנועם, כשחיוכו הנצחי נמתח מאוזן לאוזן.

"באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול של מעצרים בו זמנית. עִמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב - פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) לאחר שזומן לשיחת הבהרה עם הסמג"ד, על שלא נתן מספיק זמן למש"קיות החינוך והת"ש הגדודיות להדריך ולטפל בפלוגה, אמר מתניה: "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) הוא באמת היה כזה מפקד. שבוע לפני תום המסלול נהרג מפליטת כדור אקדח ששאל מאחיו. תמיד אזכור אותו מחייך. לאן שהלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי.

בכל מקרה די להעלאת הזיכרונות, הספר רווי דוגמאות לטענת המחבר כי התמצאות קרבית חיונית ללחימה בכלל ולמפקדים בפרט. להמחשת אין טובה מן הדוגמה של גדוד 51 של גולני ב"מבצע קינוח" במלחמת יום הכיפורים, לכיבוש החרמון: "גדוד חי"ר 51, פעל בלילה בהיר בשטח הררי קשה. תוואי הקרקע במקום בולטים, אך הגורם שהשפיע ביותר על יכולת ההתמצאות של המפקדים היה המאמץ הפיזי שנדרש מהם. מג"ד 51 הכיר את השטח וידע את מגבלותיו. תנאי שטח קשים, כפי שהיו בקרב זה, בהם תנועה רגלית למרחק של קילומטר אחד שנמשכה שלוש שעות רצופות, חייבו את המג"ד והמ"פים להקפיד שבעתיים על הניווט וההתמצאות, משום שכל טעות בתנועה שהיו ממשיכים בה, הייתה עלולה לנטרל את הכוח ולהסיטו מיעדו ומן המשימה שהוטלה עליו, ולגרום לתוצאות חמורות. מ"פ ב', שנשלח לגבעה 19, אם היה מגיע ומתייצב שם, מצפון ליעדים שבהם נערכו הסורים, היה באפשרותו לשנות את פני הקרב. עיקר כוחות הגדוד היו במגע עם הסורים, מדרום, ולמרות הנפגעים שספגה פלוגה ג', אין ספק שהעסקה באש של היעדים 16 ו-17 בו-זמנית, מהחזית ומהעורף, הייתה מאלצת את הסורים לסגת, או לפחות מחלישה את כושר לחימתם. מ"פ ב' טעה בדרכו והוביל את פלוגתו לכיוון ההפוך מזה שהיה צריך ללכת בו. במקום לנוע לכיוון צפון-מזרח, לגבעה 19, נע לכיוון צפון-מערב, לגבעה 24. קשה לדעת מה גרם למ"פ לטעות. מבחינת האוריינטציה הכללית, המ"פ היה צריך לדעת כי הוא נע לכיוון מערב ולא למזרח. לא ברור אם למ"פ היה מצפן והאם נעזר בו. מה שבטוח הוא כי בזמן שטעה, לא נורתה עליו אש אויב, הלילה היה בהיר, וגם ללא מצפן, קל היה לשמור על הכיוון על-פי כוכב הצפון" (עמוד 62).

יודק'ה פלד, מפקד גדוד 51 של גולני, אשר תיחקר לאחר הקרב את המ"פ על שקרה, סיפר כי: "אני בכל אופן חשתי וגם הערכתי שלא הייתה פה רק בעיה של טעות בהתמצאות. גם אם ירו עליו בשלבים מסוימים, העובדה היא שהוא תפס מקום מבטחים בגבעה 24, רחוק מאזור הלחימה, ונשאר שם עד הבוקר. החלטתי שעל דבר כזה לא נותנים הזדמנת שנייה והדחתי אותו מהגדוד. אני מעריך שאם מ"פ ב' היה מגיע לגבעה 19, כפי שרציתי, הוא היה בסופו של דבר כובש את מוצב החרמון" (עמודים 61-62). מסכם המחבר וקובע כי: "הקרב של גדוד חי"ר 51 לכיבוש החרמון, היה קרב קשה שהיה יכול להסתיים גם אחרת. הטעות בהתמצאות של פלוגה ב', לא זו בלבד שלא הביאה למפנה המצופה, אלא גרעה פלוגת חי"ר מסד"כ הגדוד, בזמן שהוא היה זקוק לה ביותר. הגדוד שילם מחיר יקר של עשרות נפגעים ולא היה בידו להשלים את המשימה בכוחות עצמו. המאמץ החטיבתי המשותף, הוא שהכריע בסופו של דבר את גורל הקרב" (עמוד 64).

