ברגעים כאלה אני מרגישה בודדה. אני תוהה אם אני האדם היחיד שמסתכל על דיווחי המלחמה והראש שלו זורק אותו למקום אחר, מקום בשם טירת צבי שניצב על הצוקים מעל הים. אני תוהה אם אני היחידה שמקשרת בין המלחמה שלנו לבין זו שמתוארת בספר הזה, שגם היא מלחמה כמעט חסרת-אונים באויב אכזרי באופן לא מידתי, לא הגיוני.
זה התחיל במתקפה על אזור קטן בשם רוקון. עיירה שלמה נרצחה או נשבתה, ואלו שנותרו בחיים הפכו חלולים, מרוקנים, מסתובבים ברחובות כמתים-חיים. מגיפה נוראה שהאויב מחולל. והשלטון? המלך? הוא לא עושה דבר. אני זוכרת איך בפעמים הראשונות שקראתי את הספרים האלה, לא הבנתי למה לעזאזל המלך ערמומי יושב בחיבוק ידיים. למה הוא לא יורד אל האזרחים ורק אומר להם שהוא יטפל בזה, שיש להם על מי לסמוך? צ'ייד עצמו הודה בכך, מילים שעד היום, ובמיוחד עכשיו, מהדהדות בי. ועדיין אוזלת היד הזו נראתה לי מוגזמת. אפילו חשבתי שזה קצת לא אמין - אחת הפאשלות היחידות של הסופרת. אבל נו, הייתי נאיבית. מסתבר שזה אפשרי. בשעות הראשונות של המלחמה, אין קול ואין עונה מצד אלו שאמורים לעזור. במקומם, מאות מתנדבים מגיעים אל האזורים מוכי המלחמה ועוזרים לתושבים, אנשי החוף שנמצאים בקו הישיר מול האויב לוקחים את הנשק לידיהם, בזמן שהשלטון מתפתל כנגד עצמו, המלך חולה ולא מודה בכך... והמלחמה נעשית עקובה מדם.
אני גם זוכרת שבשבילי, ליבו של הספר לא היה המלחמה, אלא הלב הנסער של פיץ אביר. עכשיו זה כאילו יש זרקור שמאיר על כל אבחת גרזן, ושני הלבבות משתלבים זה בזה. פיץ, נואש, מנסה לעשות משהו, להפסיק להרגיש חוסר אונים. ובספר הזה הוא סוף סוף מבין שהוא ומולדתו, הוא ואנשיו, אחד הם. והוא ילחם עבורם. בחירוף נפש.
ואולי גם כאן, במציאות, אפשר להרגיש קצת פחות חסרי אונים. יש לנו את הצבא שלנו, שנלחם עבורנו באותו חירוף נפש, אם לא יותר. עד כמה שזה קשה להיות בלעדיהם בבית, עד כמה שאנחנו, כמו בוריך, רוצים לשמור אותם קרוב אלינו ולשלוח מישהו אחר שיסבול את מראות המלחמה, במקום נפש צעירה כל כך - בכל זאת אנחנו שולחים, ובכל זאת אנחנו גאים. אנחנו גאים הן במי שמניף את נשקו שם ברצועה, והן במי שתומך בו בבסיס, מרחוק, ודואג שהכל יעבוד כמכונה משומנת היטב. וזו ההזדמנות לומר תודה.
ולברוח בחזרה לספרים.
