מבחינת תוכן הספר מאוד מעניין. הוא מספר על נערה שנפצעה בפיגוע בעוד שחברתה הטובה ממוצא אתיופי נהרגה. הנערה מתחברת עם נער ערבי ודרכו היא מצליחה להבין טוב יותר את הצד הערבי. הספר כתוב מנקודת המבט של אותה הנערה. מצד אחד זה טוב כי יש בכך אותנתיות ותום וגם יש בכך ייחוד אבל מצד שני הכתיבה דיי בוסרית ומתוקה מדיי ולמרות הנושא הכאוב הספר מאופק מדיי לא סוחט דמעות גם לא דמעה (אולי זה טוב?). נראה לי שאני אחזור לספרות מבוגרים...:)

זהו ספר מאוד מיוחד אודות נער מאוד מיוחד בשם כריסטופר שהוא בעל קשיי תקשורת. הספר נכתב על ידי כריסטופר והוא בא לפתור תעלומה של רצח כלב. במהלך פתרון התעלומה נגלה סוד והנער נאלץ להתמודד עם דברים שלא התמודד איתם בעבר.
בתחילת הקריאה לא הבנתי שמדובר בנער בעל הפרעות תקשורת, למרות שכן הבנתי בנער מאוד מיוחד בעל תובנות מעמיקות ומוזרות על החיים. אני רוצה לתת שתי דוגמאות לכך: אחת היא שאין גן עדן ואנשים מאמינים בגן עדן כי הם לא רוצים למות ושמישהו אחר יגור בבית שלהם ושיזרקו את הדברים שלהם.
דוגמא נוספת היא תיאור החלום הנפלא של כריסטופר בו כולם מתים והוא יכול לשתות ולאכול כמה שהוא רוצה והוא יכול להיות לבד בלי אנשים. זה ממש להיכנס לראש של בן אדם, ולראות את הדברים מזווית כל כך שונה, וגם להצליח להבין.
ספר מרתק שימצא חן גם על ידי חובבי מתמטיקה כמוני.

*זהירות ספוילרים*נהניתי מהספר וגם בכיתי בעיקר בקטע ההתאבדות הכפולה. הו, זה היה קטע מרגש - קטניס ופיטה חשבו שזהו הם ניצחו ואז מכריזים שעכשיו שוב השתנו החוקים ורק אחד מהם יכול להישאר בחיים ולנצח ואז לקטניס יש רעיון - היא שולפת את חופן גרגירי היער הרעילים וביחד הם סופרים עד שלוש ואז - תקראו את הספר כבר גיליתי יותר מדיי :)
חוץ מזה אני רוצה לומר שהסוף קצת איכזב אותי כיוון שלא היתה בו איזושהי התרחשות דרמטית כפי שהבטיח המשפט בסוף עמוד 321 שמדבר על החלק של התקצירים והראיונות שלאחר הניצחון: "וכרגע החלק המסוכן ביותר במשחקי הרעב עומד להתחיל".
אני רוצה להתייחס גם לשתי נקודות שעלו אצלי בעת קריאה.
הרגשתי הזדהות עם המיועדים כיוון שלכל אחד מהם יש נקודות חולשה וחוזק. כך גם אנחנו. אני יכולה להצטיין בדבר אחד אבל להיות כושלת בשני.
הרגשתי שגם אנחנו כולנו נמצאים בזירה כמו במשחקי הרעב. גם אם אנו לא צריכים להרוג זה את זה עד שישאר רק אחד מאיתנו, אנו צריכים כל החיים להתמודד עם המכשולים שאלוהים או הטבע מעמידים בפנינו עד למוות.
ספר מרתק ומומלץ.

סיימתי עכשיו את הספר. הכל התחבר לי פתאום והסתדר, התמונה הושלמה אבל עצוב לי. הספר נכנס לחייה של קתרין בת ה-17 אשר עברה טראומה נוראה ועל חייה מאז הכירה את אליס ואיך זו הפכה אותם. הספר מזעזע, רענן מאוד, מותח מאוד, קצבי מאוד, זהו מותחן פסיכולוגי שיש בו תובנות מעמיקות על החיים, ופעמים גורם לך לחשוב. לדוגמא: קתרין הגיבורה אומרת לרובי אחרי שהוא טוען שהוא גועלי - "אם אתה רואה את הרע בעצמך, ואם זה לא מוצא חן בעיניך ואתה מנסה להשתנות, זה כבר טוב. אף אחד לא מושלם. אף אחד לא לגמרי טוב. אני לא מאמינה שזה אפשרי. כל מה שאפשר לעשות הוא לנסות להיות טוב, או לפחות לנסות לא להיות רע".