בעת שקוראים בספר ומנסים להימנע מלשפוט לחומרה את המעורבים באירועים, קשה שלא להזדעזע מכך ששורש הכישלון ב"מבצע יורם" במלחמת העצמאות למשל, במהלכו ניסתה חטיבת יפתח של הפלמ"ח הוא בתנועה אל היעד שהרי: "מסע ההתקרבות של הכוחות אל היעד היה מבוסס כולו על פרט נוף אחד – עץ הברוש – כנקודת מפתח בניווט. מרגע שהכוח פיספס את העץ, נחרץ גורל הקרב לכישלון" (עמוד 140). הטעות, לדידי, מצויה כבר בתכנון הציר ובכך שהמפקדים לא היו בקיאים בשטח, עוד בטרם בביצוע. אולם אין הדבר בכדי להעיד על רמת ההתמצאות והניווט שצה"ל של ימי מלחמת העצמאות. מקוממת גם טענתו של מפקד גדוד 5 בחטיבה, ישכה שדמי, כי: "פעלנו לפי הדוקטרינה של הפלמ"ח, לפיה אם אין לך אחיזה ושליטה טובה על יעד שכבשת, נתק מגע" (עמוד 138).

לא בכדי ישאל הקורא כיצד ה"דוקטרינה" הזו מתיישבת עם קרב הגבורה בסן-סימון ועם מעללים אחרים שביצע הפלמ"ח. אמנם לא הכל בצה"ל היה כפי שהוא היום, וצה"ל נדרש ליחידה 101 ולצנחנים בפיקוד שרון, על מנת לכונן את ערכי הביצוע והלחימה שלו לסטנדרטים שבהם הם מצויים כיום, אולם קשה להישאר אדיש לנאמר. מה בין זה לבין דבקות במשימה לא ברור לי וטוב הדבר שעיקרון זה לא אומץ על ידי כלל הפלמ"ח.

משפט אחד, שאמר ניר בר-זוהר, מפקד פלוגה ב' בגדוד 450, גדוד קורס המ"כים של הצנחנים, בעת שסיפר על ההסתבכות בפריצה לאורך ציר החוף במלחמת של"ג, צד את עיני כעדות לרעה חולה נוספת שצה"ל סובל ממנה זה שנים, והיא היעדר התיחקור והלימוד של הלקחים מן הקרבות: "אחד הדברים שתמוהים בעיניי, שלא נערך שום תחקיר בדרג של מפקדי הגדוד" (עמוד 52).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב. המחבר, אף שהוא מביע בספרו הערכה רבה לטכנולוגיית הניווט הלווייני (GPS), מציין כי צה"ל מתנהל כאילו שסוגיית ההתמצאות נפתרה, ולא כך הוא (מאחר והספר פורסם ב-2001 הערות אלה מהדהדות נוכח אירועי ירי דו-צדדי ממלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה"), ראויה לעיון בהקשר זה הערה בהקדמה לספר: "מסקנה חשובה שלמדתי מן הספר היא שמכשירי הניווט, שאנו מרבים להשתמש בהם בימים אלה, יכולים לסייע לנו בניווט (מנקודה לנקודה) – ובכך תרומתם חשובה, אך אינם יכולים להוות תחליף להתמצאות (המרחבית) בשדה־הקרב" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7).

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"תוך כדי לחימה הגענו לבניין ימק"א, ואז בפעם הראשונה הסתכלתי בתצ"א וראיתי שמשהו לא בסדר. ניגשתי למג"ד ואמרתי לו: 'יוסי, אנחנו לא ברחוב הנכון'." (שמעון "קצ'ה" כהנר, סגן מפקד גדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 בעת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עמוד 73).

