אן ברשרס היא סופרת YA מצוינת. הכתיבה שלה לא ממכרת ועוצרת נשימה כמו של סוזן קולינס, לא קלאסית ומצחיקה כמו של רואלד דאל, לא מלאת דמיון כמו של דיאנה ווין ג'ונס וקורנליה פונקה, לא ציורית ומהפנטת כמו של ריצ'רד אדמס, בריאן ג'ייקס וג'ק לונדון, בטח שהיא לא שינתה את ילדותי כמו שרולינג עשתה, ויסלחו לי עוד סופרי ילדים ונוער רבים שחדרו אל ליבי עמוק ממנה ולא הזכרתי כאן.
ועם זאת... יש בה מעין אמת מרירה ומתוקה. כשהייתי בתיכון קראתי את כל הסדרה של אחוות המכנסיים הנודדים, וזו היתה הפעם הראשונה שהצלחתי ליהנות מספרים באנגלית. יותר מזה – זיהיתי קרעי מחשבות ממשיים שלי צפים להם מדי כמה פרקים. על ההתרגשות הקטנה שהיא סיפקה לי בתקופה הזאת, שמרתי לה אמונים.
יש חשש לקרוא ספר של סופרת שאהבת לפני 7 שנים, הפחד להתאכזב או לגלות שהזדקנת קצת. אני לא אוהבת את תחושת ההחמצה הזאת של – "אוי, אילו רק הייתי נתקלת בך לפני כמה שנים...!" אבל הגילוי שאן ברשרס כתבה עוד ספרים הוא מסקרן, ואחרי הטלטלה של "עלה הארגמן" חיפשתי מעין "ספר מעבר" קליל כזה, לפני שאני צוללת לעוד עלילה היסטרית.
להפתעתי, גיליתי שעוד יש לה את זה. אני חושבת שחינה של אן טמון ביכולת שלה לתת ביטוי למגוון תחושות אנושיות בכלל ותהליכי התבגרות בפרט, כמו שעושה שיחת נפש עמוקה עם חברה טובה. למשל, התחושה שיש מי ש"מוצלח" יותר בלהיות ילד, יש מי שהאיכויות של אישיותו מהוות יתרון גדול יותר עבורו בעולם המבוגרים. הכאב שמלווה בתחושה שאת משתנה, ואדם שהערצת כל הילדות לא משתנה איתך, נשאר הוא עצמו, ובאופן בלתי נמנע הרגשות אליו משתנים... והנה, עוד, ועוד קרעי מחשבות ממשיים שלי, שמעוררים בי לחישות של " כן, זה נכון." או שאן ברשרס פשוט יותר גדולה מזה, או שלא לגמרי הזדקנתי.
יש משהו ג'ודי פיקואי בכתיבה של ברשרס, מינוס כל ההתיימרות והדרמה. הדמויות נשטפות דרך קבע בנוסטלגיה. זה משהו שאני פחות מתחברת אליו, אבל זה בלי ספק הבשר של הספר, לפחות של החצי הראשון שלו. ואולי זו רק הסלידה שלי מהדמיון לג'ודי פיקו ולא מהדבר עצמו. כאן יש הקשר, יש סיבה ממשית לכל הנוסטלגיה הזאת. הדמויות שורצות כל הקיץ באי שהוא שום דבר בשבילם מלבד מערבולת אימתנית של נוסטלגיה, פעם אחרונה לפני הפרק הבא בחייהן.
החצי השני קצת יותר קונקרטי, יותר חי בהווה, ומאחר שהמהות של הספר הזה היא תנועה והשתנות בלתי פוסקת, אחורה אל העבר וקדימה אל העתיד, יש לכך משמעות רבה. החצי האחרון של הספר מתסכל וכואב ומעורר רגש והרבה יותר מרתק. מסתבר שאפשר ליהנות מקריאה של ספר תוך כדי שאת כועסת על הדמויות. אם יש בהתנהגות שלהן מספיק אמינות כדי שתוכלי לכבד את החלטותיהן, קיצוניות ככל שהן עשויות להיראות. והיי, אם את מצליחה לכעוס על הדמויות, אז כנראה הספר טוב.
והנה משהו שלא חשבתי שיקרה: אני חושבת שאני אוהבת אותו יותר מכמה שאהבתי לפני שבע שנים את "אחוות המכנסיים הנודדים".
אבל יכול להיות שהוא פשוט טרי יותר ברגשותיי.
הערה נוספת – אל תקראו את התרגום, גם אם אתם נוטים להימנע מאנגלית. הוא לא נוראי, אבל הוא רחוק מלהיות טוב. ואני יודעת כמה אן ברשרס קריאה וקלילה בשפת המקור.
