"קרב נורא ואיום היה זה. האיום ביותר בכל ניסיונו של בילבו, והשנוא עליו ביותר באותו זמן (כלומר - גאה בו ביותר ומרוצה, בהיזכרו בו לאחר-מכן, למרות שהוא לגמרי לא היווה בו גורם חשוב)" (עמוד 225)
"הוביט" (הוצאת זמורה ביתן, 1977), ספרו של ג'ון רונלד רעואל טולקין, שיצא לאור ב-1937 באנגליה, הינו מעין אגדה למבוגרים. ספר שכולו כיף. כתוב היטב בצורה קולחת ומספר סיפור יפה יפה על מחוזות רחוקים ויצורים מופלאים. ואין טוב מלקרוא את ההוביט בעברית בתרגום שנערך בנסיבות יוצאות דופן ומכונה "תרגום הטייסים". מספר שנים קודם להוצאת התרגום הראשון לספר, ישבו בכלא עבסייה שבמצרים, מספר טייסים ישראלים שנשבו במהלך מלחמת ההתשה. ארבעה מהטייסים, אבינועם קלדס, רמי הרפז, מנחם עיני ויצחק פיר, תרגמו לעברית את הספר מעותק באנגלית שנשלח לפיר על ידי אחיו והועבר לו דרך הצלב האדום. הרפז סיפר בכנס "אבק כוכבים" כי: "היינו קבוצה של עשרה שבויים, והיו מאיתנו שלא ידעו לקרוא אנגלית, אז כדי שגם הם יחוו את התענוג הזה החלטנו לתרגם עבורם את 'ההוביט'. רצינו להעביר להם את הרעיון למרות שאנחנו לא מתרגמים מי יודע מה."
כמו כן סיפר הרפז בהרצאה בבית אריאלה: "עבדנו פחות או יותר בשני זוגות, כאשר אחד קרא את הטקסט באנגלית ודיבר אותו עברית. ברור שזה יצא עברית לא לעניין, והשני שישב לידו כתב עברית שניתן להבין. אחרי כן, לקחנו את העברית שיצאה ובנינו אותה לעברית לוגית איכשהו. שמעתי פה את עמנואל לוטם מדבר על הבעיות של התרגום. אצלנו הכיף היה הרבה יותר גדול, לא היינו חייבים שום דבר לאף אחד. עשינו את התרגום להנאתנו הבלעדית, לאף אחד מאיתנו לא היה מושג בתרגום ולא ידענו שצריך להיות חייבים משהו למישהו ולבנות מסגרת כלשהי. ידענו שצריך להיות הגיון פנימי אבל לא יותר מזה. לכן, ברגע שאנחנו נתקלנו בבעיות, אנחנו פשוט בצורה פרמיטיבית תקענו בהן את הראש ופתרנו אותן כפי שהתחשק לנו." בספר עצמו מוענק הקרדיט על התרגום ל"טייסי חיל האוויר וחבריהם". הכוונה היא לשבויים נוספים שחלקו עם ארבעת המתרגמים את התא בעבסייה, והשתתפו בתרגום השירים שמופיעים בספר. בתום כשלוש שנים של שבי (1970 - 1973) אחזו הטייסים בשבע מחברות כתובות בצפיפות, פרי תרגומם המשותף (התרגום עצמו ארך ארבעה חודשים). לארבעה התגלה קיומו של התרגום של הנעמי, אך גם תרגומם יצא לאור, בשנת 1977 בהוצאת זמורה ביתן, בעזרת מימון של חיל האוויר. הרקע לתרגום הטייסים וסגנונו הפכו אותו לאהוד יותר. בנו ויורש עזבונו של טולקין, כריסטופר טולקין, תיאר את הסיפור שמאחורי תרגום הטייסים כאחד האהובים עליו.