הספר "איפה אני נמצא, לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר יסודי, ראשון מסוגו, הבוחן טעויות בהתמצאות בשדה הקרב, כאלה שהייתה להן השפעה קשה על תוצאות הלחימה. "השאלה 'איפה אני נמצא?' מזכירה בוודאי לכל מי שאי־פעם ניווט, רגעים ביום ובעיקר בלילה, בהם אינך בטוח אם אתה נמצא במקום שהתכוונת להיות בו, ועל כך מקובלת האימרה: 'רק מי שאיננו מנווט – אינו טועה בניווט'. הניווט וההתמצאות הם מרכיבים חשובים בהצלחה או בכישלון בשדה הקרב, כי הרי אם לא תגיע אל היעד לא תוכל לבצע את המשימה" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7). ואכן, כמי שניווט בפרקי המסלול השונים בצבא, השאלה מוכרת גם לי. בספר מובאים קרבות מתוך חמש המלחמות הגדולות של ישראל, בהם היו טעויות בהתמצאות, החל משיבוש פשוט ועד לטמטום משווע. בחלק מהקרבות המשימה לא בוצעה כלל. ובחלק מהם, המשימה הושלמה במחיר כבד של נפגעים, ותוך גילויי מעשי גבורה כבירים. המחבר עוסק באירועים באופן ענייני ונמנע להצביע על אשמים.

"בבדיקת המשימות המוטלות על מפקדי שדה נוכל לזהות צרכים עם דגשים שונים. מפקדי חי"ר, לדוגמה, חשוב שיהיו בעלי כושר ניווט טוב, משום שחי"ר הפועל רגלית יקבל, בדרך כלל, משימה מבצעית אחת ביום לחימה, על פני שטח קטן יחסית. למפקד כוח חי"ר, הובלת כוח בהסתר, מנקודה לנקודה, בדרך אל היעד, היא המפתח להצלחה" (עמוד 150) חדשנותו של הספר היא בטענה כי ניווט, קרי: "ניווט- תנועה מנקודה לנקודה בשטח באמצעות עזרים וחישובים מתאימים." (עמוד 145). אינו אלא יכולת מקצועית נדרשת, כמוה כקליעה או כושר גופני גבוה ו- "התמצאות – הזדהות בשטח ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים" (עמוד 145), והמפקד הקרבי נדרש לקחת יכולות אלו ולהגיע לכדי: "התמצאות קרבית – היא יכולתו של אדם לזהות היכן הוא נמצא ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים, ולהבין את המשמעות המבצעית של המרחב בו הוא נמצא" (עמוד 149). הספר מנתח קרבות חי"ר, שריון, ואף נוגע בסוגיות ההתמצאות של כוחות האוויר והים (ובכלל זה הקומנדו הימי), וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות.

כשאני חושב על הספר אני לא יכול שלא להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. היה זה בצבא, בעת שהייתי טירון בצנחנים בפגישתי הראשונה עם סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל, סגן מפקד הפלוגה החדש, באצטדיון טדי, כאשר הפלוגה חזרה מחופשת רגילה לתחילת האימון המתקדם. הוא חיכה לנו כשהוא יושב וקורא ספר (כמי שהיה נווט מצטיין התאים לו לקרוא את הספר) וכבר אז הרשים אותנו בחיוכו שאינו מש מפניו. כשהגענו הוא דיבר איתנו פתוח, בלי דיסטאנס. הוא הגיע לפלוגה לאחר שהיה מפקד מחלקת טילי הגיל בפלוגת החוד (את המסלול עשה בכלל בסיירת צנחנים), וככה היה רגיל. מאוד הערכנו אותו על זה. בשבוע המחלקה, באימונים שבחמאם-אל-מליח, חנך אותנו מתניה בתרגילים. אחרי אחד התרגילים (שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים) נתן לנו מתניה דגשים מקצועיים וסיפר לנו על ההיתקלות של סיירת צנחנים בלבנון בשנת- 1999 שהסתיימה במותם של מפקד הסיירת, איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים נוספים. פתאום אמר- "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי". וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפל עלינו התיק הזה, שזה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, בתחתית איזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בצנחנים הוא עניין רציני ולא איזה משחק. כמפקד הוא היה מקצוען, קפדן עד מאוד בכל מה שהיה קשור לבטיחות (שהרי זהו אחד מן התחומים עליהם אמון הס' בפלוגה) ואהוד על כולם. כשהמ"פ עזב\ הועזב אותנו, והמ"פ החדש בושש להגיע, הפך מתניה למעין מ"פ לתקופה קצרה, שבמהלכה גם עזבו את הפלוגה מי שיצאו לקורס מ"כים מוקדם. הוא שוחח אתי לפני היציאה לקורס והבהיר לי את חשיבות הפיקוד על כיתה. כמו תמיד, גם את זה עשה בחביבות ובנועם, כשחיוכו הנצחי נמתח מאוזן לאוזן.

"באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול של מעצרים בו זמנית. עִמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב - פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) לאחר שזומן לשיחת הבהרה עם הסמג"ד, על שלא נתן מספיק זמן למש"קיות החינוך והת"ש הגדודיות להדריך ולטפל בפלוגה, אמר מתניה: "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) הוא באמת היה כזה מפקד. שבוע לפני תום המסלול נהרג מפליטת כדור אקדח ששאל מאחיו. תמיד אזכור אותו מחייך. לאן שהלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי.

בכל מקרה די להעלאת הזיכרונות, הספר רווי דוגמאות לטענת המחבר כי התמצאות קרבית חיונית ללחימה בכלל ולמפקדים בפרט. להמחשת אין טובה מן הדוגמה של גדוד 51 של גולני ב"מבצע קינוח" במלחמת יום הכיפורים, לכיבוש החרמון: "גדוד חי"ר 51, פעל בלילה בהיר בשטח הררי קשה. תוואי הקרקע במקום בולטים, אך הגורם שהשפיע ביותר על יכולת ההתמצאות של המפקדים היה המאמץ הפיזי שנדרש מהם. מג"ד 51 הכיר את השטח וידע את מגבלותיו. תנאי שטח קשים, כפי שהיו בקרב זה, בהם תנועה רגלית למרחק של קילומטר אחד שנמשכה שלוש שעות רצופות, חייבו את המג"ד והמ"פים להקפיד שבעתיים על הניווט וההתמצאות, משום שכל טעות בתנועה שהיו ממשיכים בה, הייתה עלולה לנטרל את הכוח ולהסיטו מיעדו ומן המשימה שהוטלה עליו, ולגרום לתוצאות חמורות. מ"פ ב', שנשלח לגבעה 19, אם היה מגיע ומתייצב שם, מצפון ליעדים שבהם נערכו הסורים, היה באפשרותו לשנות את פני הקרב. עיקר כוחות הגדוד היו במגע עם הסורים, מדרום, ולמרות הנפגעים שספגה פלוגה ג', אין ספק שהעסקה באש של היעדים 16 ו-17 בו-זמנית, מהחזית ומהעורף, הייתה מאלצת את הסורים לסגת, או לפחות מחלישה את כושר לחימתם. מ"פ ב' טעה בדרכו והוביל את פלוגתו לכיוון ההפוך מזה שהיה צריך ללכת בו. במקום לנוע לכיוון צפון-מזרח, לגבעה 19, נע לכיוון צפון-מערב, לגבעה 24. קשה לדעת מה גרם למ"פ לטעות. מבחינת האוריינטציה הכללית, המ"פ היה צריך לדעת כי הוא נע לכיוון מערב ולא למזרח. לא ברור אם למ"פ היה מצפן והאם נעזר בו. מה שבטוח הוא כי בזמן שטעה, לא נורתה עליו אש אויב, הלילה היה בהיר, וגם ללא מצפן, קל היה לשמור על הכיוון על-פי כוכב הצפון" (עמוד 62).

יודק'ה פלד, מפקד גדוד 51 של גולני, אשר תיחקר לאחר הקרב את המ"פ על שקרה, סיפר כי: "אני בכל אופן חשתי וגם הערכתי שלא הייתה פה רק בעיה של טעות בהתמצאות. גם אם ירו עליו בשלבים מסוימים, העובדה היא שהוא תפס מקום מבטחים בגבעה 24, רחוק מאזור הלחימה, ונשאר שם עד הבוקר. החלטתי שעל דבר כזה לא נותנים הזדמנת שנייה והדחתי אותו מהגדוד. אני מעריך שאם מ"פ ב' היה מגיע לגבעה 19, כפי שרציתי, הוא היה בסופו של דבר כובש את מוצב החרמון" (עמודים 61-62). מסכם המחבר וקובע כי: "הקרב של גדוד חי"ר 51 לכיבוש החרמון, היה קרב קשה שהיה יכול להסתיים גם אחרת. הטעות בהתמצאות של פלוגה ב', לא זו בלבד שלא הביאה למפנה המצופה, אלא גרעה פלוגת חי"ר מסד"כ הגדוד, בזמן שהוא היה זקוק לה ביותר. הגדוד שילם מחיר יקר של עשרות נפגעים ולא היה בידו להשלים את המשימה בכוחות עצמו. המאמץ החטיבתי המשותף, הוא שהכריע בסופו של דבר את גורל הקרב" (עמוד 64).

