אני מחשיב את הספר הזה כספר הטוב ביותר שקראתי. עכשיו, לאחר מספר שנים, התחלתי לקרוא אותו בשנית והפעם ממש לאט. להבין כל מילה, כל משפט, כל עמוד, כל דמות, כל שם, לעומק. זהו ספר שנכתב תחת המשטר הקומוניסטי ששלט בברית המועצות והמהדורות שפורסמו החל מנפילתה של ברית המועצות, מכילות פרק נוסף, פרק 10, המהווה ביקורת חריפה וגלויה על המשטר הקומוניסטי.
סיפור העלילה הוא על מסע לוויה במדבר נידח בקזחסטן ועל התלאות שעוברות על גיבורי הסיפור. העלילה מפגישה בין העולם המודרני של כיבוש החלל לבין העולם שנשאר מאחור, זה של עובדי תחנת רכבת בישוב נידח באחד מהמדבריות השוממות של קזחסטן (ברית המועצות). קריאה יסודית של הספר מכניסה את הקורא לעולםפ חיי המשפחה באותה עיירה נידחת, על יחסי המת והחי, יחסי חברות ונאמנות הדורשים הערצה מול יחסי הורים-ילדים מפוקפקים.
העלילה מציגה לקורא את ערך החיים הגבוה מול הפיכת בני אדם לאפסים מוחלטים בצורה אכזרית ביותר.
זהו ספר (ויחד עם שאר ספריו) שהיה מזכה את אייטמטוב בפרס נובל, לו היה בחיים.
קראתי את כל ספריו שתורגמו לעברית וכל אחד מהם גרם לי לשכרון חושים מסוג מסויים. "והיום איננו כלה" הוא שיא יצירתו. אחריו בא "גרדום" שגם אותו אני אקרא בשנית, ושוב ביסודיות.

הסופר ג'ובני ורגה, מגדולי הסופרים האיטלקיים, אינו אחד ששמו שגור בפיהם של קוראי הספרים בארץ. הרומן עצמו, נכתב לפני כ- 130 שנה, ברבעון האחרון של המאה ה- 19. העלילה מספרת על הווי החיים בכפר קטן בסיציליה, ובפרט על קורותיה של משפחה, שלושה דורות של משפחת מלווליה, משפחה שהמזל לא שיחק לה וכך באה גם שקיעתה. זוהי משפחת דייגים אשר נאלצת לעמוד בפני מכות טבע ומכות כלכליות בזו אחר זו אך המשפחה מתמודדת עם מכות אלו בנחישות ובאומץ. הרומן מתאר הווי חיים של כפר סיציליאני קטן, את יחסי הגומלין בין המשפחות ובין בני המשפחות לבין עצמם.
זהו רומן מרתק, איכותי, קולח ואני ממליץ עליו בחום. ראוי לציין, כפי שמציין באחרית הספר, המתרגם גאיו שילוני, שאנו מפסידים מעט מהביטויים והיופי של השפה האיטלקית והביטויים השייכים לשפת הדייגים. אך אין זה פוגע באיכות הספר הנפלא הזה.
אציין רק כי הגעתי לספר זה, כמו להרבה ספרי איכות אחרים, בזכות מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", המופיע בימי שישי (ולפעמים בערבי חג), מוסף איכותי שאותו אני קורא באדיקות מדי.

