בספר שכתב עם העיתונאית רונית ורדי "איש צבא" (הוצאת מעריב, 1993), תיאר האלוף (מיל.) יוסי פלד את מסע חייו, החל בלידתו באירופה בטרם מלחמת העולם השנייה והדרך שבה שרד את השואה, עבור בעלייתו ארצה לקיבוץ נגבה וכלה בשירותו הצבאי שאת עיקרו עשה בחיל השריון.

פלד לחם כמפקד פלוגת חרמ"ש במלחמת ששת הימים, והוביל אותה בטיהור מתחם מבוצר בג'יראדי. זו, כתב, "היתה הפעם האחרונה שלי, שבה ראיתי את האויב דרך כוונת הרובה, כמו שאומרים בחי"ר. במלחמות הבאות כבר ראיתי אותו דרך קנה התותח. לא ראיתי את פניו, רק את צללית הטנק שלו" (עמוד 107).

הוא עבר הסבה לפיקוד על טנקים ולחם כמג"ד שריון בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים פיקד בהצטיינות על חטיבת השריון במילואים 205 במתקפת הנגד ברמת הגולן. 

עיקר הספר עסק בתקופתו כאלוף פיקוד הצפון, בשנים בין 1986־1991, שם הוביל קו התקפי מאוד כנגד ארגוני המחבלים ששיאו במבצע "חוק וסדר", כמו גם שורה ארוכה של פשיטות נקודתיות, רובן בביצוע סיירת גולני שעליה פיקדו אז בזה אחר זה אמיר מיטל וארז גרשטיין.

אחת הבולטות שיזם היתה מבצע "שומרי יער", פשיטה על מפקדת המחבלים בנבי צפא שביצעה סיירת צנחנים בפיקוד שלמה בן־דוד (בנדה) ב־1989.

בכדי לשמור על עיקרון ההפתעה נדרש הכוח לגמוא מרחק רב ברגל (כמעט עשרים קילומטרים) בשטח קשה והררי. לאחר שהגיע באופן נסתר לקרבת בניין המפקדה "פתח הכוח באש לכיוון השומרים ובירי נ"ט לכיוון הבית. בתוך חמש דקות חוסלו עשה מחבלים והבית פוצץ. הצנחנים פנו לעבר שטחנו בתנועה רגלית. כוח משוריין, טנקים ונגמ"שים חבר לכוח הצנחנים וחילצו" (עמוד 361).

"החפ"ק היה מלא קציני חי"ר. אחד מהם היה גבי אשכנזי, מקצוען יוצא מהכלל" (עמוד 361), יוצא גולני ששימש כקצין האג"ם של הפיקוד. בניגוד להערכתם רובם, ובהם אשכנזי, לפיה הצנחנים יחברו לכוח המשוריין באור יום, פלד, איש השריון, חשב אחרת, וצדק. מכל הפעולות שבוצעו בתקופת פיקודו בצפון, כתב, היה המבצע אחת הפעולות "שתהיה ציון־דרך ליכולת ולרמת הביצוע של צה"ל" (עמוד 361).

אמנם תקופתו כאלוף פיקוד היתה סוערת ומרתקת לקריאה, אך מרתק לא פחות הוא תיאורו את פועלו במלחמת לבנון הראשונה. לאחר ששב מלימודים בבריטניה מונה פלד, אז תא"ל, לסגן מפקד המכללה לביטחון לאומי. אולם לא איש כמותו יישאר מאחור בשעה שצה"ל נלחם.

עם פרוץ המלחמה ב־1982 הוא ביקש מחברו, האלוף ינוש בן־גל, שפיקד על גיס וקיבל פיקוד על כוח מאולתר. "כוח יוסי" כלל תחילה גדוד שריון סדיר וגדוד צנחנים במילואים ובהמשך נוספו לו חטיבת השריון 205 וחטיבת הצנחנים מילואים 409, שהיתה חטיבת נ"ט ייעודית, ולחם בג'בל ברוך וממזרח לאגם קרעון בלבנון.

