כבר מהעמוד הראשון, אולי אפילו מהמשפט הראשון, התפשטה בתוכי מין תחושה של אושר גדול, כמו מישהו שמגיע בדיוק למקום שאליו הוא חלם להגיע.
משהו בסיסי בכתיבה של ליספקטור יוצר איזו תחושה של קסם, תחושה של יציאה למסע תגליות בנפש האנושית, עם מדריכת טיולים שמכירה לך את כל אותם מקומות שלעולם לא היית מגיע אליהם לבד.
אחד מהמאפיינים הבולטים של סופרים, הוא היכולת לאבחן ולהגדיר מגוון עשיר של רגשות. אצל ליספקטור תכונה זו בולטת במיוחד, כאשר היא בוחרת להתעמק בכל אותם רגעים קטנים, לכאורה חסרי חשיבות, שבהם באים לידי ביטוי מגוון מייצג של התכונות המאפיינות את גיבוריה. ליספקטור לא מהססת להיכנס לפינות ספרותיות מורכבות במיוחד, ולאפיין בלשונה הייחודית רגשות ואירועים שלא העליתי בדעתי שאפשר לתאר אותם.
לא כל הסיפורים שווים ברמתם. היו סיפורים שסבלו לטעמי מפטפטנות יתר. אבל את רוב הסיפורים אהבתי מאד.

נשארתי חסרת מילים מול קלאריס ליספקטור.

אפשר אולי לגשת אליה באותה צורה מנתחת-ביקורתית, להסביר את מאפייני הכתיבה שלה, את התמות המרכזיות שבסיפוריה, לדבר על היצירה ולהמליץ כאילו קראנו עוד ספר. אפשר לצטט ממנה, וציטוטים יש למכביר, כי ליספקטור כותבת מוכשרת להחריד.
בקלילות מעורבת במודעות צלולה למעשה הכתיבה, היא מחדירה אמיתות נוקבות אל תוך הנפש ורצה הלאה, ואני נשארת להתמהמה ולחזור ולקרוא שנית, לקרוא לאט - ולהתפעם שוב מהאופן המדהים בו היא מפרקת לגורמים את הבנאלי והברור מאליו.

אבל למה לנסות לתאר את הדבר הזה שהשאיר אותי בשתיקה?

אולי אציין את הדבר הבא -
כתבתי כבר בביקורת אחרת שהיכולת לצאת מגבולות הגברי-נשי היא שמביאה את הכתיבה לעומק חדש ומאפשרת מורכבות אמיתית. אבל אני מודה ומתוודה שמצאתי מעט נשים כותבות שהכתיבה שלהן הביאה אותי לאותה אילמות מלאת הכרת תודה, כמו שקרה לי עם ליספקטור. ודווקא היא, שכותבת פעמים רבות (באסופה הזו לפחות) על דמויות נשיות, אמהות, בנות, על ילדות רגע לפני שנשיותן מתפרצת עליהן, על המתח מול כל מה שאינו-נשי - דווקא היא כותבת גם על "אנחנו" כללי, על דמויות חסרות שיוך וזהות, על נפשות בכל גווניהן. היא מפליאה לכתוב את התשוקה, את התהייה, את שאלת ההתבגרות, הבדידות, ההיתקלות באחר - ב"אנחנו" וב"אני" שלה היא נוגעת בחיים עצמם ובחוסר ההבנה שלנו אותם, באי האפשרות שלנו לדבר.
ספרות, אני חושבת, כדאי לצרוך ככה, בנשימות עמוקות ובשתיקה.
ועל ליספקטור נשאר רק להגיד "כשהדברים אמורים ביין ראוי להמעיט בדיבור ולהרבות ביין" (ע"מ 115)

כבר בקריאת הסיפור הראשון "תלאותיה של סופי", לא יכולתי להימנע מעריכת השוואות לקובץ סיפורים מצוין אחר - "בכפיפה אחת" של עמליה כהנא-כרמון - ולמצוא הקבלות בנושאי הסיפורים, הדמויות, הכתיבה הלירית, והתחביר המיוחד.
כתיבתה של ליספקטור מתאפיינת בחמלה ורגישות יוצאת דופן בסיפורים כמו "הטיול הגדול", "אושר סמוי" ובמיוחד ב"שרידי קרנבל" הנוגע ללב; התפעלתי מהגיגי "מחילה לאלוהים" אודות רגש האהבה; השתדלתי לעקוב אחר התפלפלויות "הביצה והתרנגולת"; נהניתי מדימוי ה"תקווה"; וקראתי בחיוך את "קוצר-ראייה מתקדם". נפלא!

כמה מפתיע? אולי לא.
האושר, רגעים מזוקקים של אושר הם סמויים. באים בהפתעה. מצליחים להאיר את חייהם של אלה הזקוקים לו.
בשפה עשירה של גוונים ודקויות הסופרת מצליחה לתאר את הדרך החמקמקה בה האושר מתגלה או נוכח לפתע.
סיפורים קצרים, על רקע התרבות הברזילאית, אפשר לקרוא על אנשים, קטעי חיים, תקוות ומשאלות. איך עמוק בתוכנו יש כמיהה לחיים של אושר.
ושהכמיהה הזאת לא יודעת מנוח עד שלפתע נענית.
קריאה רגישה לקוראים רגישים.