זה מספר שנים אני רוצה לקרוא את הספר הזה והיום השלמתי את המשימה. זהו אינו רומן טוב. זהו רומן ענק. לא בכדי הוא מדורג בין עשרת הספרים הטובים בכל הזמנים. גוסטב פלובר מציג ברומן זה את כשלונה של הרומנטיקה המדומה, המבוססת על רגשות שאין מאחוריהם כלום. המאבק בין הנאורות, החיפוש אחר האמת מחד, והצורך במימוש רגשות ותאווות מאידך, מביאים את גיבורת הסיפור לסופה הטרגי, סוף הידוע לכל מחמת הפרסום הרב שיש לרומן זה. מאידך, מי ששורד הוא זה שמייצג את הנאורות, הרוקח, מר אומה. אבל זה ברמה הפילוסופית. לפנינו סיפור אהבה אובססיבי של אישה המחפשת מימוש רגשות ופנטזיות רומנטיות שאותן אינה יכולה למצוא (ואולי לא ניסתה לעשות כן). וכשהיא מנסה לממש את מאווייה, היא סופגת אכזבות ומגיעה לידי טירוף אחר מאהביה. טירוף זה גם מביא אותה להתמוטטות כלכלית, חיים של שקרים ולבסוף התאבדות. הסיפור יכול להיות אקטואלי לפני מאה וחמישים שנה ויכול להיות אקטואלי גם היום. העלילה לעולם לא תתיישן. רומן ענק ושווה קריאה נוספת.

"ימי הקונסולים", אחד משלושה רומנים גדולים שתורגמו לעברית שאותם כתב איוו אנדריץ' ובזכותם זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1961. השניים האחרים הם "הגשר על הדרינה" ו"העלמה". את שלושתם קראתי ושלושתם השאירו בי רושם עמוק. על השמיים האחרים אכתוב גם כן ביקורת קצרה.
"ימי הקונסולים" הוא רומן היסטורי ופסיכולוגי המתאר את המאבק/עימות הכמעט נצחי בין המערב האירופאי הנוצרי המיוצג על ידי הקונסול הצרפתי והאוסטרי לבין הלבנט הטורקי, המיוצג על ידי הווזירים הטורקים. תקופת הרומן היא תחילת המאה ה- 19, ימי שלטונו ומלחמותיו של נפוליון בונפרטה.
המאבק הלא אלים אך מתוח, מתרחש בעיירה בוסנית, טרווניק. כך מוצר מצב שתושבי הבלקן, נמצאים בין הפטיש לסדן והם אלו שסובלים, הם אלו שנשכחים והם אלו שבסיכומו של דבר הקורבן של כל שקורה בצורה אלימה.
הרומן עשיר בסיפורים על בודדים ועל קבוצות אתניות שונות הדרות בכפיפה אחת ואלו מול אלו עומדים בפני התמודדויות שונות. הרומן מלא בתיאורי נוף, סיפורים משעשעים ומערכות של יחסים בין אנשים.
חלק חשוב יש ליהודים ביצירה (ובשאר היצירות של אנדריץ'). הם מוצגים כמשכילים, כשורדים, אך יש להם את געגועיהם למולדתם, ממנה גורשו, ספרד. אף הם סבלו מידי השלטון הטורקי האכזר קך בחוכמתם ועיקשותם, שרדו אותו בהצלחה.
לאורך כל הספר מתמודד הקורא עם המתח הקיים בין הקונסולים לבין עצמם, בין הקונסולים לווזירים הטורקים ובין הכתות האתניות לבין עצמן.
"ימי הקונסולים", בעיני יצירת מופת.

