תהומותיה של החמדנות האנושית, טיבו של הצדק בעולם שכוח-אל, וההבדל הגורלי והדרמטי בין בוז ושנאה, אלו מקצת הנושאים שמעלה גרהם גרין ביצירתו זו.

הספר מגולל את סיפורו של אלפרד ג'ונס, אדם מוכה גורל, שנושא לאישה את בתו של דוקטור פישר, מיליונר ידוע לשמצה.
במסגרת העלילה אנו נחשפים לסדרת מבחנים שמעביר הדוקטור את המילייה החברתי שלו – אסופת תאבי בצע – במטרה לבחון את גבולות חמדנותם. ג'ונס עצמו עתיד לקחת חלק באחד ממבחניו, באופן שוודאי לא העלה על הדעת.

דוקטור פישר לועג לדת, לדידו במקרים רבים, אלוהים והשטן הינם היינו הך (וכמוהם יציר כפיהם - הוא). היעדר הצדק בעולם, בא לידי ביטוי גם בסיפור המסגרת – ג'ונס העני והגידם עקב השתתפותו במלחמת העולם השנייה מול דוקטור פישר העשיר בזכות הניטרליות של מדינתו (כמו גם שלו).

היצירה מתאפיינת בעברית גבוהה, ערבה ומדויקת. גרין לא מכביר בדימויים, אך ככותב, שניים מהם נסכו בי השתאות וקנאה – לעולם לא אקרא או אכתוב דימוי מוצלח יותר לאושר. ההומור שלו נעים וצורב כקרח גרוס בגרון. יצירה בעלת פוטנציאל להצלחה לטעמי באקרנים.

גבנונו של מר גיבס כמשל לחמדנות היה גאוני בעיניי. מצאתי דופי מסוים באמינות כאשר ג'ונס ניתק מאשתו החבולה על מנת לשלם במסעדה, כמו גם במצולות החמדנות של המילייה, אך זה לפחות משרת את התמה. היצירה מזכירה בשיגעונה (ובשיגעונו של גיבורה האמיתי – הדוקטור), את האמן ומרגריטה.

ספר שכולו פיתיון, ואסון ומחשבה,
סוג של מופת,
אם אתם לא סומכים עלי, תסמכו על דוקטור פישר, זה בדוק.

#
למה אנחנו מגנים כל כך את החמדנות? מה במידה הזאת כל כך מגונה, שהיא זכתה להיכלל בעשרת הדיברות (כ"לא תעשה") ובשבעת החטאים הנוצרים כאחת המידות שדינן מוות? היא מתקשרת לתאוות בצע, לצורך עז להוסיף ולצבור עושר חומרי (ואני לא בטוחה שהקישור הזה מדוייק). אלה הנכנעים לחמדנות מוכנים לוותר על מה שהוא קו אדום בעיני אנשים אחרים, כמו גאווה וכבוד-עצמי, כדי לקבל דברים שלרוב יכלו להשיג בעצמם, ולשלם עליהם מכיסם (בזול יותר ממחיר ההשפלה שהם משלמים)

מעשה במיליונר שעשה את עושרו בזכות המצאה ומסיבות שונות (טובות, לדעתו, טפשיות לדעת הסופר) מוכיח לעצמו יום יום את מה שהוא חושב שהוא יודע: שיצר לב האדם רע מנעוריו והוא ישמח לחוות מנת השפלות תמורת צעצועים נחשקים. דוקטור פישר הנ"ל אוסף סביבו קבוצת אנשים הבאים ל"מסיבות" שהוא עורך, בהן הם זוכים למנות גדושות של השפלה (לעתים עם אוכל מעולה, לעתים אפילו זה לא) וסופגים אותה בשקט כי בסוף כל "מסיבה" מחולקים פרסים יקרים לאורחים. הנקודה היא שהאורחים (העשירים מאד בזכות עצמם) יכלו לקנות לעצמם את "הפרסים" (שהם באופן עובדתי צעצועים יקרים חסרי שימוש) בכספם ללא קושי, אבל אין, כנראה, כמו טובין יקרים שניתנים, כביכול, חינם. (ברור לכולם שה"חינם" הזה יקר מאד אבל מה יעשה החמדן? נראה שאין לו ברירה)

גרהם גרין חביב עלי מאד. היו לו ספרים מופלאים ממש. למשל "האמריקאי השקט" בו הצליח לגרום להבין תהליכוים מורכבים בעזרת רמזים דקים ועדינים וכתיבה יוצאת מהכלל. ההומור הנפלא של "האיש שלנו בהוואנה" הפארודי, עולם הביון שהוא הכיר היטב והצליח להכיר אותו גם לקוראיו. סלחתי לו את "ברייטון רוק" הפחות מוצלח, לטעמי וגם את ההגיגים הדתיים – כנראה בון טון בתקופתו ובמעמדו - עליהם אני מדלגת בלי בושה.

אז מה הוכיח דוקטור פישר? שיש אנשים שמוכרים את כבודם ואף מסכנים את חייהם עבור צעצועים בעלי ערך כספי בלבד? אנחנו יודעים. שאולי ככל שהאדם עשיר יותר הסיכוי שלו להפוך חמדן גבוה יותר? יכול להיות. שיש אנשים שיורקים עליהם והם מספרים לעצמם ולעולם שזה גשם? ברור. שיש סיבות טובות יותר להפיק מהחיים החד-פעמיים שלנו דברים יקרים יותר מחפצים חסרי-ערך? זה עוד טעון עיון.