ביקורת ספרותית על אראגון - הירושה #1 מאת כריסטופר פאוליני
ספר מעולה

---

WOW, זה חופר!
...אבל אני אוהב את זה.

עבורי תחילת ההיכרות שלי עם סידרת "הירושה" התחילה כמובן אחרי הצפייה בסרט. אני זוכר אז שבתמימותי חשבתי שהסרט לא רע. דרקונים, מכשפים ואחלה של CGI. לא לדבר על החברים שישבו לי על הראש ותחקרו אותי לגבי מה אעשה לו אמצע אבן שתתגלה כביצת דרקון או אם בכלל ארצה בכך - אם מישהו מתעניין אז עניתי ש"לא" ודי בכנות... אמא שלי לא מרשה לי להכניס כלב או חתול לבית, איך לעזאזל אני אמור לגדל דרקון? כל ההוצאות על אוכל, מקום לגדל אותו יעלו לי בכבלים ואינטרנט - חוץ מזה שאמא שלי ירשה מאמה את השנאה ללטאות.

בכל אופן, זו הייתה ההתחלה עבורי. עכשיו, שלוש שנים לאחר הפסקה העליונה, בעודי משתעמם בשמירה נוספת בבסיס נזכרתי בפעם האחרונה שנתקלתי בצומת ספרים בכריכה היפה של הספר הראשון ומשם החלטתי ש"למה לא? אקנה את הספר".

כאן מתחילה הביקורת שלי על הספר עצמו.
כמו שהתחלתי אני חוזר ואומר, זה חופר! 500+ עמודים רק בגלל אין סוף תיאורים. אל תבינו אותי לא נכון, התיאורים כאן נכתבים בשפה מעניינת שבקלות ציירתי איתה את עולמו של פאוליני, אבל זה אף פעם לא מפסיק! כל שנייה, כל מטר, כל רגע בסיפור גובל בתיאורים שנונים ומשונים לא רעים לקריאה אך גם לא נותנים מרחב אוויר.
לדעתי זה מגיע פה לרמה שאפשר פשוט להחליף את כל שיעורי הלשון בשעת קריאה של סידרת הירושה. ילדים יהנו וישכילו כך ללא ספק ומורים לא יצטרכו לעשות הרבה חוץ מלומר איזה עמוד לפתוח.
אז כן, זה הצד השלילי שבעצם מכיל בתוכתו גם קצת טוב וכבר תלוי בטעם של הקורא.
במעבר חד לדברים הטובים בסיפור הייתי רוצה לדבר על הדמויות. כיוון שסיימתי די מזמן את השלישי בסידרה (לוקח את הזמן עם האחרון) אני לא הכי בטוח לגבי איפה הופיעה כל דמות ודמות בסיפור לכן אדבר על כולן באופן כללי.
אן יש משהו שיכול להתחרות במספר התיאורים זה מספר הדמויות. הסיפור מתחיל עם התרכזות בכמות דמויות שאני יכול לספר על יד אחת, אולם בצורה כל כך זריזה מתווספות דמויות נוספות, כה רבות ועדיין כל אחת מלאה באישיות משלה ומקום בלתי ניתן להחלפה בסיפור. אם עברו יותר משלוש שנים מאז שקראתי את הספר הראשון ועדיין לאותו חלק בסיפור אני זוכר בכמעט צלילות את האנשים, היצורים, האינטרסים, הסיבות האישיות ואופי ההתנהגות של כל אחד ואחת אני חושב שאת מבחן הזמן הספר הזה עובר.
הבא בתור יהיה העולם העצום של אלאגייזיה וזה המקיף אותה. הפירוט הרב והדמיון של פאוליני יצרו עולם שלי לפחות הרגיש כמו חלק מסיפור מיטולוגי, כזה שכבר קראתי על ובעצם לא היה קיים לפני. פאוליני משך ועשה לשלו בצורה נפלאה סיפורים ואגדות מעולמנו וכאלה שנצפו כבר בין דפיהם של סופרים אחרים. אלה שקוראים בין השורות ימצאו כן הרבה יותר מסיפורו של אראגון.

פה אני מסיים. לספר חופר מגיעה כנראה חוות דעת חופרת אבל לי נמאס. ככה שאעשה את זה שוב קצרה.
אם אתם חובבי פנטזיה (גם אם לא) אל תשלו את עצמכם שתוכלו להמשיך להישאר כאלה מבלי לקרוא את הראשון, לפחות, בסידרת הירושה.

» ביקורות נוספות של yotam
» ביקורות נוספות על אראגון - הירושה #1