אשרי, יש לי מחסן, כך שאני יכולה להחביא ולשלוף בשעת הצורך ספרי ילדים טובים שקניתי במבצעים מפתים.
השבוע היתה שעת צורך ושלפתי את תנינה, זכרתי מאוד לטובה, במעורפל, את אחד מהסיפורים, לכן קניתי אותו.
אחרי שהקראתי כמה סיפורים מהספר בני הקטן החליט שהוא לא מבין כלום (מה שהיה לי מוזר כי מבחינה תחבירית הוא תאום רוחני של תנינה אבל אני מכירה די הרבה מבוגרים שהיו מגיבים באופן דומה). בתי הפתיעה אותי וישבה בגבות מכווצות מתעקשת לשמוע עוד ועוד, מתעקשת לתפוס את תמצית הסיפור, אף על פי שהיא לא אוהבת מכשפות, אפילו לא מכשפות לא מפחידות וללבוש גרב אחד שחור ואחד אדום זה בשבילה ממש, איך אומרים? BIG NO- NO בערך כמו שילוב של חצאית מסתובבת עם נעלי ספורט.
אחר כך, כשהם שכבו לישון, קראתי את "מי מכיר את תנינה" עד הסוף וחלקים נבחרים אפילו פעמיים ולא הבנתי איך, איך פספסתי את תנינה המכשפה וקורקבן החתול עד עכשיו. שילוב של וירטואוזיות לשונית, חן בכמויות, ים של דמיון, חשיבה חתרנית נועזת ובעיקר- אמת.
"שפה אלימה ונוראה" כותב כאן צביקה בביקורתו. אז לגבי הנוראה אני לגמרי חולקת עליו. כבר מזמן לא נתקלתי בכזאת שפה נפלאה וחסרת עכבות ולגבי האלימה- אני לא ממש אשמח אם ילדי ישתמשו במילים 'טיפש' ו'מטומטם' (אם כי ליד מה שהם שומעים בגינה זה ממש משחק ילדים) קל וחומר אם יטיחו חתולים בקירות ויקטפו ורדים מגינות ציבוריות רק שאם אפילו מכשפות צריכות להיות פוליטיקלי קורקט לאן נגיע?
בעולם יש אלימות. עולם ללא אלימות, ללא רגשות שליליים, ללא כאב, ללא הפרשות, ללא רגשי עליונות או נחיתות הוא אולי נפלא (וגם בזה אני לא בטוחה) אבל לא ממש אמיתי. מה גם שוולגריות, רדידות, בורות והליכה עיוורת בתלם מפחידות אותי הרבה יותר מאשר להיות לפעמים קצת לא נחמדים.
עכשיו, בעניין הציטוטים-
מידי פעם אני משתמשת בציטוטים אבל תמיד בלב חצוי.
הרעיון לפיו בסיפור שתולים יהלומים שתפקידי לחשוף ולהוציא מהקשרם קצת מתנגש לי עם הרעיון של היהלומים כחלק מהרצף הקוהרנטי שגורם לי פשוט לקפוץ פנימה.
אבל כאן אני חייבת ומה שקשה לי זה דווקא להסתפק במבחר מצומצם כי כל הספר הזה, שבעצמו הוא הברקה, רצוף יהלומים מבריקים.
אז הנה אחד:
"קורקבן" אמרה "אתה חיב להיות שמושי, לך תציץ בצלחות של השכנים ותספר לי מה אנשים אוכלים".
קורקבן הביט בתנינה במבוכה ואחר כך הביט במלצר.
"תגיד לי למה," אמרה תנינה "למה אתה מפחד להתקרב לממשות. זה לא יכול להחסך לך יקירי, מי שחי מכרח לטבול בזה במקדם או במאוחר"
ותנינה התניפה את הזנב של קרקבן אל תוך צלחת השכן משמאל ואל תוך צלחת השכן מימין.
(תנינה מציצה בצלחות של אחרים)
ועוד אחד:
"רוצים לירות?" אמר המפקד, "זאת הוצאת דיבה פעמים! הם לא רוצים לירות הם רק חושבים שאם במקרה יעבור מישהו שירצה לירות בהם הוא יראה את הרובים וימנע מזה"
"נכון" אמרה תנינה "עובדה שהם לא הולכים עם תותים. כי אם הם היו הולכים עם תותים ובמקרה היה עובר מישהו עם רובה הוא היה בטוח שהם רוצים לירות בו ושהם רק מסתירים את הרובים שלהם מאחורי התותים. אבל בגלל שהם הולכים עם רובים כל אחד מבין שהם לא רוצים לירות, כי הם לא מסתירים את הרובים שלהם מאחורי כלום."
(תנינה והנטביטים)
ואחרון, לכבוד החופש הגדול:
יום אחד הרגישה תנינה יותר מדי ידים ורגלים בסביבה, והיא אמרה לקורקבן: "ואתה עוד מסתובב פה, מנפנף ומזנב לך, אתה לא רואה שאין מקום לזוז?" קורקבן לא ענה. "קורקבן," אמרה תנינה "יותר טוב שתסתובב קצת באויר החופשי" והיא רשמה את קורקבן לקיטנה.
(תנינה חופשת מקורקבן)
ואני יכולה להמשיך ולהעתיק הכל (בשבחי ההקלדה העיוורת) אבל יש זכויות יוצרים ונראה לי שהוא עדיין במבצע בסטימצקי אז לכו תקראו בעצמכם.
ונראה לי שכתבתי מספיק אבל גם האיורים נהדרים.