סיימתי עכשיו "לבלוע" את הספר הזה שהוא גם איכותי כיצירה ספרותית וגם מרתק מעצם העלילה שבו. זהו סיפורה של שפחה מולאטית שמרדה בעבדות הנוראית באיי גוואדלופ שבאיים האנטיליים, בסוף המאה ה- 18. סופה של אישה גיבורה זו היה הוצאתה להורג בידי הצרפתים ובני עמה משתפי הפעולה. הסיפור שהוא גם אגדה וגם מציאות נכתב על ידי הסופר היהודי צרפתי, אנדרה שוורץ-בארט אשר בעצמו לחם במסגרת תנועת ההתנגדות הצרפתית נגד הכובש הנאצי.
לפני הקורא מתוארים קורותיהם של אלו שנדונו לעבדות ואלו שהחליטו למרוד בעבדות הנוראה, כולם עברו גיהנום של חיים שהונהג על ידי הכובש הצרפתי. "בדידות" הוא שמה של אותה גיבורה מולאטית ששינתה את שמה המקורי ל"בדידות". עם מותה היא מימשה את השליחות האגדית שהוטלה עליה ממרומים.
הסיפור מסתיים כמו שיצירה גדולה צריכה להסתיים. כאן זהו החיבור הסמלי בין "בדידות" לבין ישו. שניהם הקריבו עצמם למען הישועה. והדרך שבה זה קורה, נעשית רק בידי יוצר גאון כמו אנדרה שוורץ-בארט.
ועוד משהו חשוב, האפילוג. אנדרה שוורץ-בארט מסיים את הסיפור בתיאור של האחוזה בה הגיע המרד לשיאו כאתר התיירות, והמשפט האחרון הוא משפט מפתיע על התגלות נשמות שאותו אשאיר לקורא.
זו יצירה נפלאה שהגעתי אליה בזכות תוכניתו של ערן סבאג בגלי צה"ל, "חיים של אחרים". שם הוא דיבר על יצירה זו שסוף סוף יצאה לאור וטוב שזה קרה.
יצירה נפלאה שניתן לקרוא אותה תוך שעתיים ולהרגיש שנגענו ברקיע.

תחילה שורה תחתונה - בעיני ספר גאוני, רומן פסיכולוגי ופילוסופי עם משמעויות רבות לגבי החברה המעמדית, הצבועה, ההרסנית.
הספר תורגם על ידי אירית עקרבי שגם מביאה בסופו אחרית דבר חשובה מאד אשר פותחת את העיניים לקורא ומבהירה את הגאוניות שבספר זה.
עלילת הרומן מתרכזת סביב סיפור אהבתם המסובכת של שניים, אוקטאב שהוא בן אצילים צרפתי המתאהב בדודניתו ארמאנס שהיא דמות זרה משהו לחברה הצרפתית אז. זאת על רקע החברה הצרפתית של המחצית הראשונה של המאה ה- 19. זו חברה שבה כסף וקנאה ומעמדות הופכים לשטניים עד כדי מוות.
לא בכדי יש לספר כותרת כפולה (כדברי המתאגמת באחרית דבר לספר), "ארמאנס או תמונות מטרקלין פאריסאי ב- 1827".
עלילת הספר, לכאורה פשוטה, אך כלל לא. יש צורך לקרוא את הספר בזהירות, להבין כל מילה ומשפט בו ולשים לב לאירועים, אחד לאחד.
אחרית הדבר מוסיפה כל כך הרבה להבנת הסיפור, הרקע, הפסיכולוגיה וכן את ההפתעות השונות המופיעות בסיפור ואת המסתורין הבלתי פתור. כמו כן מזכירה המתרגמת רומנים אחרים, גדולים של סטנדאל ומשווה אותם לסיפורנו זה שהוא הרומן הראשון של סטנדאל.
ברור לי שבימים הקרובים אקרא את הרומנים האחרים של סטנדאל, "האדום והשחור" ו"מנזר פרמה" וכן את "אם המנזר".

"גץ ומאייר" הוא מעין מונולוג של יהודי המבקש לשחזר את אילן היוחסין של משפחתו שהייתה חלק מהקהילה היהודית בבלגרד, שנספתה בשואה, על ידי משאיות הגאז שהיו מובילות את היהודים למותם.
גץ ומאייר הם נהגיה של משאית גאז שהובילה כ- 5000 יהודים למותם. המספר מנסה בעזרת הדמויות של שני הנהגים להגיע לידי אילן היוחסין. הוא אינו מכיר אותם ולא יודע איך הם נראים, מה היו מחשבותיהם ומה עבר עליהם בעת מעשי הזוועה הללו. למרות זאת הוא מנסה להבין אותם, להכנס לתוך עצמותם, לנתח את מעמדם בתוך הצבא הנאצי ותוך כדי כל זה הוא "מתערבב" עם שני אלו ועם כל הסובבים אותו.
זהו ספר קצר (129 עמודים) שאינו קל לקריאה. אין בו עלילה אלא הוא מונולוג ארוך ואין בו פסקאות. זהו ספר של פסקה אחת ארוכה. עובדה זו הופכת את הקריאה בספר זה לקשה מבחינה טכנית לפחות, מאחר וקשה להפסיק באמצעיתו.
לדעתי זהו ספר איכותי ומיוחד המבטא רגשות, בלבול וחוסר ידע והבנה שעבר ועובר על אלו שמשפחתם וקרוביהם חוו או שרדו את השואה.
לגבי הסופר דוד אלבחרי, זהו סופר סרבי יהודי שבשנות ה- 90 עבר לגור עם משפחתו בקנדה. הוא צפוי לבקר בארץ במחצית חודש דצמבר 2012 לכנס בנושאי ספרות לשון ותרבות יהודית באוניברסיטת בר אילן.

