(לצערי, לא ידעתי שהספר הזה תורגם לעברית כשקראתי אותו).
רוב הטיולים שלי התרחשו בתקופת חגי תשרי, כך שב- 2012 מצאתי את עצמי 'חוגג' את יום כיפור בחאקו, קוסטה ריקה. בהוסטל שבו היינו פגשנו עוד כמה חברים יקרים, ואת הצום העברנו בקריאת ספרים רציפה.
לא אלאה אתכם בפרטים, אבל איכשהו יצא שבמוצאי החג מצאתי את עצמי עם הספר הזה, למרות שמעולם לא קראתי ספר באנגלית.

הקריאה באנגלית הייתה קשה (ומתסכלת...) עבורי ודרשה הרבה חיפושים במילון, אבל התמדתי. משהו בספר משך אותי.
זה לא ספר רגיל. לא במבנה ולא בתוכן שלו.
הספר מסופר כמעין יומן מסע שאב כותב לבנו, אבל בספר אין עלילה במובן ה'סטנדרטי' של המילה. הספר בנוי בצורת פיסות-פיסות של מסע שאותו האב עובר במהלך תקופות שונות של חייו, כאשר קו דק מאוד מחבר בין הסיפורים השונים.
סגנון הכתיבה הוא מלנכולי, שלא תגידו שלא אמרתי, אבל אני רואה את זה כיתרון נוסף.
הספר מלא בתובנות קטנות ועמוקות ובביקורת נוקבת על אורח החיים המודרני.
במהלך הקריאה, נתקלתי בתובנה אחת שפשוט העבירה בי צמרמורת. וזאת לא מטאפורה, ממש הייתה לי צמרמורת (שאפילו נמשכה לכמה ימים). התובנה הייתה כל כך נכונה ומדויקת, שפשוט סגרתי את הספר והפסקתי לקרוא באותו הערב. נתתי למלל שלו להדהד לי בתוך הראש, ישבתי וחשבתי. בתקופה שבאה לאחר מכן, סיפרתי על התובנה הזאת לכל מי שרק יצא לי.
יש סיבה טובה יותר לקרוא ספר מהסיבה הזאת?
מומלץ מאוד!

הרבה צירופי מקרים התרחשו כדי שהספר הזה יגיע לידיי, כדי שדווקא זה יהיה הספר הראשון שאקרא באנגלית.
כשסיימתי לקרוא את העמוד האחרון, ניגשתי למחשב, פתחתי מסמך חדש של וורד ונתתי לו שם:
'רסיסי טיולים'

דאגלס קופלנד הוא אחד הסופרים המיוחדים שקיימים בספרות העכשווית, כל ספר שלו מציע חוויה מיוחדת ושונה עם ניחוחות של מיסטיות חבויה ומעודנת המטיילת על פני עלילותיו וברגע מסוים צפה מתוך מעמקי הספר, לעיתים אחרי שבכלל סיימת לקרוא בספר. כאחד שקרא מספר ספרים שלו, הבנתי שכתיבתו ייחודית ותמיד לוכדת הוויה של תקופה כמו ב "דור ה-x" או אווירה של מיסתורין כמו ב"נערה בתרדמת" שהרקע לספר הוא סדרת המתח אימה המפורסמת של שנות ה 90 - תיקים באפילה, משם זה עובר למקומות בלתי צפויים. יש לקופלנד הרגל כזה לייצר סיפורים שמתחילים בכיוון אחד ונדמה שזה ברור לאן הוא חותר ומשם אתה נזרק למקומות מפתיעים שלוקחים את כל מה שהבנת על הספר ומסיים עם תובנה יותר מעמיקה ממה שאספת תוך כדי קריאה, על עצמך, על החיים ועל האפשרות של מצב תודעתי אחר שמציע אפשרויות של מציאות אלטרנטיבית כלשהי שיש בה נגיעה מין המיסתורין והרוחניות ?

הספר הזה הוא מיוחד!
החיים על פי אלוהים, הוא ספר שמתואר מנקודת מבט שחולפת על פני אנשים וסיפורים שונים, בשפה די פשוטה וקריאה, אופן הגשת הספר מאד תורמת לזרימה של הקריאה, באופן שבו הוא ערוך וגודל הדפים הקצר, הביא אותי אישית לגמוע את הספר תוך יומיים (מדובר בכ 500 עמוד).הכותרת כבר רומזת לייחודיות של הספר. האופן שבו קופלנד מתאר את אירועים ואיך שהסיפורים עוברים, רומז שאולי אתה הקורא של הספר כלול במסע? מה שבטוח, שככל שהקריאה בו מתקדמת משהו מתחיל לחלחל פנימה, משהו מתחיל לגדול בך עם התקדמות הספר, משהו מרגיש לך שאתה אולי קורא פה משהו שהוא הרבה מעבר לריאליזם המתואר בספר, האופן שהספר נע ומתקדם. כשהתמסרתי די מהר לספר, נשאבתי די מהר לתוכו, הרגשתי שמשהו קורה לי, לא יכולתי להסביר זאת, אבל הרגשתי שקופלנד שותל שם מסר שמקיף את כל הרומן הזה, מסר שמהדהד שם כל הזמן משהו שמחזיר אותך לתחושה של חמלה גדולה וחום אנושי ועם כל האנושיות הזאת מסתתר שם בין הסיפורים והדמויות משהו אחר, משהו כמו שקורה לי בכל פעם שאני נתקל בספר על המדף שלי אחרי נדמה לי קרוב לעשור מאז שקראתי בו, החוויה בו אולי מעומעמת אצלי אבל אני זוכר שישבתי באוטובוס כשהייתי קורא הרבה בדרך לעבודה בבקרים, אני נזכר שזה היה מעלה בי חיוך בעת קריאת הספר, אני זוכר שפשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא, אני זוכר שהיה שם משהו שפשוט נגע בי בצורה שרק קופלנד מסוגל לעשות, שמשהו שם הותיר בי רושם עמוק ונעים כזה ומנחם כזה, והיה בזה קסם והיה בזה משהו שדיבר על כאן ועכשיו אבל גם על תחושה שיש שם משהו מעבר לכל האנושיות המחבקת הזאת שנשטפת על פני כל העמודים האלה....

סיפור שכתוב בצורת יומן, שכותב אותו בן אדם מיוחד מאוד...
כל יום חוויה אחרת, כל יום תובנה שכל כך מאירה ומחדדת את המציאות...
כתוב בצורה קולחת, נעים לקרוא, מאוד נוגע.
כמה פעמים מצאתי את עצמי בספר הזה מהנהנת בראש ואומרת :"אלוהים, הוא כל כך צודק!"
הוא כותב בין היתר על בדידות, נדודים, מוות, זמן...
הנה ציטוט מהספר :
"אנחנו יודעים בלבנו שאנחנו לומדים את הדברים הגדולים והעמוקים ביותר על-ידי נ ש י מ ה , ה ת ב ו נ נ ו ת, ה ר ג ש ה, מההתאהבויות ומהיציאה מהן ושוב ההתאהבויות והיציאה מהן"
פשוט כובש !