בעת שקוראים בספר ומנסים להימנע מלשפוט לחומרה את המעורבים באירועים, קשה שלא להזדעזע מכך ששורש הכישלון ב"מבצע יורם" במלחמת העצמאות למשל, במהלכו ניסתה חטיבת יפתח של הפלמ"ח הוא בתנועה אל היעד שהרי: "מסע ההתקרבות של הכוחות אל היעד היה מבוסס כולו על פרט נוף אחד – עץ הברוש – כנקודת מפתח בניווט. מרגע שהכוח פיספס את העץ, נחרץ גורל הקרב לכישלון" (עמוד 140). הטעות, לדידי, מצויה כבר בתכנון הציר ובכך שהמפקדים לא היו בקיאים בשטח, עוד בטרם בביצוע. אולם אין הדבר בכדי להעיד על רמת ההתמצאות והניווט שצה"ל של ימי מלחמת העצמאות. מקוממת גם טענתו של מפקד גדוד 5 בחטיבה, ישכה שדמי, כי: "פעלנו לפי הדוקטרינה של הפלמ"ח, לפיה אם אין לך אחיזה ושליטה טובה על יעד שכבשת, נתק מגע" (עמוד 138).

לא בכדי ישאל הקורא כיצד ה"דוקטרינה" הזו מתיישבת עם קרב הגבורה בסן-סימון ועם מעללים אחרים שביצע הפלמ"ח. אמנם לא הכל בצה"ל היה כפי שהוא היום, וצה"ל נדרש ליחידה 101 ולצנחנים בפיקוד שרון, על מנת לכונן את ערכי הביצוע והלחימה שלו לסטנדרטים שבהם הם מצויים כיום, אולם קשה להישאר אדיש לנאמר. מה בין זה לבין דבקות במשימה לא ברור לי וטוב הדבר שעיקרון זה לא אומץ על ידי כלל הפלמ"ח.

משפט אחד, שאמר ניר בר-זוהר, מפקד פלוגה ב' בגדוד 450, גדוד קורס המ"כים של הצנחנים, בעת שסיפר על ההסתבכות בפריצה לאורך ציר החוף במלחמת של"ג, צד את עיני כעדות לרעה חולה נוספת שצה"ל סובל ממנה זה שנים, והיא היעדר התיחקור והלימוד של הלקחים מן הקרבות: "אחד הדברים שתמוהים בעיניי, שלא נערך שום תחקיר בדרג של מפקדי הגדוד" (עמוד 52).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב. המחבר, אף שהוא מביע בספרו הערכה רבה לטכנולוגיית הניווט הלווייני (GPS), מציין כי צה"ל מתנהל כאילו שסוגיית ההתמצאות נפתרה, ולא כך הוא (מאחר והספר פורסם ב-2001 הערות אלה מהדהדות נוכח אירועי ירי דו-צדדי ממלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה"), ראויה לעיון בהקשר זה הערה בהקדמה לספר: "מסקנה חשובה שלמדתי מן הספר היא שמכשירי הניווט, שאנו מרבים להשתמש בהם בימים אלה, יכולים לסייע לנו בניווט (מנקודה לנקודה) – ובכך תרומתם חשובה, אך אינם יכולים להוות תחליף להתמצאות (המרחבית) בשדה־הקרב" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7).

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!

"תוך כדי לחימה הגענו לבניין ימק"א, ואז בפעם הראשונה הסתכלתי בתצ"א וראיתי שמשהו לא בסדר. ניגשתי למג"ד ואמרתי לו: 'יוסי, אנחנו לא ברחוב הנכון'." (שמעון "קצ'ה" כהנר, סגן מפקד גדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 בעת הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עמוד 73).