גילוי נאות, בעת טירונות צנחנים לפני כעשור, הבחנו לפתע, אני וחבריי למחלקה כי הגבעות השחונות שבהן התאמנו דומות להפליא לאלו שאייר טולקין בספר, וכי אנו, כמו ההוביט, ממש רוצים הביתה כל העת. בעצם, אמרנו, טירונות צנחנים זה כמו ההוביט. גם הציטוט הנ"ל הדהד במוחי, בעיקר כשירד גשם: "'לחשוב שעוד מעט יוני' רטן בילבו בהתנהלו מאחור, תוך התזת מים, בשביל בוצי ומלא שלוליות. זה היה לאחר שעת התה, והשמיים המטירו מאז הבוקר, מצנפתו דלפה לתוך עיניו ואדרתו היתה ספוגה מים. גם הפוני היה עייף וכשל על אבנים במשעול. האחרים היו זעופים מכדי לדבר או לשיר. 'אני בטוח שהגשם חדר לבגדים היבשים ולשקי המזון,' חשב בילבו, 'ארורה עבודת הפריצה וכל הקשור בה. הלוואי הייתי שוב בבית ליד האח, כשהקומקום על האש מתחיל לשרוק.' לא היתה זו הפעם האחרונה שהוא ייחל לכך..." (עמוד 34).
הגיבור החביב עלי בספר (זהירות! ספוילר) הוא כמובן בארד הקשת, מפקד הפלוגה מעיר האגם (זהירות! ספוילר) וקוטל הדרקון. תיאור לחימתו בדרקון הוא מופתי בעיני ואביא קטע ממנו. כצפוי באחד משיאי הספר תקף הדרקון את העיר, העלה באש את הברחובות וטבח בתושביה. "אך למרות הכול, עדיין עמדה חבורה של קשתים על משמרתה בינות לבתים הנשרפים. מפקדם היה בארד חמור-הקול והסבר, הוא-הוא אשר הואשם בהתנבאות על שטפונות ודגים מורעלים – אך בעיתות צרה ידעו רעיו את ערכו ואומץ-לבו. צאצא היה למשפחת גיריון, אדון דאיל, אשר רעייתו ובנו נמלטו במורד הנהר הרץ מההרס של ימים עברו. הוא עמד וירה מקשת גדולה מעץ תרזה, עד שכל חציו, פרט לאחד – כלו. הלהבות קרבו אליו, כל רעיו כבר עזבוהו. הוא דרך את קשתו בפעם האחרונה" (עמוד 199). לאחר שהקיכלי חשף בפני בארד את נקודת התורפה בשריון הדרקון, "דרך בארד קשתו ביתר שאת. הדרקון חג בשנית וחזר בטוסו נמוך. בעודו מתקרב עלה הירח מעל לחוף המזרחי והכסיף את כנפיו הגדולות. "חץ!" לחש איש קשת. "החץ השחור! שמרתי אותך עד בוא הקץ. מעולם לא הכשלתני ותמיד מצאתיך שנית. מאבי ירשתיך, והוא – מאבותיו. אם אי-פעם חושלת על ידי המלך האמיתי שמתחת להר, צא עכשיו ותהא דרכיך מהירה ובטוחה." פעם נוספת עט הדרקון, נמוך יותר מתמיד. וכאשר נטה וצלל למטה, הבריקה בטנו הלבנה בנצנוצי יהלומים לאור הירח – פרט למקום אחד, קרחת חשופה בצד שמאל. הקשת הגדולה זמזמה. החץ השחור שירך דרכו מן המיתר הישר לאותה שקערורית, בין רגליו הפרושות של הדרקון. פנימה הכה ונעלם. חודו, קנהו, ונוצותיו – כה עזה הייתה פגיעתו. בצווחה מחרישת-אוזן, גודעת עצים ומפוררת אבנים, התעוות סמוג והזדקר למרום, התהפך והתרסק למטה כגל חורבות" (עמוד 200).
הספר בתרגום זה הוא בוגר יותר, העברית שבו היא ברמה טובה אולם הוא אינו ילדותי באופיו. מה גם שלאור סיפור הרקע של התרגום הוא הראוי בעיני לקריאה. הציטוט שמופיע בראש הביקורת הוא אולי אחת האמיתות הגדולות שבהן נוגע ההוביט, שהרי בדרך כלל רק מה שעלה בידינו להשיג בעמל רב (כך לדוגמה אותה טירונות צנחנים) ולעיתים גם תוך תחושות קשות של מאמץ ואי נוחות, הופך ליקר ומוערך בעינינו.
