ספר שהינו יהלום!.מחבר הספר דוד קרויאנקר הינו אדריכל שמתמחה מראשית פעילותו המקצועית בשנת 1969 ועד היום בשימור ושיקום שכונות ובניינים היסטוריים ובחקר ותיעוד המורשת האורבנית והארכיטקטונית של ירושלים, בתוך ומחוץ לחומות העיר העתיקה, על תקופותיה וסגנונותיה הרבים והמגוונים. היקף מפעלו החלוצי-מקורי בחקר האדריכלות הירושלמית, שימור שכונות ובניינים היסטוריים ותיעוד תהליכי התכנון שבעיר משתקף בביבליוגרפיה עשירה של עבודתו ובה למעלה מ-30 ספרים ו-150 חוברות ומאמרים שראו אור בעיתונות המקצועית והכללית.. פרסומיו של קרויאנקר תרמו להגברת המודעות הציבורית לחשיבות ערכי השימור; כך נוצר מסד תרבותי המהווה נכס חשוב לדורות הבאים שיאפשר לימוד והכרת פניה האורבניים של העיר מהיבטים שונים: ארכיטקטוניים, היסטוריים, גאוגרפיים, אתנוגרפיים, פוליטיים, כלכליים, חברתיים ואנושיים. תשומת לב מיוחדת מוקדשת בפרסומיו למרכיב החזותי-גרפי, הכולל מגוון עשיר של צילומים היסטוריים ומפות, צילומי מצב קיים ורישומים. מאז ראשית שנות ה-1970 היה דוד קרויאנקר דמות מפתח בהובלת רבים מהמאבקים הציבוריים להצלת שכונות ובניינים, בעלי חשיבות ארכיטקטונית-היסטורית, שהיו בסכנת הריסה.

קרויאנקר מספר מהיכן נולד הרעיון להולדתו,היווצרותו של הספר הזה. "קראתי את הספר בפעם הראשונה, כמו כולם, ב–2002 ומאז קראתי אותו עוד כמה פעמים",והוא שב ל"קרויאנקר" לפני שלוש שנים. "אמרתי לעצמי, בוא תכתוב על הדרכים שלאורכן עמוס עוז הולך — והתחלתי למפות את המקומות. עשיתי את זה עם עצמי, אף אחד לא ידע חוץ מאשתי. רציתי לתת לו את הספר ביום הולדתו ה–80, ב–4 במאי 2019, אבל הוא מת לי חצי שנה לפני כן". זה הספר הראשון שהוא כותב בעקבות יצירה ספרותית. "כל הזמן רציתי להראות לעמוס עוז את הספר,אבל כאמור לא הספיק להראותו לעמוס עוז.

הספר, שבכותרת המשנה שלו היא "בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' ויצירות נוספות",משלב את יצירותיו אלה של עמוס עוז עם עבודתו המקצועית של קרויאנקר כאדריכל ערים וירושלים בפרט.{ לי באופן אישי, מאז שיש לי במשפחה חתן שבמקצועו מתכנן ערים,סקרנותי רק הולכת וגוברת לתחום הזה בכל פעם שאני נתקלת במאמר כזה או אחר שעוסק בתחום,לכן בין היתר זאת הסיבה המשנית לגמרי מדוע הספר הזה מבחינתי הוא מיוחד ,ואפרט בהמשך}.

אתחיל מהדברים ה"חיצוניים" ביכול,הספר יפיפייה ויזואלית בפני עצמו,דפיו עשויים מדפי כרומו לבנים,האיורים הנפלאים הנם בשחור -לבן. אבל, מעבר לכך,גאוניותו של הספר שבעמוד בצד ימין של הספר,העמודים כוללים ציטוטים בעיקר מהספר של "סיפור על אהבה וחושך",וגם מהספרים האחרים של עמוס עוז,ולמטה בתחתי העמוד מה קרה לאותם בניינים ורחובות במשך הזמן, ובמקביל בעמוד השמאלי ישנם איורים בשחור לבן שממש משויכים ומתארים ויזואלית את ציטוטיו של עוז. כמו שציינתי האיורים הנם בשחור-לבן שאותם איירו והכינו גלפרין אלישבע,צאירי רחל,ואליהן הצטרפו גם אחרים.

נגיע לעיקר ולנסות להביא בפניכם את יופיו של הספר בשילוב הנהדר והמיוחד הזה.