הספר "איפה אני נמצא, לעזאזל?" מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר יסודי, ראשון מסוגו, הבוחן טעויות בהתמצאות בשדה הקרב, כאלה שהייתה להן השפעה קשה על תוצאות הלחימה. "השאלה 'איפה אני נמצא?' מזכירה בוודאי לכל מי שאי־פעם ניווט, רגעים ביום ובעיקר בלילה, בהם אינך בטוח אם אתה נמצא במקום שהתכוונת להיות בו, ועל כך מקובלת האימרה: 'רק מי שאיננו מנווט – אינו טועה בניווט'. הניווט וההתמצאות הם מרכיבים חשובים בהצלחה או בכישלון בשדה הקרב, כי הרי אם לא תגיע אל היעד לא תוכל לבצע את המשימה" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7). ואכן, כמי שניווט בפרקי המסלול השונים בצבא, השאלה מוכרת גם לי. בספר מובאים קרבות מתוך חמש המלחמות הגדולות של ישראל, בהם היו טעויות בהתמצאות, החל משיבוש פשוט ועד לטמטום משווע. בחלק מהקרבות המשימה לא בוצעה כלל. ובחלק מהם, המשימה הושלמה במחיר כבד של נפגעים, ותוך גילויי מעשי גבורה כבירים. המחבר עוסק באירועים באופן ענייני ונמנע להצביע על אשמים.

"בבדיקת המשימות המוטלות על מפקדי שדה נוכל לזהות צרכים עם דגשים שונים. מפקדי חי"ר, לדוגמה, חשוב שיהיו בעלי כושר ניווט טוב, משום שחי"ר הפועל רגלית יקבל, בדרך כלל, משימה מבצעית אחת ביום לחימה, על פני שטח קטן יחסית. למפקד כוח חי"ר, הובלת כוח בהסתר, מנקודה לנקודה, בדרך אל היעד, היא המפתח להצלחה" (עמוד 150) חדשנותו של הספר היא בטענה כי ניווט, קרי: "ניווט- תנועה מנקודה לנקודה בשטח באמצעות עזרים וחישובים מתאימים." (עמוד 145). אינו אלא יכולת מקצועית נדרשת, כמוה כקליעה או כושר גופני גבוה ו- "התמצאות – הזדהות בשטח ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים" (עמוד 145), והמפקד הקרבי נדרש לקחת יכולות אלו ולהגיע לכדי: "התמצאות קרבית – היא יכולתו של אדם לזהות היכן הוא נמצא ביחס לסביבה וביחס לכיווני השמיים, ולהבין את המשמעות המבצעית של המרחב בו הוא נמצא" (עמוד 149). הספר מנתח קרבות חי"ר, שריון, ואף נוגע בסוגיות ההתמצאות של כוחות האוויר והים (ובכלל זה הקומנדו הימי), וניכר כי המחבר, אשר עוטר בעיטור המופת על לחימתו כמפקד גדוד שריון בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, בקיא בחומר ב"רגליו" ממש כפי שהוא "יודע את התורה" באשר לתיאוריות הצבאיות.

כשאני חושב על הספר אני לא יכול שלא להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי בו. היה זה בצבא, בעת שהייתי טירון בצנחנים בפגישתי הראשונה עם סגן מתניה יצחק צנוירט ז"ל, סגן מפקד הפלוגה החדש, באצטדיון טדי, כאשר הפלוגה חזרה מחופשת רגילה לתחילת האימון המתקדם. הוא חיכה לנו כשהוא יושב וקורא ספר (כמי שהיה נווט מצטיין התאים לו לקרוא את הספר) וכבר אז הרשים אותנו בחיוכו שאינו מש מפניו. כשהגענו הוא דיבר איתנו פתוח, בלי דיסטאנס. הוא הגיע לפלוגה לאחר שהיה מפקד מחלקת טילי הגיל בפלוגת החוד (את המסלול עשה בכלל בסיירת צנחנים), וככה היה רגיל. מאוד הערכנו אותו על זה. בשבוע המחלקה, באימונים שבחמאם-אל-מליח, חנך אותנו מתניה בתרגילים. אחרי אחד התרגילים (שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים) נתן לנו מתניה דגשים מקצועיים וסיפר לנו על ההיתקלות של סיירת צנחנים בלבנון בשנת- 1999 שהסתיימה במותם של מפקד הסיירת, איתן בלחסן ז"ל, ושני קצינים נוספים. פתאום אמר- "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי". וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפל עלינו התיק הזה, שזה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, בתחתית איזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בצנחנים הוא עניין רציני ולא איזה משחק. כמפקד הוא היה מקצוען, קפדן עד מאוד בכל מה שהיה קשור לבטיחות (שהרי זהו אחד מן התחומים עליהם אמון הס' בפלוגה) ואהוד על כולם. כשהמ"פ עזב\ הועזב אותנו, והמ"פ החדש בושש להגיע, הפך מתניה למעין מ"פ לתקופה קצרה, שבמהלכה גם עזבו את הפלוגה מי שיצאו לקורס מ"כים מוקדם. הוא שוחח אתי לפני היציאה לקורס והבהיר לי את חשיבות הפיקוד על כיתה. כמו תמיד, גם את זה עשה בחביבות ובנועם, כשחיוכו הנצחי נמתח מאוזן לאוזן.

"באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול של מעצרים בו זמנית. עִמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב - פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) לאחר שזומן לשיחת הבהרה עם הסמג"ד, על שלא נתן מספיק זמן למש"קיות החינוך והת"ש הגדודיות להדריך ולטפל בפלוגה, אמר מתניה: "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים." (מתוך "ניגון של ארץ אהבתי", דברים שאמר סמג"ד 890, רב-סרן אליעזר טולדאנו במפגש חברים שהתקיים בט"ו בשבט תשס"ד) הוא באמת היה כזה מפקד. שבוע לפני תום המסלול נהרג מפליטת כדור אקדח ששאל מאחיו. תמיד אזכור אותו מחייך. לאן שהלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי.

בכל מקרה די להעלאת הזיכרונות, הספר רווי דוגמאות לטענת המחבר כי התמצאות קרבית חיונית ללחימה בכלל ולמפקדים בפרט. להמחשת אין טובה מן הדוגמה של גדוד 51 של גולני ב"מבצע קינוח" במלחמת יום הכיפורים, לכיבוש החרמון: "גדוד חי"ר 51, פעל בלילה בהיר בשטח הררי קשה. תוואי הקרקע במקום בולטים, אך הגורם שהשפיע ביותר על יכולת ההתמצאות של המפקדים היה המאמץ הפיזי שנדרש מהם. מג"ד 51 הכיר את השטח וידע את מגבלותיו. תנאי שטח קשים, כפי שהיו בקרב זה, בהם תנועה רגלית למרחק של קילומטר אחד שנמשכה שלוש שעות רצופות, חייבו את המג"ד והמ"פים להקפיד שבעתיים על הניווט וההתמצאות, משום שכל טעות בתנועה שהיו ממשיכים בה, הייתה עלולה לנטרל את הכוח ולהסיטו מיעדו ומן המשימה שהוטלה עליו, ולגרום לתוצאות חמורות. מ"פ ב', שנשלח לגבעה 19, אם היה מגיע ומתייצב שם, מצפון ליעדים שבהם נערכו הסורים, היה באפשרותו לשנות את פני הקרב. עיקר כוחות הגדוד היו במגע עם הסורים, מדרום, ולמרות הנפגעים שספגה פלוגה ג', אין ספק שהעסקה באש של היעדים 16 ו-17 בו-זמנית, מהחזית ומהעורף, הייתה מאלצת את הסורים לסגת, או לפחות מחלישה את כושר לחימתם. מ"פ ב' טעה בדרכו והוביל את פלוגתו לכיוון ההפוך מזה שהיה צריך ללכת בו. במקום לנוע לכיוון צפון-מזרח, לגבעה 19, נע לכיוון צפון-מערב, לגבעה 24. קשה לדעת מה גרם למ"פ לטעות. מבחינת האוריינטציה הכללית, המ"פ היה צריך לדעת כי הוא נע לכיוון מערב ולא למזרח. לא ברור אם למ"פ היה מצפן והאם נעזר בו. מה שבטוח הוא כי בזמן שטעה, לא נורתה עליו אש אויב, הלילה היה בהיר, וגם ללא מצפן, קל היה לשמור על הכיוון על-פי כוכב הצפון" (עמוד 62).

יודק'ה פלד, מפקד גדוד 51 של גולני, אשר תיחקר לאחר הקרב את המ"פ על שקרה, סיפר כי: "אני בכל אופן חשתי וגם הערכתי שלא הייתה פה רק בעיה של טעות בהתמצאות. גם אם ירו עליו בשלבים מסוימים, העובדה היא שהוא תפס מקום מבטחים בגבעה 24, רחוק מאזור הלחימה, ונשאר שם עד הבוקר. החלטתי שעל דבר כזה לא נותנים הזדמנת שנייה והדחתי אותו מהגדוד. אני מעריך שאם מ"פ ב' היה מגיע לגבעה 19, כפי שרציתי, הוא היה בסופו של דבר כובש את מוצב החרמון" (עמודים 61-62). מסכם המחבר וקובע כי: "הקרב של גדוד חי"ר 51 לכיבוש החרמון, היה קרב קשה שהיה יכול להסתיים גם אחרת. הטעות בהתמצאות של פלוגה ב', לא זו בלבד שלא הביאה למפנה המצופה, אלא גרעה פלוגת חי"ר מסד"כ הגדוד, בזמן שהוא היה זקוק לה ביותר. הגדוד שילם מחיר יקר של עשרות נפגעים ולא היה בידו להשלים את המשימה בכוחות עצמו. המאמץ החטיבתי המשותף, הוא שהכריע בסופו של דבר את גורל הקרב" (עמוד 64).

