ביקורת ספרותית על בשבילה גיבורים עפים מאת אמיר גוטפרוינד
ספר מעולה

---

"התוכנית הכללית היתה למשוך את שנת 1967, שנת הניצחון הגדול, הלאה והלאה, כמה שיותר. למה להחליף כשהכול כל כך נפלא?" (עמוד 93)

האמת, זה ספר לגברים. "בשבילה גיבורים עפים" מאת אמיר גוטפרוינד (הוצאת זמורה ביתן, 2008) הוא ספר נפלא, מצחיק, מבדר, מותח עצוב ובעיקר לא ניתן להנחה מן היד, על החבר'ה, אותו מוסד חמקמק, אמורפי ששייך בבסיסו לגברים, ומתגבש בעיקר בילדות, לעיתים בצבא, והופך ליחידת עילית קטנה ומלוכדת שחלומה ושברה נשארים עמם שנים אחרי. גברים, שנים אחרי, עוד נזכרים בימיהם בתיכון עם החבר'ה, או בערבי צוות עם האנשים ששירתו איתם ב"יחידה" בצבא. במקרה הנידון בחר הסופר בילידי 1957, הגרים בשיכון בחיפה. בין, מפא"י, הפועל חיפה, מייק ברנט ושאר אירועים ומלחמות בישראל מתאר גוטפרוינד את חברותם של ציון, יורם, גדעון, בני ואריק, המספר. יחד הם משחקים בכדור, מסתבכים בצרות ובקטטות, מתאהבים, מתבגרים, מתגייסים לצבא, מתחתנים, מתגרשים ועוד. אף שמעולם לא הייתי "Ladies' Man" (ושבצנחנים הייתי ב"גדודים") היה לי היה לי קל מאוד להתחבר לדמותו של אריק. הזדהיתי עם חיבתו לספרים, לכתיבה ואפילו עם שירותו כ"לוחם בסיירת צנחנים" (עמוד 212).

לאורך הרומן שוזר הסופר ביד אומן גם פרקים מהווי העם והארץ וגם סיפור אהבה נוגע ללב בין אריק לאחותו של חברו הטוב. כך למשל מצליח המחבר לתאר יפה יפה את מלחמת של"ג, מלחמת הברירה הראשונה. מלחמת לבנון הראשונה, אמר פעם ח"כ עפר שלח (בעצמו יוצא הצנחנים, בן הדור ההוא, שלחם בה), "היתה ההתנגשות הראשונה שלנו, פנים... פשוט פנים אל פנים עם העובדה, עם הדרך שבה מתקבלות החלטות במדינת ישראל ועם העובדה שהשלטון במדינת ישראל יכול לקבל החלטות בעניינים הכי קריטיים, עניינים של יציאה למלחמה, בלי לספר לנו את האמת, בלי שתכניותיו ייפרשו לעיני הציבור והציבור יידע בעצם במה הוא מתבקש לתמוך ולמה הוא נותן לגיטימציה. ובסופו של דבר תהליך שהביא את ישראל לתוך לבנון, אם תרצו לשלוש שנים, אם תרצו לשמונה עשרה שנה לתהליך בלתי נשלט של קבלות החלטות שרבות מהן היו מוטעות, ובעיקר רבות מהן לא לקחו אותנו, את האנשים שהתבקשו לבצע אותם בגופם, לא לקחו אותנו בחשבון." (מתוך הרצאה שנשא בשנת 2013 במועדון ההשקעות של הטכניון בחיפה)

למרות היותו סא"ל במיל' בחיל האוויר (בתפקידי מטה), הצליח המחבר לתאר גם את הלחימה, כמי שהיה שם, וזוהי גדולתו של סופר אמיתי – יכולתו לתאר אירועים באופן כה משכנע הגם שלא היתה לו נגיעה להם. "שבוע לפני המלחמה גויס הצוות שלי. שקדנו על תוכניות פריצת צירים. עמדתי להיות אדם מועיל, לוחם המוביל בעקבותיו אלפי לוחמים, אנשים שסומכים על הסיירת שהסתכנה, בדקה, טיהרה את הציר.
פעלנו בגזרה המערבית. השטח ברובו היה נקי. המחבלים נמלטו מרוב עמדותיהם, ולנו נותר רק לנה כמה מרדפים, כמה חילופי אש עם הנותרים האובדים, המבוהלים. היו גם כמה אמיצים. סמוך לצור נתקלנו בהתנגדות מסודרת. הצוות שלי הוביל פלוגה מתוגברת לתוך קרב. התקדמנו מעמדה לעמדה, ספגנו כמה פציעות, הרוג אחד שלא הכרתי. קור רוח נעים שלט בי. הרבה אדרנלין ורגעים מתפרצים של בהלה, אבל רוב הזמן שליטה, פעולה, ביצוע נקי. אי שם, כמו עורב צורח מעל ענף, היה פולח את מחשבותי זיכרון מראה הרימון שלי, הרימון המתגלגל ממבצע ליטאני. מה יהיה אם שוב אראה רימון?
לילה שלם נלחמנו נגד קני התנגדות. נגררנו אחר נרדפינו לתוך עיירה לא גדולה, שם הדפנו אותם מבית לבית, מסמטה לסמטה, מעמדה לעמדה, עד שבשעה אפס שלוש אפס, לשעבר שלוש לפנות בוקר, השתתקה האש. ניצחנו." (עמוד 360)

