ביקורת ספרותית על אם יש גן עדן מאת רון לשם
ספר בסדר

---

"רוב חיי הבוגרים קשורים באדמה הזו, השירות הצבאי שלי כולו קשור בה. החברים שלי, הכי טובים, נשארו עליה." (תא"ל משה "קפלן" קפלינסקי מתאר את השירות בלבנון ערב הנסיגה, עמוד 268).

"אם יש גן עדן", רומן הביכורים מאת רון לשם, המגולל את סיפורו של צוות לוחמים מיחידת חי"ר, ככל הנראה מפלחה"ן גבעתי, המשרת במוצב הבופור בשנתיים האחרונות לשהות צה"ל בדרום לבנון. הרומן כתוב מנקודת מבטו של לירז, מפקד הצוות במוצב המבודד, הנאלץ להתמודד עם אבדן, פחד והיעדר לגיטימציה מבית. אף שהדמויות והאירועים בדיוניים ואף שהמחבר לא שירת בלבנון, הספר נכתב בהשראת אירועים אמיתיים, על בסיס תחקיר שנערך עם חיילים וקצינים ששירתו בבופור בשנים 2000-1999 ובהם רותם יאיר, אשר שירת כמפקד צוות בפלוגת ההנדסה של גבעתי, ועם משפחות שכולות. כן סייע להגהת הספר אבירם אלעד, קצין בדובדבן ובצנחנים לשעבר, שאף לקח חלק בעבודה על הסרט שנעשה על פיו. הספר שהוקדש לצחי איטח ולנועם ברנע שנהרגו בגזרת מוצב הבופור, זיכה את מחברו בפרס ספיר לספרות בשנת 2006 ובפרס יצחק שדה לספרות צבאית .

גיבור הסיפור הוא סג"ם (אחר כך סגן) לירז ליברטי, המכונה "ארז", מפקד צוות בפלוגת ההנדסה בחטיבת חי"ר (לאורך הספר נרמז לא פעם שמדובר בפלוגת ההנדסה של חטיבת גבעתי), יליד עפולה. לירז מפקד על צוות בן שלושה עשר לוחמים, אותם הוא מכנה "הילדים" וסמל הצוות, אושרי שהינו: "הנשמה התאומה שלי, הקמע, החבר הכי טוב שאיתי מאז הסיגרייה הראשונה בבקו"ם. מה חבר?! אח." (עמוד 18). לירז וצוותו מוצבים במוצב "הבופור" המשקיף על נהר הליטני בדרום לבנון, וברקע הידיעה שבקרוב תתבצע הנסיגה מלבנון. בספר מתוארת אחוות הלוחמים ותחושת הרעות שבצוות, בעוד הלוחמים מעבירים את ימיהם במשימות ביטחון שוטף, תוך סיכון חיים מתמיד: "אני לא הולך להיות פחות קשוח, להפך, מעכשיו לא יהיו שום ויתורים, אבל מעכשיו, וזה ההבדל, אנחנו יחד, תלויים לגמרי אחד בשני. תלויים ברמת חיי אדם. אני רוצה לסמוך עליכם, אז אל תאכזבו אותי." (התדריך של לירז, מפקד הצוות, בטרם העלייה לבנון, עמוד 40). כך למשל באחד מרגעי השיא בספר מתואר מארב שביצע הצוות בקרבת המוצב, אשר במהלכו נקלעים הלוחמים להפגזת מרגמות כבדה במקביל לתקיפת המוצב על ידי המחבלים: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה שכבנו יחד תחת אש, ספגנו. שלושה מחבלים נהרגו שם, למרגלות המוצב, ורק אחרי שנהרגו, החלו העניינים להירגע במעט." (עמוד 95). במקביל הם מלאים בגעגועים לביתם ולידידיהם וממתינים בפחד מהול בסקרנות להיווכח מי מהם יהיה ההרוג האחרון של צה"ל בלבנון.

