קראתי אותו לפני המון שנים, והוא עדיין זכור לי כאחד הספרים היותר אהובים עלי.
עושה חשק לחזור אליו שוב.

זה הספר הראשון של ג'יין אוסטן שקראתי (בתרגום הישן), והחביב עלי מכולם. עד כדי כך שאפילו התאמצתי וקראתי אותו בגיל 17 במקור האנגלי (לא "תרגום" לאמריקאית).
אוסטן מיטיבה לתאר שלל דמויות עם חיים משעממים למדי, ולעשות זאת בכזה כשרון שהקורא לא משתעמם לרגע. יש רגעים משעשעים, מביכים ומרגשים. כל הדמויות מאופיינות היטב, ואפשר בקלות לדמיין אותן.
לא פלא שנעשו כל כך הרבה סרטים וסדרות ברוח הספר, החל מעיבוד נאמן למקור (כמו הסידרה של ה BBC מ1995) וכלה בשלל עיבודים עם דמיון קלוש (יומנה של בריג'ט ג'ונס, למשל)
התרגום של עירית לינור עדכני וקליל מצד אחד, ולא מאבד את העושר של הסיפור מצד שני.
מומלץ לקרוא גם את "דבר המתרגמת" בסוף.

אודה ולא אבוש, אני אוהבת מאוד את כל ספריה של ג'יין אוסטן.
מבין כולם, אמה הוא אחד משני האהובים עלי ביותר.
הוא בעיני הכי משעשע מבין הספרים שלה.
אמה היא נערה די נבונה וחביבה, אבל גם קצת סנובית, (כראוי למעמדה) ובטוחה שהיא צודקת בכל דבר. היא מחליטה לשדך אנשים בסביבתה, וגורמת לסדרה של אי-הבנות וטעויות משעשעות.

קשה לי לכתוב ביקורת על הספר הזה אחרי קריאה אחת.
בבוקר נתתי לו ארבעה כוכבים, אבל החלטתי להוסיף עוד אחד ואני רוצה להסביר למה.
לא למדתי ספרות, ואני לא מנתחת ספרים בעין מקצועית.
מבחינתי, ספר טוב, הוא ספר שמעורר בי חשק לקרוא אותו שוב, ולהמליץ עליו לאחרים.
ספר מעולה, הוא ספר שמעבר לכך שנהניתי לקרוא אותו, אני מרגישה שהוא עורר אותי למחשבה. ולא רק שאני רוצה לחזור ולקרוא אותו, אלא חייבת לחזור אליו, יותר מפעם אחת, כי אני מרגישה שיש עוד רבדים, עוד נקודות מבט שמתגלות בקריאות חוזרות.
והספר הזה של אמונה אלון עשה לי את זה.

אחת מסדרות הפנטזיה היותר טובות שקראתי.
הספרים קלילים משעשעים וסוחפים.
כאילו "אנטי חינוכיים" כיוון שהגיבור הוא נער פושע, אבל באמת מלאים בחכמה ובהבנה של הנפש האנושית. וגם הגיבור ה"רע" אינו מרושע לגמרי, הוא אמנם גאון, ובכ"ז גם ילדותי לפעמים, ותערובת התכונות שלו הופכות אותו לדמות שקל להתאהב בה.

(דרך אגב, הצלחתי לתרגם את כתב הסתרים. מומלץ. יש שם שטויות משעשעות ביותר!)

אחד מספרי הפנטזיה הטובים שקראתי.
פאוליני בונה עולם שלם ועשיר, שהזכיר לי בעושר הפרטים את סידרת שר הטבעות המופתית.
ספר מרתק שהיה קשה לי לעזוב, ולמרות עוביו סיימתי ביומיים.
אפשר היה לקצר פה ושם בעריכה את תיאורי המסע והקרבות, אבל זה לא יותר מדי מעיק.

(נכון לשלושת הספרים הראשונים בסידרה)

רולינג מסכמת את הסידרה, סוגרת קצוות ועונה על הרבה שאלות ותהיות שעלו במהלך הסידרה, בספר סוחף ומרתק (כרגיל), שלא משעמם לרגע למרות אורכו.

לקח לי זמן להתחיל את סידרת הארי פוטר.
נראה לי שאחי הקטן כבר סיים את הספר הרביעי בפעם השניה לפני שהתחלתי לקרוא את הראשון.
אבל
ברגע שהתחלתי, נסחפתי.
הספר (כמו כל הסדרה) נכתב בצורה קריאה וסוחפת, ונשביתי בקסמו של הארי המבולבל והנרגש בתחילה, ושל חבריו ומוריו בהוגוורטס.
מאז קראתי אותו כבר כמה פעמים, ואני נהנית בכל פעם מחדש.

הספר הרביעי בסדרת הירושה, שבני ציפה לו בכליון עיניים, ואני הייתי לא פחות סקרנית לקרוא אותו, הוא בעיני קצת פחות מוצלח מהקודמים.
תאורי הקרבות והמסעות ארוכים מדי, והיה אפשר לקצר את הספר בכמאתיים עמודים. שלא כמו הספרים הקודמים, ש"בלעתי" תוך יומיים-שלושה למרות אורכם, את האחרון לקח לי קצת יותר משבוע לקרוא.
למרות זאת, העלילה עדיין מסקרנת, נהניתי לקרוא, ונהניתי לראות את ההתבגרות של אראגון במהלך הסידרה.