ביקורת ספרותית על המלך חוסיין - ביוגרפיה פוליטית מאת אבי שליים
ספר מעולה

---

בשנות החמישים, עד מלחמת סיני ב1956, נוצר מיתוס ״ הסלע האדום״.
את המיתוס הזה עודד צה״ל באופן בלתי ישיר, תוך האדרת החבר׳ה שיצאו למסע אך לא שבו ממנו.
תפקיד חשוב מאוד מילא השיר של אריק לביא שהושמע שוב ושוב על גלי האתר, ואין ספק שעודד צעירים ישראלים לקחת את הסיכון הרב הזה לחייהם, שהרי רבים יצאו אך לא חזרו, ומה יצא מכך?
הפתיחה הזאת נועדה להוות קרשנדו ליחסי ישראל ירדן בשנות החמישים המוקדמות.
המלך חוסיין שירש את כס המלוכה לאחר רצח סבו לנגד עיניו בהר הבית ( חראם אל שריף בפי הערבים), היה בסך הכל בן 16 שנים, עדיין ילד בסך הכל, ונתון לאפוטרופוסות של אימו השתלטנית.
בתקופה זאת לא ניתן להגיד שחוסיין שלט בירדן. מי ששלט בארץ דה פאקטו היתה אימו בעזרת נציגי בריטניה הגדולה שהיתה קשורה אל ירדן בחוזי הגנה למיניהם, וכאשר צבא הממלכה נמצא בשליטתו של גלאב פחה, אנגלי שהתאסלם ויצג את האינטרסים הבריטיים.
על תקופה זו אומר שליים, שישראל התוקפנית הרעידה פעם אחר פעם את יציבות השלטון האשמי כאשר היא מסכנת שוב ושוב את יציבותו בגלל הנוכחות המוגברת של הפלסטינים בממלכתו.
דרך אגב יציבות שתטולטל שוב ושוב כתוצאה מאי יכולתו של חוסיין לתעל את האלימות הפלסטינית
לנתיבים חיצוניים, שלא יאיימו על ממלכתו.
שליים רואה את ישראל כאחראית המרכזית לאלימות הגוברת, כתוצאה מפעולות התגמול כאשר הוא נסמך על עבודתו של בני מוריס,( בספרו מלחמות הגבול של ישראל, עמ׳ 73),
בו בזמן, שליים איננו חוסך את שיבטו מהתנהגות וההחלטות של חוסיין ב1967, מתקופת ההמתנה, האיחוד הצבאי עם מצריים, והפרובוקציה של ירדן שהכניסה אותה למלחמת ששת הימים ולאובדן הגדה המזרחית וירושלים.
בשיחתו עם חוסיין, מתאר האחרון את הלחצים העצומים שהפעיל עליו נאצר, נשיא מצרים, עד כדי איומים פיזיים לשלמותו האישית ושלימות ממלכתו. חוסיין פשוט נכנע לנאצר כתוצאה מפחדו הרב
מפני תסיסה והתקוממות של האוכלוסיה הפלסטינית כתוצאה מהתססתה על ידי נאצר.( עמ׳ 209-217 ).
על פי הנאמר בספרו נאלץ חוסיין לתמרן בין כוחות חזקים ממנו, מצד אחד לחצים של מצרים בראשות נאצר, מצד שני האוכלוסיה הפלסטינית שכל השנים ראתה במלך גורם זר בארצם שלהם, ומצד שלישי ישראל ומדיניותה האגריסיבית כלפי ירדן.
שליים, שלא מנסה להסתיר את דעותיו הפוליטיות, שהם שלעצמן מאוד שליליות כלפי ישראל,  מראה לפחות באפיזודה הזאת, שהוא הסטוריון בעל שיעור קומה בכך שהוא לא ממהר להטיל את האשמה על ישראל, ומפנה אותה לכיוון הנכון- למלך חוסיין עצמו. חוסיין מנסה להצתדק בכך שכוחות ההיסטוריה היו חזקים ממנו והוא נאלץ להכנע להם, אבל בכך אין הוא משתחרר מהאחריות לאובדן השטחים ולקורבנות שנפלו במלחמה שניתן היה להמנע ממנה. ( מבחינתו).
שליים ממשיך וסוקר את הארועים עד למותו של המלך הנמרץ הזה.
הספר כולל את מסכת היחסים המורכבת שלו עם ישראל, את חששו מחתימה על הסכם שלום גלוי עם ישראל, אבל ניהול יחסים פתוחים וגלויים עם מנהיגי ישראל השונים ועד לחתימת הסכם השלום עם ישראל לאחר החתימה על הסכמי אוסלו.
ניתן לסכם ולהגיד שזהו ספר היסטוריה מצויין, היותו וחוסיין היה שחקן שמילא תפקיד חשוב ביחסים בין מדינות המזרח התיכון, והביוגרפיה שלו היא בעצם הביוגרפיה של יחסיה הרב- צדדיים של ירדן עם מדינות האזור ובמיוחד עם ישראל.
ספר טוב, ולא רק לאוהבי הפוליטיקה האזורית.
טוביה

» ביקורות נוספות של tuvia
» ביקורות נוספות על המלך חוסיין - ביוגרפיה פוליטית