ביקורת ספרותית על חוף רפאים מאת טאנה פרנץ'
ספר טוב

---

תחילתה של הסקירה הזאת בבאסה גדולה. התחלתי לכתוב אותה, ואז כבה לי המחשב, והסקירה נמחקה. נכון שהיה נכון יותר לכתוב קודם כל על קובץ של מעבד תמלילים סביר, שגם יוצר גיבוי אוטומטי למקרים כאלה, אבל לא עשיתי את זה. הכלל שלי במקרים כאלה, של מחיקת דברים שהתחלתי לכתוב ולא שלחתי, הוא להבין שכנראה הדברים לא היו אמורים להיכתב, ולעזוב את הנושא. זה כלל חשוב, והוא עזר לי בהרבה מלחמות שותתות דם בפורומים החברתיים למיניהם. אבל הספר הזה גרם לי לשבור את הכלל שלי. למרות זאת היה מעצבן לכתוב הכל מהתחלה, אז כתבתי בצורה אחרת ממה שהתכוונתי, והשתמשתי בציטוטים מהספר כדי שיכוונו אותי בכתיבה, בתקווה שלא יכבה לי המחשב גם בפעם הזאת.

מיק קנדי, "סקורצ'ר", שומר על הכללים. היטב. גם על הכללים הידועים, וגם על כללים שהוא יצר בעצמו בעבר. הוא נוסע במהירות המותרת, ולא מעליה. הבית שלו מסודר ונקי, הספרים בספריה שלו מאורגנים בסדר אלפא-ביתי, והוא אוכל מזון בריא. הוא גם בלש מצליח במשטרת דבלין. ולדעתו הסיבה שהוא מחזיק בשיעור הפיענוחים הגבוה ביותר בתחנה היא בדיוק זו: הוא שומר על הכללים, והכללים הם ששומרים עליו. היות והוא כל כך טוב, שולחים אותו לפענח מקרה רצח נוראי של ארבעה בני משפחה אחת, בשכונה פרברית על שפת הים.

===
"... אם אתה רוצה להיות סיפור הצלחה, ריצ'י, אסור לך להריח מכישלון, אתה מבין למה אני מתכוון כאן?"
הוא נגע בקשר של עניבתו החדשה. "שצריך להתלבש יותר יפה, בערך."
"אין פה שום דבר בערך. הכללים נקבעו בגלל סיבה טובה. לפני שתתחיל להפר אותם, כדאי שתחשוב למה הם קיימים."
(עמ' 18)
===

אלא שכאן מתברר כי הכללים נשברים, ושום דבר אינו כפי שהוא נראה. הפרבר ששווק כשכונת יוקרה מאוכלס לשליש ולרביע, בנוי רק למחצה, והוא כולו עזובה והזנחה הקוראת לשיעמום ולפשע. השגשוג הכלכלי שהיה נחלתה של משפחת ספיין נעצר באחת, הם מכרו את רכב השטח שהיה ברשותם, והפסיקו להזמין חברים למסיבות. בביתם המטופח והמרוהט בקפידה נבעו חורים בקירות. ומעל לכל - ארבעה אנשים מושלמים, בריאים, אוהבים ויפים, שנרצחו, ואין שום מושג למה. ואם זה לא מספיק החקירה מעלה שדים מעברו של הבלש, ומציבה אותו מול התמודדויות אישיות מורכבות, בנוסף לסימני השאלה הרבים שהחקירה מעלה.

===
"כן, היה פה פעם נמל", אמרתי. הוא יחשוב, כמובן, שערכתי מחקר על המקום. טיפוס משעמם כמוני שמעביר את זמנו הפנוי בשיטוט באינטרנט. "היה כאן כפר דייגים, בעבר הרחוק. אפשר עדיין לראות את מה שנותר מהמזח, בקצהו הדרומי של החוף, אם תצא לסייר שם."
"זו הסיבה שקוראים לו ברוקן הארבור, כן? בגלל המזח השבור?"
"לא. זה בא מהמילה שחר באירית. אני מניח בגלל שזה היה מקום טוב להשקיף ממנו על הזריחה."
ריצ'י הנהן. הוא אמר, "הייתי אומר שהמקום מקסים, לפני כל מה שקרה כאן".
(עמ' 175)
===

חוף רפאים הוא ספר מתח מודרני. יש בו טלפונים סלולריים, מכשירי ניווט לוויניים, מוניטורים לתינוקות, מחשבים ואינטרנט. הרבה מאוד אינטרנט. מלבד החורים בקירות הבית, המוניטורים המפוזרים בכל פינה, והמצלמות המותקנות בו, טורד המחשב את מנוחתו של סקורצ'ר. למה מחקו מהדפדפן את כל היסטוריית הגלישה באינטרנט? מה היה להם להסתיר? מי עשה את זה, ומה המחיקה הזאת משרתת?