עם הגעתו במסוק ללבנון ניתנו לו כאמור, גדוד 77 מחטיבת השריון הסדירה 7, בפיקוד סא"ל דוביק טל, וגדוד צנחנים מילואים 8150 מחטיבת חוד החנית, עליו פיקד סא"ל (מיל.) נחשון ישראלי. המשימה הראשונה שהוטלה על הכוח היתה כיבוש הכפר משע'רה, בכדי למוטט את המערך הסורי ולאפשר לכוחות הגיס לנוע צפונה. בכפר, התברר לאחר הקרב, היו ערוכים פלוגת קומנדו ושתי מחלקות טנקים של צבא סוריה.

פלד כתב כי בניגוד לטל, שאותו הכיר משירות משותף בחיל השריון, "את נחשון ישראלי, הצנחן, לא הכרתי. הייתי סקרן לפגוש אותו. הגיע בחור מבוגר, רציני, לא מחייך הרבה, בעל מבנה חסן ומקרין סביבו המון ביטחון הן בעצמו והן בגדוד הצנחנים שלו. מאז ומתמיד היתה לי הערכה לצנחנים, לטובים שבהם. כבר בפגישה הראשונה נחשון נתן לי את התחושה שהוא שייך לאותם אנשים שאפשר לסמוך עליהם וללכת אתם לקרב ללא חשש" (עמוד 256).

השלושה עלו לעמדת תצפית ושם הציע ישראלי "ליפול עליהם עם הצנחנים ביציאה מהכפר, ליפול עליהם מההרים שסוגרים עליהם, במקביל לארטילריה. להכניס להם חזק עם הטנקים והארטילריה מהמקום שבו אנחנו מכונסים, ולהפתיע עם כוח צנחנים שיגיע רגלית מהעורף ויעשה את עבודת החיסול" (עמוד 256).

פלד חשב שהתוכנית טובה אבל העריך שהיא קשה לביצוע, שכן היא טמנה בחובה תנועה רגלית לא פשוטה במדרונות ג'בל ברוך. "תצטרכו לטפס, להגיע לשם ברגל. אתם מילואימניקים. זה אפשרי?" (עמוד 257) שאל פלד. "מאה אחוז" (עמוד 257), השיב ישראלי בביטחון.

שני המג"דים ביקשו מפלד שעה וחצי להכנות. פלד, שהבין שעליו לבלום אצלו את לחץ מפקדיו לנוע קדימה, נתן להם את הזמן שביקשו להתארגנות. 

לאחר ההיערכות, כתב, "העסק התחיל לרוץ. הרעשה ארטילרית שלנו, גדוד הצנחנים יוצא עם נחשון להרים, טנקים נעים לשטחים שמהם ניתן לשלוט על הכפר, בלי להיכנס לתוכו. טנקים יורים לטווחים ארוכים" (עמוד 257). במקביל, הפעיל פלד מסוקי קרב מסוג דיפנדר שצדו את הטנקים הסורים, והשלימו פאזל של קרב משולב שנוהל היטב.

"המסוקים השמידו בתוך שניות מארב של שלושה טנקים סוריים. הטנקים התפוצצו. להבה שחורה עלתה מהם השמימה. ואז זיהינו טנקים סוריים נוספים. ביקשנו מהמסוקים לפגוע בהם במקביל לעבודת הציד שביצעו הטנקים שלנו" (עמוד 258).

בהמשך הלחימה, כתב, "מג"ד הצנחנים מדווח על תחילת הגלישה לשולי הכפר. הוא משתלט על היציאה מהכפר צפונה. נתקל בטנק סורי, טווח קצר. יורה טיל דראגון (אנטי־טנקי). מחסל. שוכב בהמתנה" (עמוד 258).

לאחר מכן נכנס לכפר גדוד השריון בפיקוד טל. פלד הצטרף אליו. "הופעת הצנחנים בעורף הכפר, הכריעה את הקרב, מוטטה את הכוח הסורי שהתחפר בכפר. הטנקים חוסלו מהאוויר, טנקיסטים נטשו את כליהם וברחו ברגל יחד עם חבריהם החי"רניקים. הכיבוש הסתיים בתוך שעה" (עמוד 258). לכוחות צה"ל לא היו אבדות.

