ביקורת ספרותית על אגם החלומות מאת קים אדוארדס
ספר לא משהו

---

הספר הזה היה מלכתחילה מצוי ברשימת הספרים שאין צורך לקרוא אותם, יחד עם הספרים של ויקטוריה היסלופ, ג'ודי פיקו, אשכול נבו, ורבים אחרים. אם קראתי ספר אחד של מחבר ולא אהבתי, אני בדרך כלל לא רואה טעם רב לנסות ולקרוא את ספריו האחרים. בסך הכל הזמן קצר והמלאכה מרובה וחבל לבזבז זמן על ניסיונות קריאה שלא יצלחו. את "בתו של שומר הזיכרון" התחלתי מלאת ציפיות שנבעו מהשם עתיר ההשראה, והתאכזבתי קשות. ואז הגיע "מקרים אבודים" וגרם לי לשנות את דעתי. את מקרים אבודים לקחתי בלי לזכור את שם המחבר. רק לאחר שקראתי, וממש לא נהניתי, גיליתי שקייט אטקינסון כתבה גם את "מתי כבר יהיו חדשות טובות" שהיה נהדר בעיני, מה שאומר שאילו הייתי קוראת את מקרים אבודים קודם, כנראה שהייתי פוסלת את מתי כבר יהיו חדשות טובות, ומפסידה ספר טוב.

אז במסגרת "תנו צ'אנס לז'וז'ו", ובמסגרת השפעת העונתית שלי לקחתי את "אגם החלומות" והתחלתי לקרוא. במהלך הקריאה דימיתי לעצמי את קים אדוארדס כתלמידת בית ספר. בוודאי היתה ילדה מסודרת כזאת, עם שיער חלק גזור בגובה הסנטר ואסוף בקשת, עם בגדים מסודרים ונקיים תמיד. מן הילדות שיושבות בשקט, כותבות בשקדנות במחברת, מרימות אצבע ושואלות את המורה מה הכותרת של השיעור וכותבות אותה באותיות גדולות עם קו ישר מתחתיה, מתוח בסרגל ומסומן בעת אדום. ילדה כזאת שמקבלת ציונים טובים, אבל לא מבריקה. וזה בסדר, כי לא כולם חייבים להיות מבריקים. וגם לא יצירתית במיוחד, אבל ממתי מערכת חינוך כלשהי מתגמלת יצירתיות. אחת שהולכת לפי הכללים, והמורות נורא אוהבות אותה. כי ככה לפחות הספר שלה כתוב. ניסיתי לשים את האצבע ולחפש מה הפריע לי, וזה לא פשוט. הכל כתוב לפי הכללים - מספיק דיאלוגים, מספיק אירועים שיניעו את העלילה, מספיק דמויות ותיאורים. ובכל זאת הספר לא ממריא.

אפילו הסיפור המוצלח שנבחר לא מצליח להוציא את הספר מהבינוניות המדשדשת שלו. לוסי ג'ארט היא בחורה בת שלושים שחוזרת מיפן לביתה בצפון מדינת ניו יורק. היא מגלה ברחבי בית ילדותה מיני מציאות עלומות שמסקרנות אותה. בביקור בכנסיה היא מגלה עבודת ויטראז' שנראית לה קשורה ליריעת בד שנמצאה בביתה, והקשר הקלוש הזה מוביל אותה בעקבות פרשיה עלומה שמשפחתה ניסתה להסתיר, בעקבות בת משפחה שהועלמה מהנרטיב המשפחתי ובעקבות המלחמה על זכויות הנשים בארה"ב. בנוסף משתלב גם נושא שימור הסביבה, רב תרבותיות (החבר הנוכחי של המספרת הוא ממוצא יפני. החבר הקודם שלה היה ממוצא אינדיאני), וגם בדרך אגב מפוענח מותו חסר ההסבר של אביה של לוסי, שבמשך עשור ישב על מצפונה.

הכתיבה מייגעת, למרות שהתחביר עונה על הכללים ואין שגיאות צורמות. לוסי מרגישה צורך לשתף את כל הסובבים אותה במחשבותיה ובגילוייה, כך שכל אירוע נידון בערך שלוש פעמים ולעיים יותר. קים אדוארדס מרגישה צורך לשתף את הקורא בכל המחשבות וההגיגים של לוסי, ולהדגיש כל הזמן עד כמה הממצאים "מדהימים" ו"מרגשים", כדי שנחוש את המתח וא נפספס אותו. את שתי המילים כתבתי במרכאות כי הן חוזרות בתדירות ממוצעת של פעם בשני עמודים. מתיש (אם כי, יתכן שכאן זו השפעת אשמה, ולא אדוארדס).

ולבסוף, הציטוט שהותיר אותי נדהמת באמת:
"מצאתי את אמי יושבת בפטיו עם כוס יין על השולחן, ועל הרצפה לצידה בקבוק בדלי קרח כסוף. היא קראה ספר וכשנכנסתי הניח ה אותו הפוך על מסעד הכיסא. ראיתי שמלה אוורירית של תינוקת על רקע שחור וחשבתי על אייריס. אמי לבשה חולצת טריקו לבנה, וענדה מחרוזת גדולה בצבעי כסף וטורקיז שהלמה מאוד את שערה. "ספר טוב?"
"רק עכשיו התחלתי והוא כבר מרתק...."

סליחה? מה זה הדבר הזה?? מילא לכתוב על עטיפת ספר "מאת מחברת רב המכר ביתו של שומר הזיכרון". זו החלטה של המו"ל, וזה כבר הפך להיות מקובל. אבל לפרסם את הספר הקודם שכתבת בספר שלך?? גבר אדוארדס, הגזמת לחלוטין.

אם מישהו מקשיב בכלל להמלצותי, אני אומרת שזה ספר שאפשר בקלות לוותר עליו, כמו שחשבתי מראש. עכשיו אני תוהה אם לתת צ'אנס ל"משאלה אחת ימינה".

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אגם החלומות