בשמונה השנים האחרונות אני "גולשת חברתית" באינטרנט. לא מוצאת בו סתם כלי למציאת אינפורמציה, אלא אמצעי קשר חברתי ודינמי. יש בו אהבות ושנאות, ודרמות על בסיס יומיומי. איכשהו, העולם הרבגוני הזה לא השתקף בספרים שקראתי עד כה. אולי כי סופרים הם אנשים עסוקים, ולא משוטטים להנאתם באינטרנט. אולי מסיבות אחרות. והנה משפט שיכול היה להיכתב רק על ידי מי שמכיר מקרוב מאוד את המציאות ההזויה של פורומי הורות ומשפחה:

===
קיראן נאנק. "חששתי שתגיד את זה. הפורום של האימהות הוא כמו זירת קרב; יש עכשיו מלחמה גרעינית סביב 'בכי מבוקר' . הייתי שמח להמשיך את חיי גם בלי לדעת מה זה."
(עמ' 158)
===

זו היתה הנקודה שבה הספר "קנה" אותי סופית. אבל זו נקודה שטחית למדי. הרשתות החברתיות משחקות תפקיד בעלילה, והן אפילו מתוארות באמינות, וזה יפה מאוד. אלא שיש שאלה חזקה יותר שצצה ועולה. נראה כי סקורצ'ר הבלש עובד יותר מדי קשה במאמץ לפענח את הפשע שבוצע. נראה כי יש לו צורך נפשי להכניס את החקירה כולה למסגרת סיפורית טובה, כזו שתתאים לא רק לאג'נדה שלו, אלא גם לסיבה שגורמת לו לאכול אוכל בריא ולנסוע במהירות הקבועה בחוק.

===
ריצ'י לא זז. "בחורים טובים נשברים".
"לעיתים רחוקות מאוד. ויש סיבה לכך. לבחורים הטובים יש דברים ששומרים אותם בדרך הנכונה, כשיש בעיות. יש להם עבודות, משפחות, אחריות. יש להם את הכללים שעליהם הם שמרו במשך כל החיים. אני בטוח שכל הדברים האלה נשמעים לך מיושנים, אבל שים לב לעובדה: זה עובד. כל יום, זה שומר שאנשים לא יחצו את הקווים."
(עמ' 225)
===

לעיתים נראה כאילו הכותבת שתלה את ריצ'י, השותף הזוטר של סקורצ'ר, רק כדי שיהיה מקום לנאומים חוצבי הלהבות הללו, בדבר טיבה של ענישה, המקום של עבודת המשטרה, הטוב והרוע, ומקומם של חוקים וגבולות.

===
ריצ'י הניד בראשו. "לפעמים דברים רעים פשוט קורים," הוא אמר.
השמים שפעו כוכבים; כבר שנים שלא ראיתי רבים כל כך. שאון הים וקול הרוח שסרקה את העשב הארוך התמזגו ללטיפה משככת ארוכה. "אתה לא יכול לחשוב ככה. בין אם זה נכון ובין אם לא. אתה חייב להאמין שבאיזה מקום, איכשהו, רוב האנשים מקבלים את מה שמגיע להם," אמרתי.
"ואם לא...?"
"אם לא, איך תקום בבוקר? אמונה בסיבה ותוצאה היא לא מותרות. היא חיונית כמו קלציום, או ברזל: אתה יכול להמשיך בלעדיה זמן מה, אבל בסוף תתחיל לאכול לעצמך את הלב."
(עמ' 180)
===

אבל זה לא מפריע. להיפך. כמו שתיאורי קול הרוח ואור הכוכבים שעולים על גדותיהם (לפחות ביחס לספר מתח) אינם מפריעים. העלילה בפני עצמה פחות משמעותית, ואת רובה הקורא מפענח הרבה לפני הבלש. הדיונים האלה הם העיקר, והם נותני הטעם לקריאה כולה. בדרך כלל אני לא ממליצה על רכישה של ספרי קריאה, ספריה היא מספיק טובה עבורם. אבל אם בשבוע הספר עסקינן, אני ממליצה על הספר הזה אפילו לקניה, כי הוא ראוי בעיני לקריאה חוזרת.

(המחשב לא כבה עד כה. כנראה שכן היה צריך לכתוב את הסקירה הזאת)

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על חוף רפאים