"אני חושב שמעבר לניסיון שלי, עמדו תחת פיקודי המפקדים הטובים ביותר שמפקד כוח יכול לדרוש לעצמו, וזו הסיבה להצלחה הגדולה. היתה זו חבורה של לוחמים שנפגשה בשדה הקרב, תוך כדי לחימה, וידעה ליצור שפה משותפת ולהביא לידי ביטוי הלכה למעשה את כל יסודות הקרב המשולב. הצנחנים הגיעו עם הכושר להפתיע וליזום, השריון עם כוח המחץ שלו" (עמוד 267), כתב. הדבר חל כמובן גם על הארטילריה ומסוקי הקרב על טילי הנ"ט המדויקים שלהם.

הספר של פלד כתוב היטב ומרתק לקריאה וללימוד. לצד לקחים ותובנות שעליהם הצביע בעצמו ישנם לקחים נוספים שעולים בין השורות. הראשון שבהם נגע לרצון של פלד לקחת חלק בלחימה של זמנו ולא "להישאר על הספסל". שאיפת מפקדי צה"ל לקחת חלק בלחימה כשהיא מתרחשת, בין שהיא במסגרת תפקידם ובין שלא, היא ערך מכונן בהיסטוריה של הצבא מיום הקמתו ויש לשמרו.

חשוב לא פחות הוא הביטחון שהפגין מג"ד הצנחנים ביכולתם של אנשיו. ביטחון זה נבע מהכשירות הגבוהה ומההיכרות הקרובה שהיתה לו עמם. אלו אפשרו לפלד לבחור בפעולה תחבולנית ומפתיעה ולבצע את מה שלכאורה גדול על אנשי מילואים, ולמעשה תפור למידותיהם של צנחני מילואים.

אולם, בכדי שתהיה לכוחות מילואים היכולת לעשות כן על צה"ל לאמנם באופן תדיר, באופן שמדמה קרוב ככל שניתן את מתארי הלחימה בכדי לטפח ולשמר את המקצועיות ורוח הלחימה שכוחות אלו אוצרים בקרבם.

בספר שכתב עם העיתונאית רונית ורדי "איש צבא" (הוצאת מעריב, 1993), תיאר האלוף (מיל.) יוסי פלד את מסע חייו, החל בלידתו באירופה בטרם מלחמת העולם השנייה והדרך שבה שרד את השואה, עבור בעלייתו ארצה לקיבוץ נגבה וכלה בשירותו הצבאי שאת עיקרו עשה בחיל השריון.

פלד לחם כמפקד פלוגת חרמ"ש במלחמת ששת הימים, והוביל אותה בטיהור מתחם מבוצר בג'יראדי. זו, כתב, "היתה הפעם האחרונה שלי, שבה ראיתי את האויב דרך כוונת הרובה, כמו שאומרים בחי"ר. במלחמות הבאות כבר ראיתי אותו דרך קנה התותח. לא ראיתי את פניו, רק את צללית הטנק שלו" (עמוד 107).

הוא עבר הסבה לפיקוד על טנקים ולחם כמג"ד שריון בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים פיקד בהצטיינות על חטיבת השריון במילואים 205 במתקפת הנגד ברמת הגולן. 

עיקר הספר עסק בתקופתו כאלוף פיקוד הצפון, בשנים בין 1986־1991, שם הוביל קו התקפי מאוד כנגד ארגוני המחבלים ששיאו במבצע "חוק וסדר", כמו גם שורה ארוכה של פשיטות נקודתיות, רובן בביצוע סיירת גולני שעליה פיקדו אז בזה אחר זה אמיר מיטל וארז גרשטיין.

אחת הבולטות שיזם היתה מבצע "שומרי יער", פשיטה על מפקדת המחבלים בנבי צפא שביצעה סיירת צנחנים בפיקוד שלמה בן־דוד (בנדה) ב־1989.

