ביקורת ספרותית על האפר של אנג'לה - פרנק מק'קורט #1 מאת פרנק מק'קורט
ספר בסדר

---

הערה לאלו ששוקלים לקנות ו/או לקרוא את הספר הבא: הסיפור אינו מתמקד באנקדוטה שהובאה בתקציר ("אנג'לה, נערה אירית שהיגרה..."), אלא בילדותו של פרנקי מק'קורט מגיל שלוש עד גיל תשע-עשרה שנים.

במהלך חייו, פרנק ידע עוני מחפיר בביתו אשר בעיר הולדתה של אמו, אנג'לה, ופנייה מתמדת לאגודות צדקה שמנסות לסייע לדלפונים הרבים באירלנד שאחרי הרעב הגדול ובין מלחמות העולם בשם האלוהים. לו ולאחיו יש נעליים שנשארות על הרגליים אך לעתים נדירות, כוס תה ולחם הם המרכיבים העיקריים (שלא לומר הבודדים) בתפריט ואב אירי - כלומר, שתיין (זה לא סטריאוטיפּ: זו עובדה מצערת). אמו איבדה שני תאומים ותינוקת, וילדה בסך הכל שבע פעמים (בהנחה שפרנק הוא הראשון), בעיקר לנוכח תנאי התברואה והניקיון הגרועים בביתם, שסבל רטיבות, קריסות של קירות וחדר שלם וכו'.
פרנק ואחיו אינם מתמודדים עם מציאות של עוני, אינם מתעמתים אותה - הם פשוט חיים אותה כי זה המצב היחיד שהם מכירים, ועל כן הוא מתואר באדישות, כאילו 'אין אפשרות אחרת'. על כן, הסיפור גם איננו רגשני ופיוטי: פרנק שוטח אותה בצורה הכי יומיומית שיש, כולל הסלנג המתורגם. הוא מדבר בגוף ראשון, מציג את המחשבות שלו וזה מאד מפליא: איך הוא זוכר כאלה דברים מגיל שלוש ויודע לפרט עליהם (מה שעבר לו בראש באותו זמן, למשל?) וטכניקה זו מעצימה את האמינות של הסיפור, אך לא ממש את הקרבה לדמויות.

בתום הקריאה, אני יכולה להעיד שכל רגש שהייתי אמורה לחוש במהלך הקריאה - בחלקו השני של הספר, שכלל שהות בבית חולים, פרידה מהאב, התבגרות פיזית של פרנק בן השלוש עשרה - פשוט לא עלה: הייתה בי ריקנות מהדהדת, למרות האהדה המרוחקת שרחשתי לפרנק. זהו חידוש מרענן למדי, אני מוכרחה להודות, אחרי ספרים רבים בעלי שם פיוטי שעל כריכתם האחורית נכתב "סיפור קורע לב ומרגש של יתום בין שכונות העוני של מומבאי", "המסע העמוק והחודר של הסופרת לגלות את עצמה - ובדרך גילתה גם מהי אהבה" וכד'. זה ממש מחליא, ולכן הישירות והכנות של מק'קורט הן כנווה מדבר בין דיונות חול.
בין אירועים שונים בשחזור עשרים שנותיו הראשונות, ניכר היטב סגנון הכתיבה של מק'קורט - שמשקף היטב את תפיסת חייו באותן שנים: הוא קיבל הכל בהכנעה ולמד להסתדר עם הנסיבות, הוא השתדל לחיות בלי יותר מדי דאגות וזה השתלם לו. כיצד הכתיבה משקפת זאת? בקלילותהּ. אין תיאורים מעמיקים ומפורטים, הכל נעשה חד וחלק בלי מטפורות וזיופים אמנותיים אחרים. היו מספר קטעים שגרמו לי לצחוק או הפיקו חיוך, וזאת כמעט בלי להרגיש: בכתיבתו, פרנקי אפילו לא ניסה להעלות גיחוך. לדעתי, הוא הצליח משום שהוא מתאר את הדברים כאילו הוא מספר זאת לחבר טוב שלפניו הוא אינו מתבייש להעלות על שפתיים אפילו את המזעזעת שבקללות (הוא לא עשה זאת, but he might as well had).

עם כל זאת, מדובר בתיאור מהימן וכנראה אחד הטובים ביותר של אירלנד בתקופה הזו: הנצרות ששלטה (ולמעשה עודנה שולטת) בערים ובעיירות, הלאומניות כלפי האנגלים, האמריקאים ובעצם כלפי כל זר (משמע, אדם שגר מעבר לרדיוס של עשרה קילומטרים). אמנם אין קרבה רגשית וכו' לנדונים, אך זהו מקור לידע רב לכל מי שמתעניין באופי החיים באירלנד או בסיפורי ילדות ונעורים.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על האפר של אנג'לה - פרנק מק'קורט #1