קודם כל שורה תחתונה. לדעתי הרומן הזה שנכתב על ידי אחד מגדולי הסופרים הנורבגיים הוא יצירת מופת.
עלילת הרומן מתרכזת בסיפורם של מהגרים נורבגיים שהגיעו במאה ה- 19 למדינות מרכז ארה"ב (דקוטה, מינסוטה וכו'). מובן כי כמהגרים מארץ זרה, הם עומדים בפני התמודדויות קשות החל מערבות מדבריות שוממות, דרך מזג אויר חסר רחמים, המשך בבעיות פרנסה קשות וכמובן קשיים של משפחה, בני זוג, ילדים וחברים. המהגרים מתמודדים עם בדידות, אכזבות, מכות טבע קשות וסכסוכים משפחתיים.
הספר מציג התמודדויות פסיכולוגיות של הדמויות המרכזיות עוברות משברים קשים. הרבה אהבה ונכונות להקרבה ישנה ברומן זה.
כמו בכל ביקורת שלי, אינני הולך לספר או לחשוף חלקים מהעלילה. אני יכול לומר שמדובר בספר שבו העברית היא ברמה גבוהה ונעימה לקריאה. הספר קריא מאד ואני לא יכולתי להניח אותו ממני עד אשר סיימתי לקרוא אותו תוך לילה.
הגעתי לספר זה לאחר המלצה חמה ביותר של מוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בתחילת חודש נובמבר.
הספר הוא אחד מתוך שמונה ספרים שערך רמי סערי במטרה להביא בפני הקורא את הספרות הסקנדינבית, סדרת "צפון" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ניתן לראות את שמות הספרים כאן בסימניה כאשר סוקרים את הספר.
הסקרנות הביאה אותי לרכוש את כל הספרים של הסדרה ואני אכתוב עליהם כאשר יגיעו אלי ואקרא אותם.

אתחיל מהסוף. כמו כל יצירותיו של אייטמטוב, זהו ספר מעולה, סיפור מרתק שאי אפשר להפסיק לקרוא עד לסיומו המפתיע. לא אחזור על הכתוב בחלק האחורי של הכריכה. אייטמטוב, בכשרונו הנדיר הופך אגדה יפהפיה (ועצובה) לסיפור שנראה כל כך ריאלי. הוא מעביר את הקורא מהעיר אל אותם מקומות מרוחקים, מדבריות והררי שלג האופייניים כל כך לסיפוריו. יש בסיפור שילוב נדיר היופיו של אגדה על אהבה שהתפרקה באופן טרגי לסיפור המביע את הרצון לשמור על חיות הטבע הפראיות. אייטמטוב, בוירטואוזיות שאין שני לה משלב אלמנטים של עושר, פשע, אהבה, חמלה, בגידה. אינני רוצה לספר דבר על תוכנו של הספר כי הוא מכיל הפתעות לאורך כל הדרך. אני רק רוצה להמליץ עליו ממש בחום. אני רק מקווה שעוד יצירות של אייטמטוב תתורגמנה לעברית. חלקן ניתן למצוא באינטרנט, באנגלית.