גם עכשיו, יותר משנה אחרי שקראתי את הספר, אני לא זוכרת פרטים, אך לא אשכח את הצביטה שעשה לי בוסי בפרק בו נזימה הלכה למשביר. היא היתה מאוד מעוררת רחמים והפרק מאוד נגע לליבי.

נראה לי שהמילה שמתארת בצורה הטובה ביותר את הסיפור "שינה" של מורקאמי היא "מסתורין".עד לסוף הסיפור ויותר נכון בעיקר בסופו לא ברור האם הספר מציאותי או בדיוני, האם הוא חלום, אשלייה או תיאור קיום ממשי. וזה הדבר שגרם לי לסלוד מהספר אבל גם לחבב אותו באותו רגע.

ביקורת על הספר "שבע מידות רעות" למי שקרא את הספר:
אני לא יכולה להגיד שבכיתי מהספר פרט לבכי חרישי כאשר לקראת סוף הספר ליסה מעיזה להתעמת עם יוהנה אחרי שכל השנים שתקה למרות עלבונותיה. אני לא יכולה להגיד שצחקתי בקול גדול. אבל אני יכולה לומר שנהניתי, וגם שהזדהיתי פעמים רבות עם הדמויות, עם המידות האנושיות שלהן.
אני רוצה להתייחס למספר נקודות מעניינות בסיפור:
• כשהמועמדת אנה-בל מרעיפה מחמאות על ליסה שהיא בעלת קריירה מחד ואמא מאידך כאשר ידוע לקורא שהילדה אינה של ליסה, אנו רואים איך אנה-בל יוצאת מהתסבוכת כאשר מתגלה לה שהילדה אינה של ליסה.
• לא מובן איך המועמדת אנה-בל אומרת שפישר הוא האיש, איך ייתכן שהיא מעוניינת באדם כה מבוגר וברגע שני אנו מבינים: היא מעוניינת לשדך לו את אמה.
• יש נקודה בספר בה אנו נמצאים בתוך הראש של שני אנשים שחושבים מחשבות מנוגדות – פישר שחושב שאנה-בל מעוניינת בו והיא חושבת שהוא יתאים באופן מושלם לאמה ואז הוא מרים את ידו וכאן נוצרת נקודת מתח – אך זו הולכת לבסוף לגרד באוזנו של פישר...
• הפרק "כפיות טובה" הזכיר לי את הסיפור "מועקה" של צ'כוב בו הגיבור מחפש לשווא מישהו שיוכל לספר לו על המועקה שחש אבל לא מוצא אף אדם...כך גם דאג פישר לא מוצא מי שיקשיב לו באמת, שיעריך אותו כפי שראוי לו...כולם כפויי טובה.
• יעל אומרת ליואב ב"קנאה" שאף אחד אינו מסוגל להביט במישהו אחר ולומר בפה מלא:" הוא יותר טוב ממני" זה גרם לי לחשוב שגם לי קשה להודות שמישהי או מישהו יותר טובים ממני במשהו כי אפוא שהוא אני מרגישה שזה מוריד מהערך שלי, ואני מרגישה חרא עם זה שאני מרגישה ככה...לא אכפת לי לומר למישהו שהוא טוב במשהו להיפך קל לי לומר זאת רק לא שהוא פשוט יותר טוב ממני.
• נוסף על כך הסעיף "קנאה" גרם לי לחשוב שכמו שליואב הוציאו את העיניים בעלי הבתים הגדולים בעוד הוא חי בדוחק, כך גם אני הוצאתי את העיניים לחברתי הענייה כשאמרתי לה שאצלי משפצים או את מחיר השכירות (למרות שהיא שאלה).
בקשר למידת הקנאה, בעלי אומר שהקנאה היא הגורם לכך שאנשים רוצים לפעול, אם אנשים היו שמחים בחלקם הם לא היו עושים כלום בחיים שלהם.
• הספר נותן תחושה של פטריוטיות עצם זה שמדובר על מועמדים ישראלים או על חגיגות בר מצווה, ואני מרגישה תחושה של שייכות נפלאה.
• הזדהיתי עם האמירה בהקשר של ליסה: "כן, את הילדים ראתה כבר. שוב הילדים. בכל מקום ילדים. אפילו במסיבה אקדמאית". אדם שאין לו ילדים עדיין כמוני יכול מאוד להבין את זה.
בסוף הספר הכל נראה שלם, סגור פרט לעניין אחד שאולי פספסתי: הפתק שנתנה לינדה לפישר למסור לבת של סטיב חבר של ליסה – מה עלה בגורלו?