הספר גם שימש צוהר לדור של אבא שלי (אף שהוא אינו חיפאי) ולרבים מן האירועים שהתרחשו כאן בטרם נולדתי אני. כך למשל קטע בספר, הממחיש את הדרך בה שוזר גוטפרוינד אירועים בסיפור:
"בשנת 1974, קצת אחרי הטבח בתלמידי בית הספר התיכון במעלות, החלה אליפות העולם בכדורגל. ההיגיון דרש שנבחרת הולנד תזכה בגביע. לא היתה לנו אפילו טיפת כוח לנבחרת גרמניה, עם החולצות הלבנות שניסו לכסות על מכנסיים שחורים. קצת שקט רצינו, קצת נחת אחרי מלחמת יום הכיפורים.
עד שהגיעו שתי הנבחרות הללו, גרמניה והולנד, למשחק הגמר, צפינו מדי יום במשחקים. משחק אחד ראיתי עם אבא אצל חבר מהמילואים, בבית ההחלמה ליד נהריה. הטלוויזיה היחידה, מתנת תורם, היתה תלויה מעל ראשו של צעיר חבוש עיניים וידיים, שלא התעניין כלל בנעשה ולא הגיב כלל לניסיונות הדיבוב של אבא, אשר מרגע שהתחוור לו שהוא משלנו, מחיפה, מנוה שאנן, ניסה לשדלו לשיחה.
בתוך דקות אחדות ליקט אבא כל מידע אפשרי עליו, והחל לחלקו. "יאיר אפשטיין. בחור מהשכונה שלנו שלחם בחרמון," הסביר אבא לכל המצטופפים סביב המכשיר הבודד.
"הוא לא מדבר עם אף אחד," הפטיר חברו של אבא. "אבל עזוב, יש כדורגל..."
למעלה מחצי שנה שכב החבר בבית החולים, חצי גופו בגבס, ועכשיו תבע: שהגרמנים יפסידו. סביבנו במתקן השיקום שרקו הפצועים וצעקו כאילו אינם פצועים, כוויים, גדועים, משותקים; הביעו את החשש שאין לעלותו על דל השפתיים- מה יקרה אם נבחרת גרמניה תגיע לגמר?
הייתי במרחק שנה מהגיוס שלי, ולא קישרתי בין התאריך הזה ובין סבלם של הפצועים סביבי. רק כשהבטתי בבחור עם העיניים החבושות, יאיר אפשטיין, הרגשתי מועקה זוחלת לגרוני, ומילטתי את עיני אל המסך – שהגרמנים יפסידו; שאם יקרה האסון הנורא, הכואב, ונבחרת גרמניה תעפיל לגמר, לפחות נעמיד מולם את הבחורים מהולנד.
שנאנו את נבחרת גרמניה. למרות ספ מאייר, השוער הנפלא, הנערץ. למרות פרנץ בקנבאואר, שאהבנו כולנו. למרות האנס הולצנביין המהיר, עם השם שנשמע כאילו נלקח משודד ב'אי המטמון'. למרות גרד מילר, המפציץ, מופת לכל בעיטה. אהבנו כמעט כל שחקן בנבחרת גרמניה לחוד, אבל כשהתייצבו כגרמנים, סערנו כולנו נגדם. התפללנו – שנבחרת גרמניה לא תגיע לגמר.
נבחרת גרמניה הגיעה לגמר.
החבר הפצוע הציע לאבא לבוא לראות איתו איך בגמר הולנד מנצחת. אבא התחמק. אחר כך אמר לי בשקט, "בגמר אני רוצה ליהנות."
בלילה של משחק הגמר התרוקנו הרחובות, האוויר נמלא זמזום טלוויזיות והד דפיקות נואשות על ארגזי העץ של מכשירים סרבנים. אלינו באו הביתה מר בוכריס, מר מוגרבי, אהרון הגוסס, אפילו משה אבאדי עם בני ונסים.
המשחק החל. החיים והמוות. כבר בדקה השנייה פרץ הכוכב ההולנדי יוהן קרויף, יתגדל ויתקדש, וחילץ בעיטת עונשין מההגנה הגרמנית. שער. העולם נצץ, והעולם היה טהור ואנשים לא מתו בו ולא נפצעו, והכול היה אביב גדול. ישבנו על הספות, זללנו גרעינים, הנחנו לבני האלמוות ללחום את זכר הקדושים.
ולפתע – שריקה. לעצור. בעיטת עונשין מאחד-עשר מטר לטובת הגרמנים.
אני זוכר את השוער ההולנדי, האחד והיחיד שלא ידענו לדקלם את שמו, עומד לפני הכדור, וברגע הבעיטה בקושי זע.
שער. שיוויון.
הגרמנים השוו, רק השוו, הכול עוד היה אפשרי, אבל יהודים מכל הגלויות ישבו מול מסכי הטלוויזיה ובחוש הנבואי שניתן לאבות אבותיהם ידעו שהרע יתרחש. שער הניצחון של גרד מילר התקבל כמעט באדישות, כמו קבלה שמקבלים זמן רב אחרי שכבר שולם החשבון." (עמודים 165-166)

כאמור רומן משובח, כיפי, מצחיק ועצוב לסירוגין. תענוג לקרוא. מומלץ בחום רב!!!

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על בשבילה גיבורים עפים