ביקורת ספרותית על העטלף - ספריה לעם #209 מאת אהרן מגד
ספר טוב

---

אל "העטלף" הגעתי דרך המלצה של חבר שמכיר את הזיקה הכנענית שלי.
הסיפור המשונה הזה הוא מעין אסופת מכתבים שכותב יהודי שחי כנזיר ישועי בצרפת אל המורה שלו מן התיכון בקיבוץ, כעשרים ומשהו שנה לאחר שנפרדו דרכם (לכאורה).

דרך המכתבים הללו אנו למדים על אופיו האקצנטרי של הבחור, שנשבה בשגעונות הקמת ממלכה עברית (וזוהי הזיקה הכנענית) פאשיסטית, כשאיטליה של מוסוליני מהווה לו השראה.
למראשית הסיפור הנזיר מספר כיצד מורתו, בה התאהב, נדמתה לו כאישה האידיאלית להקמת "גזע עברי" חדש.

עם השתלשלות האירועים אנו למדים כיצד החלום הפונדמנטליסטי של הגיבור מניע אותו אל איטליה, וּמשם אל צרפת תחת הכיבוש הנאצי, ואחריה. לאורך כל הזמן הזה, ובעטותו כסות גלימת נזיר ישועי, הגיבור לא מוותר על הפנטזיה שלו, ונכנס לויכוחים חוזרים ונשנים עם דמויות שונות במנזר המלוות אותו לאורך "הקריירה" שלו עד לרגע כתיבת המכתבים (בשנות החמישים).

ניתן מן הסיפור גם ללמוד קצת על הלך הרוח בארץ בימי המנדט (אני תמיד אוהב ספרים כאלה), ובמיוחד ביחס החברה הקיבוצית כלפי מי ש"סרח" ודגל בדעות ימניות ואף פאשיסטיות (וכן, אל לנו לשכוח שמשנות העשרים עד שנות הארבעים הדיון בפאשיזם לא בהכרח עורר אותו הלם של היום, ואב"א אחימאיר אף כתב טור בשם "מפנקסו של פאשיסטן" בו הוא הילל את הדוצ'ה מוסוליני).

למיטב הבנתי (ולא קראתי עוד ספרים של מגד), מוטיב הנצרות צץ שוב ושוב בספריו של מגד. ההתבוננות על הנצרות פה היא מבפנים - אף-על-פי שלכאורה מדובר על זר. לכל אורך הסיפור נשזרות לנו תפילות בלטינית וריטואלים נוצריים "זרים" להדיוט היהודי.

הסיפור עצמו כתוב היטב, הסופר נוקט במליצה מכוונת, כדומה לאידיאליסט שאכן "מחוייב" אל הרעיון העברי עד תומו. לכל אורך המכתבים הגיבור מנסה לאזן בין הפאתוס הרב שבהזיותיו לבין הקורקטיות שבכתיבה ה"רשמית" בה הוא נוהג כלפי מושא הערצתו - מורתו.

אינני יודע באופן עובדתי כמה מגד כיוון אל "הכנענים" של רטוש, אך בהחלט קיימים קווי דמיון שכאלה - למן האידיאה העברית, דרך המוטיבים הפאשיסטים שדבקו ברעיון הרוויזיוניסטי ממנו צמחו הכנענים (הועד לגיבוש הנוער העברי) מראשיתם.
אני התחברתי אל הרעיון הזה גם מכיוון שאני נתקלתי (בשל הזיקה הכנענית שלי, שלדעתי היא קצת יותר מפוכחת) בכמה וכמה סהרוריים. אכן, יצא לי להתקל באמריקאי (בן להורים נוצרים) ש"התאהב" בתרבות התנ"כית, החליט ללמוד עברית, לאמץ את היהדות (הוא מעולם לא גויר, אך טוען בתוקף שהוא חי כיהודי קראי), ומאמין בחזון הממלכה העברית מנהר הפרת ועד הנילוס.
זוהי אולי דוגמה מעט קיצונית של זר לחלוטין שמחליט "להתעברר", אבל אני בהחלט מכיר עוד אנשים שהולכים שבי אחר רעיון האימפריה העברית הזו עם גבולותיה המורחבים (כמובן שגם קיימים יהודים שמפנטזים על ממלכה יהודית כזו, אין ספק).
ומכאן, לדעתי, "העטלף" מציג את "החלום ושברו" של העבריות - אותה קריסה של פנטזיה אימפריאליסטית, לנוכח המציאות הפרגמטית.
אני בהחלט מתנגד אל התפיסה האימפריאליסטית הזו בכנענות, והיה מסקרן לקרוא את הסיפור הזה.

הוא אמנם מתקדם מעט לאט, ואני נוטה לחשוב שהוא לא יתאים לכולם (הדמות עצמה ממש עוררה אנטגוניזם בקרבי, אולי בגלל זה המון פעמים הרגשתי שאני לא יכול לקרוא יותר מדיי), אבל בגדול בהחלט נהניתי מן הספר, והוא הותיר בי רושם כלשהו.

בתור נספח לתגובה, אני מצרף לינק אל המניפסט המקורי של "הכנענים", הם הועד לגיבוש הנוער העברי.
מי שיקרא בו אכן יוכל להבין מהם אותם כנענים עליהם דיברתי, ומה היתה גישתם, פחות או יותר, בראשית דרכם:
http://shnizi.wordpress.com/noarivri/

» ביקורות נוספות של קורנליוס
» ביקורות נוספות על העטלף - ספריה לעם #209