בהמשך הספר נפצע אושרי, סמל הצוות וידידו הטוב ביותר של ארז במוצב, העומד בפני שחרור, בעת התקפת מחבלים על המוצב הכוללת ירי פגזי מרגמה. מפגיעת רסיס נקטעת ידו של אושרי, בעוד ארז ניצב הלום נוכח האירוע ואינו מסוגל לפעול על מנת לחלץ את חברו למקום מבטחים. בארז נצרבת צלקת כתוצאה מן הכשל התפקודי בו לקה אף שחייו של אושרי ניצלים. בהמשך הוא מאבד שני לוחמים מצוותו מירי נ"ט של ארגון החזבאללה על המוצב, אולם מגלה נחישות ורוח לחימה ופועל לחילוצם של הנפגעים כאשר מחבל בודד מסתער על המוצב: "בחמש החלה שוב התקפת מוצב. למען האמת, זו לא הייתה ממש התקפת מוצב. זה סתם היה איזה מופרע אחד שרץ רגלית, לבד, במעלה ההר לכיווננו, וירה. אולי מסומומם, אולי סתם תמהוני. השקפנו עליו מזגזג ויורה בלי שליטה. איזו חגיגה. כל המוצב החל לירות עליו באותו הרגע, כולם כולל כולם. ולא רק עליו. עורב, מקל"ר, מאגים, אם-24, טנקים, 'ארגז אש'. והזנקנו גם מסק"רים, גם הם ירו. עליתי על הסוללות, שפכתי תחמושת בטירוף, כמו רמבו, עוד שרשיר, עוד שרשיר, עוד ועוד. אין לך מושג על מי אתה יורה, אין לך מושג לאן, אבל יש לך פורקן. חושך ואבק באוויר, אין ראות, העיקר לירות. אובדן שליטה היה שם, השתוללות, חאפלה רצינית. כל המתח שהיה באוויר התפוצץ בבת אחת. מעמדת הלבן בקעו כל הזמן צרחות, 'תמות, יא בן זונה. תמות.' זה לא יחזיר את שפיצר, אבל הרגנו מחבל." (עמוד 264-265). הספר עוסק לקראת סופו בליל הנסיגה החפוזה מלבנון ובפיצוצו של המוצב, הסמוך למבצר צלבני, ובהמשך שירותו של ארז בצומת נצרים בראשית האינתיפאדה השנייה.

קראתי את הספר מעט אחרי השירות הצבאי בצנחנים, ומעט לפני מלחמת לבנון השנייה. בקריאה ראשונה מדובר בספר חזק שתופס ואינו מרפה. הכי ריגש אותי הקטע בליל הסדר שבו מתאר קפלינסקי לחיילים את כיבוש הבופור בשל"ג, ומבשר להם על הנסיגה. אבל ויש אבל... הספר משובץ ביטויי סלנג רבים מן ההווי הצבאי הרוחח ביחידות קרביות בצה"ל, בהם תחליפים למילה 'מפחד', כגון "אכוּל" והמשחק "הוא כבר לא". מצד אחד מדובר בהישג ראוי. סיפור מרתק אודות חיילים בלחימה, ועוד "כחול לבן". מנגד ישנו הביצוע. אף שלזכותו של לשם יאמר כי הוא יודע לספר סיפור, וכי הספר כמעט שאינו ניתן להנחה מן היד, הרי שהשפה בה משתמש הסופר נמוכה (ואינני מתייחס לסלנג כי אם לתיאורים), והספר כולו נוטף ניחוח של מי שראין את הנוכחים באירוע אבל בבוץ עצמו לא התלכלך. איני מלין על לשם כי לא היה קרבי או בלבנון (גם אני עצמי לא שירתתי בארץ הארזים) אולם דומה כי בישראל, בשל ההוויה כאן, שירות החובה והיות צה"ל כה מרכזי בשיח הלאומי (למרות מוטיב השחיקה המכרסם לאורך השנים), נדרש ממי שכותב רומן על חיילים קרביים גם לחוש את המציאות הקרבית דרך הרגליים, כפי שעשו לאורך השנים אלו שחיברו רומנים על חיילי צה"ל ובהם ס. יזהר ("ימי צקלג" ו"חרבת חזעה"), יורם קניוק ("תש"ח), אורי אבנרי ("בשדות פלשת"), עפר שלח ("גוף שני"), עלי מוהר (,פלוגה ג', מחלקה 3" שכתב יחד עם דוד טרטקובר), אביחי בקר (אינדיאנים על גבעה 16"), רון זהר ("סיפור מלחמה"), הרב חיים סבתו ("תיאום כוונות") ועוד. יתכן אגב והסיבה שהקטע אודות "קפלן" כל כך נגע ללבי היה משום היותו למעשה דבריו של קפלינסקי עצמו, שחווה את האירועים על בשרו, ולאו דווקא מילותיו של לשם.

מצד אחד הייתי שמח להמליץ על הספר, הוא מעניין, מותח ומאפשר הצצה, גם אם לא מדויקת, לשירות ביחידה קרבית לוחמת. מנגד הייתי מעדיף שהקוראים יקראו קודם, במידה שמעניינת אותם המלחמה כשם שתוארה בידי סופרים ישראלים, את הספרים שציינתי לעיל. בעיני, ספרו של עפר שלח על השירות הקרבי בצנחנים הוא אמיתי ווחזק יותר בעיני לאין שיעור מספרו של לשם. הן משום שעובדת היות הסופר אדם שחווה את מוראות המלחמה מעשירה את הכתיבה, והן משום שהשפה, התיאורים והמסרים בספרים אלו טובם לאין שיעור מן הבחינה הערכית והספרותית. בקיצור אפשר, לא חובה.


הפרק הראשון לקריאה
http://www.text.org.il/index.php?book=0501115

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על אם יש גן עדן