בסרט ׳בופור׳ של הבמאי יוסף סידר הושמטה הסצנה הבאה:
״אחד החיילים מטייל במוצב, ופתאום הוא רואה את בייליס, שעסוק במשיחת התפילין שלו במים. כשהוא שואל אותו מה הוא עושה, בייליס עונה: "אני מיישן אותן" ומספר סיפור שלם: "הישנות נשרפו לי כי שמתי אותן על תנור, אז אבא שלי קנה לי תפילין חדשות, ואני רוצה שהוא יחשוב שאני מניח תפילין כל יום, אז אני צריך שהן ייראו ישנות. גיליתי שאם מושחים אותם במים כל יום כמה דקות, הם מקבלות מראה משומש". ואז בייליס נשאל, "אבל לא יותר קל פשוט להניח אותן?" ועונה: "כן, יכול להיות שזה יותר קל.""
הסצנה הזו הושמטה כי אף אחד חוץ מסידר לא הבין את קו העלילה הזה, ולא הבין למה להקדיש זמן מסך למשהו כל כך אזוטרי.

הדתל״ש (דתי לשעבר) הוא מושג שנכתב עליו רבות בשנים האחרונות בבמות שונות, בעיקר פנים-מגזריות, אבל לא רק. הספר הזה מנסה לעשות סדר בתופעה הזו על שלל היבטיה הסוציולוגיים-תרבותיים, ולנסות להגדיר, ובעיקר לבדל את המושג הזה מהיוצאים בשאלה של שנות השמונים, השבעים ודרומה, ומיוצאים בשאלה חרדים.
הספר נכתב כראיונות עם דתלשי״ם ועם אנשים שחקרו את התופעה לפי נושאים: הדתל״ש, הדתל״ש והחברה הישראלית, וכן הדתל״ש המזרחי, הפוליטי, והיוצר.

התזה המרכזית של הספר היא שבניגוד ליוצאים בשאלה מהציבור החרדי, או יוצאים בשאלה בכלל בשנים עברו. הדתל״ש הוא זהות חדשה שנמצאת במקום לא מוגדר על הרצף שבין דתי לחילוני. יש כאן מן ייצור כלאיים שהוא לא דתי קלאסי, אבל גם לא חילוני. הטענה המגזרית הידועה היא שדתיים או דתלשי״ם כמעט תמיד יזהו דתל״ש אחר גם אם הוא ינסה לשמור על עמימות. השם עצמו, ׳דתי-לשעבר׳, מגלה על האינטראקציה שלו עם עברו הדתי. לשון אחרת: גם ההתעסקות של הדתל״ש איך לא להניח תפילין, יש בה אקט רליגיוזי.
הסיבות לכך שהדתל״ש החדש לא מתכחש לעברו עשוי לנבוע מגורמים רבים ומגוונים, החל במקום החדש והפחות מתנצל של הציונות הדתית, וכלה בתפיסת הדת בעולם הפוסט-מודרני כזהות מעצבת ויחד עם זאת כאקלקטית ולא מחייבת.
ההשלכות לזהות החדשה הזו, הדומה במקצת למסורתיות המזרחית, דבר שגם נידון בספר, באות לידי ביטוי בעיקר בשלב בחירת הזוגיות וחינוך הילדים. הרצון של הדתלשי״ם הוא לבנות זוגיות עם דתלשי״ם כמותם. הם לא רוצים ילדים חילוניים. הם רוצים ילדים דתלשי״ם, שזה משהו אחר לגמרי.
אבל שיהיה ברור. דרך חייהם של הדתלשי״ם רחוקים מלהיות סוגה בשושנים. הספר עוסק לא מעט בקושי של התדל"ש במציאת זהות חדשה, כמו גם בהתאקלמות בעולם החילוני, ובעיקר בעולם הזוגי ובחוסר ההבנה של ההתנהלות בין המינים.

אמנם לעתים הרגשתי שהתופעה יותר מעניינת מהספר, וכי הוא לוקה מעט ברדידות מסוימת, אבל הוא בסך הכל לא רע.

לאחרונה התפרסם מיזם נדלנ״י מפתיע, שכוון לציבור הדתיים לשעבר עם הססמה המתבקשת, שלא לומר אווילית: ״אם כבר אתם בדרך לגיהנום, למה שלא תגורו בינתיים בגן עדן?". לפי התזה המדוברת, אין במיזם הפתעה אלא רק תוצאה מתבקשת של התהליך המדובר.