בכדי לשמור על עיקרון ההפתעה נדרש הכוח לגמוא מרחק רב ברגל (כמעט עשרים קילומטרים) בשטח קשה והררי. לאחר שהגיע באופן נסתר לקרבת בניין המפקדה "פתח הכוח באש לכיוון השומרים ובירי נ"ט לכיוון הבית. בתוך חמש דקות חוסלו עשה מחבלים והבית פוצץ. הצנחנים פנו לעבר שטחנו בתנועה רגלית. כוח משוריין, טנקים ונגמ"שים חבר לכוח הצנחנים וחילצו" (עמוד 361).

"החפ"ק היה מלא קציני חי"ר. אחד מהם היה גבי אשכנזי, מקצוען יוצא מהכלל" (עמוד 361), יוצא גולני ששימש כקצין האג"ם של הפיקוד. בניגוד להערכתם רובם, ובהם אשכנזי, לפיה הצנחנים יחברו לכוח המשוריין באור יום, פלד, איש השריון, חשב אחרת, וצדק. מכל הפעולות שבוצעו בתקופת פיקודו בצפון, כתב, היה המבצע אחת הפעולות "שתהיה ציון־דרך ליכולת ולרמת הביצוע של צה"ל" (עמוד 361).

אמנם תקופתו כאלוף פיקוד היתה סוערת ומרתקת לקריאה, אך מרתק לא פחות הוא תיאורו את פועלו במלחמת לבנון הראשונה. לאחר ששב מלימודים בבריטניה מונה פלד, אז תא"ל, לסגן מפקד המכללה לביטחון לאומי. אולם לא איש כמותו יישאר מאחור בשעה שצה"ל נלחם.

עם פרוץ המלחמה ב־1982 הוא ביקש מחברו, האלוף ינוש בן־גל, שפיקד על גיס וקיבל פיקוד על כוח מאולתר. "כוח יוסי" כלל תחילה גדוד שריון סדיר וגדוד צנחנים במילואים ובהמשך נוספו לו חטיבת השריון 205 וחטיבת הצנחנים מילואים 409, שהיתה חטיבת נ"ט ייעודית, ולחם בג'בל ברוך וממזרח לאגם קרעון בלבנון.

עם הגעתו במסוק ללבנון ניתנו לו כאמור, גדוד 77 מחטיבת השריון הסדירה 7, בפיקוד סא"ל דוביק טל, וגדוד צנחנים מילואים 8150 מחטיבת חוד החנית, עליו פיקד סא"ל (מיל.) נחשון ישראלי. המשימה הראשונה שהוטלה על הכוח היתה כיבוש הכפר משע'רה, בכדי למוטט את המערך הסורי ולאפשר לכוחות הגיס לנוע צפונה. בכפר, התברר לאחר הקרב, היו ערוכים פלוגת קומנדו ושתי מחלקות טנקים של צבא סוריה.

פלד כתב כי בניגוד לטל, שאותו הכיר משירות משותף בחיל השריון, "את נחשון ישראלי, הצנחן, לא הכרתי. הייתי סקרן לפגוש אותו. הגיע בחור מבוגר, רציני, לא מחייך הרבה, בעל מבנה חסן ומקרין סביבו המון ביטחון הן בעצמו והן בגדוד הצנחנים שלו. מאז ומתמיד היתה לי הערכה לצנחנים, לטובים שבהם. כבר בפגישה הראשונה נחשון נתן לי את התחושה שהוא שייך לאותם אנשים שאפשר לסמוך עליהם וללכת אתם לקרב ללא חשש" (עמוד 256).

השלושה עלו לעמדת תצפית ושם הציע ישראלי "ליפול עליהם עם הצנחנים ביציאה מהכפר, ליפול עליהם מההרים שסוגרים עליהם, במקביל לארטילריה. להכניס להם חזק עם הטנקים והארטילריה מהמקום שבו אנחנו מכונסים, ולהפתיע עם כוח צנחנים שיגיע רגלית מהעורף ויעשה את עבודת החיסול" (עמוד 256).

פלד חשב שהתוכנית טובה אבל העריך שהיא קשה לביצוע, שכן היא טמנה בחובה תנועה רגלית לא פשוטה במדרונות ג'בל ברוך. "תצטרכו לטפס, להגיע לשם ברגל. אתם מילואימניקים. זה אפשרי?" (עמוד 257) שאל פלד. "מאה אחוז" (עמוד 257), השיב ישראלי בביטחון.