בעת שקוראים בספר ומנסים להימנע מלשפוט לחומרה את המעורבים באירועים, קשה שלא להזדעזע מכך ששורש הכישלון ב"מבצע יורם" במלחמת העצמאות למשל, במהלכו ניסתה חטיבת יפתח של הפלמ"ח הוא בתנועה אל היעד שהרי: "מסע ההתקרבות של הכוחות אל היעד היה מבוסס כולו על פרט נוף אחד – עץ הברוש – כנקודת מפתח בניווט. מרגע שהכוח פיספס את העץ, נחרץ גורל הקרב לכישלון" (עמוד 140). הטעות, לדידי, מצויה כבר בתכנון הציר ובכך שהמפקדים לא היו בקיאים בשטח, עוד בטרם בביצוע. אולם אין הדבר בכדי להעיד על רמת ההתמצאות והניווט שצה"ל של ימי מלחמת העצמאות. מקוממת גם טענתו של מפקד גדוד 5 בחטיבה, ישכה שדמי, כי: "פעלנו לפי הדוקטרינה של הפלמ"ח, לפיה אם אין לך אחיזה ושליטה טובה על יעד שכבשת, נתק מגע" (עמוד 138).

לא בכדי ישאל הקורא כיצד ה"דוקטרינה" הזו מתיישבת עם קרב הגבורה בסן-סימון ועם מעללים אחרים שביצע הפלמ"ח. אמנם לא הכל בצה"ל היה כפי שהוא היום, וצה"ל נדרש ליחידה 101 ולצנחנים בפיקוד שרון, על מנת לכונן את ערכי הביצוע והלחימה שלו לסטנדרטים שבהם הם מצויים כיום, אולם קשה להישאר אדיש לנאמר. מה בין זה לבין דבקות במשימה לא ברור לי וטוב הדבר שעיקרון זה לא אומץ על ידי כלל הפלמ"ח.

משפט אחד, שאמר ניר בר-זוהר, מפקד פלוגה ב' בגדוד 450, גדוד קורס המ"כים של הצנחנים, בעת שסיפר על ההסתבכות בפריצה לאורך ציר החוף במלחמת של"ג, צד את עיני כעדות לרעה חולה נוספת שצה"ל סובל ממנה זה שנים, והיא היעדר התיחקור והלימוד של הלקחים מן הקרבות: "אחד הדברים שתמוהים בעיניי, שלא נערך שום תחקיר בדרג של מפקדי הגדוד" (עמוד 52).

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר ומבאר לקורא את אשר התרחש בשדה הקרב. המחבר, אף שהוא מביע בספרו הערכה רבה לטכנולוגיית הניווט הלווייני (GPS), מציין כי צה"ל מתנהל כאילו שסוגיית ההתמצאות נפתרה, ולא כך הוא (מאחר והספר פורסם ב-2001 הערות אלה מהדהדות נוכח אירועי ירי דו-צדדי ממלחמת לבנון השנייה ומבצע "עופרת יצוקה"), ראויה לעיון בהקשר זה הערה בהקדמה לספר: "מסקנה חשובה שלמדתי מן הספר היא שמכשירי הניווט, שאנו מרבים להשתמש בהם בימים אלה, יכולים לסייע לנו בניווט (מנקודה לנקודה) – ובכך תרומתם חשובה, אך אינם יכולים להוות תחליף להתמצאות (המרחבית) בשדה־הקרב" (מתוך הקדמת סגן הרמטכ"ל, משה "בוגי" יעלון, בעברו קצין צנחנים, לספר, עמוד 7).

הקריאה בספר נעימה ומהנה. ספר מרתק וראוי שיקראו בו קציני ומפקדי צה"ל, בוודאי ובוודאי בחילות השדה בכלל והרגלים בפרט, וכן חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית. מומלץ ביותר!!!