מכירים את זה שאתם קוראים משהו, ספר או מאמר, ולפתע מגלים בין השורות אמירות מסוימות שאתם מאוד מתחברים אליהם, או כאלה שנדמה כאילו נכתבו עליכם? בספר "הדתל"שים" של פוריה גל גץ זה קרה לי מספר פעמים.
זהו ספר שבא לספר את סיפורם של דתל"שים מסוגים שונים, ואגב כך גם מעניק תחקיר עומק לתופעה (הנפלאה בעיניי) הבין מגזרית.
במהלך קריאתו מצאתי לא פעם שהגדרות מסוימות של חלק מהמרואיינים נגעו לי עמוק בתודעה, וחלקם אף גרמו לי להבין תופעות שהתרחשו בחצר הקטנה שלי.
הספר לכשעצמו טוב, אך לא יותר מזה. חילוני מן השורה לא יוכל להבין את הלך הרוח של אותם אנשים, ולא כל הדתל"שים או הדתיים בהווה יסכימו עם הנאמר. טוב עשתה הכותבת שלא הציגה את ממצאיה כתחקיר יבשושי, אלא הביאה אותם דרך ראיונות עומק עם מגוון מעניין של אנשים.
ובשורה התחתונה: מומלץ בחום למי שמתעניין בתופעה.

סיימתי עכשיו לקרוא את הספר ואני ממליץ בחום לקרוא אותו, גם לכאלה שלא מרגישים שייכות מסוימת לדברים שנאמרים בספר.
הספר כתוב בצורה אינטילגנטית ולא מתפלספת בצורה שמורידה את החשק לקרוא.
המחברת שרואים ע"פ שאלותיה בספר שהיא באה מהעולם הזה עושה עבודה נפלאה כמראיינת וגם הספר ערוך בצורה טובה ככה שזה לא נראה כמו ראיון ארוך ומשעמם.
יש גיוון רב בדמויות שהיא בוחרת לראיין וזה גורם לקורא להתעניין בכל פרק בפני עצמו.
מה שאפשר לומר לגנותו זה שישנם נקודות בספר שחוזרות על עצמם שוב ושוב כמו מהו בעצם הרעיון של דתל"ש ויש הרגשה של מיצוי מזה. אבל בסה"כ ספר מעניין ומעורר מחשבה.
ממליץ

הספר פותח צוהר לעולם שלם - גם לעולמם של "הסרוגים" וגם של אלה שעזבו את הדת. בהחלט למדתי ממנו.
עם זאת, קשה לי לכתוב עליו ביקורת ממש טובה. פוריה גל גץ קיימה מספר ראיונות ומספר שיחות בפורומים רחבים יותר. משום מה היא התעקשה להכניס לספר גם את השאלות או האמירות שלה באותן שיחות - למרות שהן בנאליות, חוזרות על עצמן ועוסקות לרוב בנושאים עובדתיים או באנקדוטות. בקיצור - אין לה שום דבר מעניין לומר. למרבה המזל, המרואיינים הרבה יותר אינטליגנטיים ממנה, והתשובות הרבה יותר מעניינות מהשאלות. נכון יותר היה להביא את דברי המרואיינים בשטף אחד, ללא דברי המראיינת.
אמירה אומללה אחת, של משתתפת בשיחה - שטענה שכל דתל"שית עוברת תקופה שבה היא שרמוטה - היתה צריכה להיחתך בעריכה.
עם הכל - קריאה קלילה, שוטפת ומעניינת - ולכן מומלץ.

וואו (לרעה)
באמת לא אהבתי את כל הסגנון הזה שבספר לכל אחד מן המראויינים נותנים במה והוא מביע את דעתו ומה הוא מרגיש על דבר מסוים.
גם לפי דעתי זאת ממש לא אינדקציה לקחת כמה חבר'ה בודדים שיצאו בשאלה אבל בסדר.

ספר מעולה... הכותבת ראיינה הרבה אנשים שונים ומעניינים, נתנה הרבה נקודות למחשבה ולהבנת הדתל"שים. מסודר וקריא. הפריע לי שהיא ראיינה דתל"שים בעיקר מתקופת רצח רבין ולא כמה צעירים יותר שאין להם קשר עם זה.

ספר תיעודי אולי מחקרי המנסה להציג את עולמם של הדתל"שים - דתיים לשעבר. בני הכיפות הסרוגות / הציונות הדתית שהתרחקו או עזבו את הדת כפי שחונכו לה בילדותם מסיבות שונות.
הכותבת, פוריה גל גץ, דתל"שית כפי שהיא מעידה על עצמה, קיימה ראיונות ושיחות עם אנשים שונים - חלקם דתל"שים חלקם דמויות חינוך, מחקר, עיתונאי ועוד כשלכל אחד אמירות ותובנות משלו אם על הדרך שעבר, על הסיבות ומה הביא אותו לאן שהוא, ואם כמי שחוקר או מתבונן בתופעה מהצד מהחברה הדתית או ממקום אחר.
חבל רק שהכותבת מכניסה לספר שאלות או אמירות ואפילו עובדות (לא מדוייקות) שלה באותן שיחות, מה שמוריד מאמניות ורצינות הספר.
מעניין לקרוא, להסכים או לא עם אמירות שונות בספר ובכלל עם התיזה המרכזית שהדתל"ש הוא משהו "אפור" היכן שהוא על הרצף, ובכך שונה באופן משמעותי מהמתפקר או המתחלן של לפני 20 שנה. טענה שמועלית בספר ועוברת בו לכל אורכו.