השער הראשון של הספר מתחיל ביום הזיכרון של 2003 . במסגרת עבודתה כעיתונאית ואשת טלביזיה, אושרת קוטלר מראיינת את דודתן של שתי פעוטות בני שנתיים ושלוש, שמחבלים פלסטיניים רצחו את הוריהן במהלך נסיעה משפחתית הביתה. בראיון הנוכחי אושרת בוכה בשידור חי ואף מתנצלת כל כך בפני כל האומה והמרואיינת.
במהלך כל הספר אושרת מספרת על השבר בחייה בעקבות גל הפיגועים שהיה אז. כולנו חווים מעת לעת קשיים, הרי זה אותם מכשולים שהם חלק ממנת חלקנו היומיומית, ברם כשזה קורה לאישיות כמו אושרת בשידור חי ועוד בפומבי, זה הופך להיות מסובך ואולי גם קשה יותר בגלל ההדים שהוא יוצר.
אותו אירוע בשידור חיי היה הטריגר לכך למה שאושרת עוברת בחייה עד כדי נטישת עבודתה בטלביזיה. (כזכור אושרת נעלמה מהמסך לתקופה מאוד ארוכה). האירוע "ההוא" גורם לאושרת ליטול פסק זמן עד כדי התארגנות לקראת עזיבת הארץ.
בסופו של דבר עקב קשיים שחווה גם בן הזוג בסוגיות הפרנסה, אושרת אינה עוזבת את הארץ ונשארת לסגור את הסוגיות הלא מובנות עם עצמה בעזרת שפינוזה, הפסיכואנליזה וזן.
לאורך הספר אושרת כותבת על הוריה שנפרדו, על השואה של אביה, על בן זוגה הראשון שבגד בה (כמו שקרה לאמא) ועל כניסתה לעולם הטלביזיה והתקשורת כעיתונאית מאוד מוערכת. אושרת נעזרת ומגיעה גם לתובנות מול אחיה בארוחות צהריים וחלק מהשיחות הללו אף משפיעות על אחיה.
בשנת החופש שהיא נטלה לעצמה אושרת מנסה לפתור בעיות שמציקות לה מול אביה ומול תורתו של שפינוזה. אהבתי את הקטע מעמוד 81: "עולמנו הוא מארג אינסופי של סיבה ותולדה, סיבה ותולדה עד אינסוף. כל מה שקורה חייב לקרות, גם אם לא תוכנן מראש. אין מטרה ואין תכלית לשם התרחשות בטבע, ולכן אין גם מי שמכוון את הדברים מראש אל תוצאה מתבקשת כלשהי. אין נקודת התחלה למציאות וגם אין לה סוף".
בעמוד 228 מסכמת אושרת בקטע שהוא לדעתי לב ליבו של הספר והמסר: "האם בסוף נהיה מאושרים יותר. אני מאמינה שכן. אחרי הכול, שום תורה לא תבטל את הסבל בחיינו. עכשיו אולי כבר קל יותר להבין שכל סבל הוא תנאי הכרחי לאושר, בדיוק כמו שכל רע הוא תנאי הכרחי לטוב. אבל שלוש התורות יכולות לצייד אותנו בכלים הראויים להתמודד בצורה טובה בהרבה עם כל מה שעובר עלינו בחיינו".
בסיכומו של דבר, לחובבי הפילוסופיה זה ספר מצוין, מרגש, מחכים ואף עשוי להשפיע על תובנות של כל אחד שקורא את הספר הזה.
לי יניני
