ספרם המצוין של עלי מוהר ודוד טרטקובר, "פלוגה גימל, מחלקה שלוש" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2003), שבו תיארו את חוויותיהם כצנחני מילואים במלחמת יום הכיפורים, הוא מן גרסה ישראלית משעשעת לספרו המופתי של ג'וזף הלר, "מילכוד 22". התוצאה היא "לא סיפור קרבות ועלילות, כי אם יומן משולי המלחמה של שני מילואימניקים, שני חברים מפלוגה ג', מחלקה 3" (עמוד 12).
את הספר מוהר כתב וטרטקובר אייר. רשימותיו של מוהר אינן מיליטנטיות כפי שניתן היה אולי לחשוב, אלא עוסקות בעקשנות עילאית דווקא באותם נושאים בהם עוסקת כתיבתו של מוהר בזמן האזרחות: יחסים עם אנשים, ארוחות צהריים וערב, סרטים, ספרים וכיוצא באלו. הרשימות פורסמו בשעתו בעיתון "דבר" ובמלאות שלושים שנים למלחמה יצאו כספר.
במלחמה, כתבו, לחמה חטיבת הצנחנים ה"צפונית" במילואים ברמת הגולן. "אחרי שבוע הופרד גדודינו מהחטיבה. היא המשיכה וכבשה – בהצלחה מרובה, ומתוך שימוש באיגוף אנכי – את החרמון הסורי" (עמוד 11). הגדוד, בפיקוד אפרים ברנד, צורף לאוגדת שרון ולחם משני עברי התעלה.
אמנם, כתב מוהר, "עברנו ב"חצר" המפורסמת שעל גדת התעלה, בדרכנו למצרים, אך בספר זה אפשר למצוא בעיקר את החצר האחורית של המלחמה, את הירכתיים ואת אחורי הקלעים שלה – נופים ריקים שעשן הקרב כבר נטש אותם, פני אנשים, קטעי שיחות והווי ואפילו מתכון בדוק לסיר אורז מחלקתי" (עמוד 10).
"אני יודע שאני לא הצנחן הכי צנחן שיש, ואפשר לומר שכל הדבר הזה קרה לי כמעט במקרה. אמרו לי מה לעשות, ואני מצדי השתדלתי, השתדלתי, עד שלבסוף, אחרי תקופת אימונים ומבצעים לא ארוכה יחסית, נוספתי אל בוגריה הרבים של יחידת הנח"ל המוצנח" (עמוד 23), כתב מוהר. "זה היה מזמן, אבל זה הקנה לי כרטיס כניסה אל יחידת צנחני המילואים, שיחד עם אנשיה – הרחק בסבך הירוק שממערב לתעלה – הפסקתי לספור כבר את הימים ואת הלילות השמירה הנחרזים ועוברים, עם ירח, בלי ירח, עם ירח, בלי ירח, ועכשיו, שוב, עם" (עמוד 23).
במהלך הלחימה, כתב מוהר, "השתתפתי במה שמכונה "טיהורים" בצד המערבי של התעלה, ושם גם ראיתי את האויב עין בעין, בעיקר אחרי המלחמה, בעיקר במוצביו שמדרום לאיסמעיליה, בעיקר סוחב שקי חול, מתבצר ואוכל תפוזים" (עמוד 64). פעם אחת, ציין, גם ראה את האויב מקרוב, כשהוא וחבריו מצאו אותו מתחבא "בבית כפרי עזוב. האויב ביקש מים, קיבל, מסר פרטים ונלקח רשמית בשבי. הוא כלל חמישה חיילים מצרים" (עמוד 65).
קשה, כתב, "למי שלא נטל בה חלק להבין את אופייה ולעמוד על פניה הרבים של המלחמה, ולכן צריך להסביר איכשהו שהגדוד הזה שלנו, שהיו לו רק כך וכך היתקלויות, רק כך וכך נפגעים, אכן לחם את מלחמתו, שהיו בה כל הפחדים כמעט, ועמד בה. נספר זאת אולי בהזדמנות אחרת" (עמוד 65). הוא הסתפק בציון העובדה "שגם היות מופגז הוא מצב מלחמתי למדי, ולא מן הקלים: גם אם לא ירינו אז על האויב, בכל זאת ירה האויב עלינו" (עמוד 65). לא מקרוב, הודה, "ולא עלי אישית, זה היה פשוט חלק ממנהגו של האויב להפגיז מאסות, ריכוזי כוחות, שיירות... כרגע אני אולי מסאי, אבל אז הייתי מאסה... (צחוק ישישים ינשופי מנסה להחניק את הרעד הבלתי נכבש העובר בי לזכר הימים ההם)" (עמוד 65).
מוהר ציין שקרא בעיתון שצנחנים שלא הספיקו ללחום בקרבות "בכו כאשר נודע להם שהפסקת האש קרובה והם לא יספיקו להילחם. חברי, עד כמה שידיעתי מגעת, ואני, לא נטלנו חלק בבכייה הזאת" (עמ' 25). למעשה, כתב, "בכל המרחב כולו לא שמעתי אפילו יבבה אחת" (עמוד 25).
ספרם של השניים, אם כן, אף שהוא ספר מלחמה, מצחיק, מבדר וכיף לקריאה.