שני המג"דים ביקשו מפלד שעה וחצי להכנות. פלד, שהבין שעליו לבלום אצלו את לחץ מפקדיו לנוע קדימה, נתן להם את הזמן שביקשו להתארגנות. 

לאחר ההיערכות, כתב, "העסק התחיל לרוץ. הרעשה ארטילרית שלנו, גדוד הצנחנים יוצא עם נחשון להרים, טנקים נעים לשטחים שמהם ניתן לשלוט על הכפר, בלי להיכנס לתוכו. טנקים יורים לטווחים ארוכים" (עמוד 257). במקביל, הפעיל פלד מסוקי קרב מסוג דיפנדר שצדו את הטנקים הסורים, והשלימו פאזל של קרב משולב שנוהל היטב.

"המסוקים השמידו בתוך שניות מארב של שלושה טנקים סוריים. הטנקים התפוצצו. להבה שחורה עלתה מהם השמימה. ואז זיהינו טנקים סוריים נוספים. ביקשנו מהמסוקים לפגוע בהם במקביל לעבודת הציד שביצעו הטנקים שלנו" (עמוד 258).

בהמשך הלחימה, כתב, "מג"ד הצנחנים מדווח על תחילת הגלישה לשולי הכפר. הוא משתלט על היציאה מהכפר צפונה. נתקל בטנק סורי, טווח קצר. יורה טיל דראגון (אנטי־טנקי). מחסל. שוכב בהמתנה" (עמוד 258).

לאחר מכן נכנס לכפר גדוד השריון בפיקוד טל. פלד הצטרף אליו. "הופעת הצנחנים בעורף הכפר, הכריעה את הקרב, מוטטה את הכוח הסורי שהתחפר בכפר. הטנקים חוסלו מהאוויר, טנקיסטים נטשו את כליהם וברחו ברגל יחד עם חבריהם החי"רניקים. הכיבוש הסתיים בתוך שעה" (עמוד 258). לכוחות צה"ל לא היו אבדות.

"אני חושב שמעבר לניסיון שלי, עמדו תחת פיקודי המפקדים הטובים ביותר שמפקד כוח יכול לדרוש לעצמו, וזו הסיבה להצלחה הגדולה. היתה זו חבורה של לוחמים שנפגשה בשדה הקרב, תוך כדי לחימה, וידעה ליצור שפה משותפת ולהביא לידי ביטוי הלכה למעשה את כל יסודות הקרב המשולב. הצנחנים הגיעו עם הכושר להפתיע וליזום, השריון עם כוח המחץ שלו" (עמוד 267), כתב. הדבר חל כמובן גם על הארטילריה ומסוקי הקרב על טילי הנ"ט המדויקים שלהם.

הספר של פלד כתוב היטב ומרתק לקריאה וללימוד. לצד לקחים ותובנות שעליהם הצביע בעצמו ישנם לקחים נוספים שעולים בין השורות. הראשון שבהם נגע לרצון של פלד לקחת חלק בלחימה של זמנו ולא "להישאר על הספסל". שאיפת מפקדי צה"ל לקחת חלק בלחימה כשהיא מתרחשת, בין שהיא במסגרת תפקידם ובין שלא, היא ערך מכונן בהיסטוריה של הצבא מיום הקמתו ויש לשמרו.

חשוב לא פחות הוא הביטחון שהפגין מג"ד הצנחנים ביכולתם של אנשיו. ביטחון זה נבע מהכשירות הגבוהה ומההיכרות הקרובה שהיתה לו עמם. אלו אפשרו לפלד לבחור בפעולה תחבולנית ומפתיעה ולבצע את מה שלכאורה גדול על אנשי מילואים, ולמעשה תפור למידותיהם של צנחני מילואים.

אולם, בכדי שתהיה לכוחות מילואים היכולת לעשות כן על צה"ל לאמנם באופן תדיר, באופן שמדמה קרוב ככל שניתן את מתארי הלחימה בכדי לטפח ולשמר את המקצועיות ורוח הלחימה שכוחות אלו אוצרים בקרבם.