הספר נפתח בתיאור שכונת ילדותו של עוז -היא שכונת כרם אברהם:
--------------------------------------------------
"נולדתי וגדלתי בדירת־קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים: הורי ישנו על ספת־מגירה שהיתה ממלאת את חדרם כמעט מקיר לקיר כאשר נפתחה מדי ערב. השכם בבוקר היו מדחיקים את הספה הזאת עמוק אל תוך עצמה, מעלימים את כלי המיטה בחשכת הארגז התחתון, הופכים את המזרן, סוגרים, מהדקים, פורשים על הכול כיסוי אפור בהיר, מפזרים כמה כריות מזרחיות רקומות, מעלימים כל ראיה לשנת הלילה שלהם. כך שימש חדרם גם חדר שינה גם חדר עבודה גם ספרייה גם חדר אוכל וגם חדר אורחים.
מול החדר הזה היה החדרון שלי, הירקרק, שאת חצי שטחו מילא ארון בגדים עב־כרס. פרוזדור אפל צר ונמוך, מפותל קצת, דומה למנהרת בורחי כלא, חיבר את המטבחון ואת כוך השירותים אל שני החדרים הקטנים. נורה קלושה שנכלאה בתוך כלוב ברזל שפכה על הפרוזדור הזה גם בשעות היום אור־לא־אור עכרורי. מלפנים היה רק חלון אחד לחדר הורי וחלון אחד לחדרי, שניהם מוגנים בתריסי ברזל, שניהם מתאמצים במצמוץ תריסים להשקיף מזרחה אך רואים רק ברוש מאובק וגדר של אבנים לא מסותתות. דרך אשנב מסורג הציצו המטבח והשירותים שלנו אל חצר אסירים קטנה מוקפת קירות גבוהים ומרוצפת בטון, חצר שבה הלך וגסס באין אף קרן שמש גרניום חיוור שנשתל בתוך פח זיתים חלוד. על אדני האשנבים עמדו אצלנו תמיד צנצנות חתומות ובהן מלפפונים נכבשים וכן קקטוס קשה־יום מחופר לו באדמת אגרטל שנסדק והוסב לשרת בתפקיד עציץ.
היתה זו דירה מרתפית: קומת־הקרקע של הבניין נחצבה אל תוך צלע הר. ההר הזה היה השכן שלנו שמעבר לקיר - שכן כבד, מופנם וחרישי, הר קשיש ומלנכולי בעל הרגלי רווק קבועים, תמיד הקפיד על שקט גמור, הר מנומנם כזה, חורפי, אף פעם לא גרר רהיטים לא קיבל אורחים לא הרעיש ולא הטריד, אבל דרך שני הקירות המשותפים לו ולנו היו מחלחלים אלינו תמיד, כמו ריח־עובש קל ועקשן, הקור החושך הדומייה והלחות של השכן העגמומי הזה.
כך יצא שלכל אורך הקיץ היה נשמר אצלנו קצת חורף.
אורחים היו אומרים: כל־כך נעים אצלכם ביום שרב, כל־כך קריר ורוגע, ממש צונן, אבל איך אתם מסתדרים כאן בחורף? מה, הקירות לא מעבירים טחב? לא קצת מדכא כאן בחורף?שני החדרים, כוך המטבחון, השירותים ובייחוד הפרוזדור שביניהם היו חשוכים. הספרים מילאו אצלנו את כל הבית..."

מנגד בעמוד השמאלי איור ביתו וחצרו של עמוס עוז בילדותו בשכונת אברהם.

תיאור הרחובות שכונת כרם אברהם-בית המרקחת כרם אברהם‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ - רחוב צפניה 19‬‬‬‬‬‬‬‬:
-------------------------------------------------------------
"אנחנו גרנו ברחוב עמוס ,שמאלה עד המכולת של אדון אוסטר, ימינה לרחוב זכריה ,שמאלה לרחוב מלאכי,ימינה לצפניה, ובית–המרקחת היה במרחק חמש דקות הליכה, ‬ברחוב צפניה,היינו קמים, נועלים היטב את הבית ויוצאים שלושתנו לדרך.."ואומרים שלום וברכה אדון היינמן, מה שלומך? אנחנו באנו לטלפן ,הוא ידע, כמובן, שביום רביעי אנחנו נבוא לטלפן לקרובים בתל אביב,בכל זאת הזכרנו לו:"אנחנו באנו כדי להתקשר לקרובים שלנו בתל אביב. אדון היינמן היה אומר:כן. כמובן. תשבו בבקשה יכולתי ממש לראות את החוט היחיד הזה, ‬המקשר את ירושלים עם תל אביב ודרכה ‮—‬ עם כל העולם‭ ...‬החוט הזה מתפתל בשממה, ‬בטרשים,מתפתל בין הרים ובין גבעות,ואני חשבתי שזה נס גדול‭."‬ מנגד בעמוד השמאלי איור נפלא,טלפון מחוגה של הזמנים ההם,מבוסס עפ"י ספר הטלפונים המנדטורי מ-1946 ,היו מספרי הטלפון בני ארבע ספרות....מנגד בעמוד השמאלי של הספר איורים של רחובות עמוס, עובדיה,צפניה, זכריה, מלאכי.

המכולת של אדון אוסטר‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ - פינת הרחובות עמוס 21 -עובדיה‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬:
---------------------------------------------
‭"‬ויכוח קטן היה מתפתח בין הלקוחות בחנות המכולת של אדון אוסטר: ‬לקנות או לא לקנות גבינת פלאחים? ‬ מצד אחד ‬עניי עירך קודמים‭ ןכלו ‬חובתנו לקנות גבינת תנובה; ‬מצד שני - משפט אחד יהיה לכם ולגר הגָר אתכם, ‬ולכן ראוי לקנות לפעמים את גבינת שכנינו הע־רבים...‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬".מנגד בעמוד השמאלי איור של רחובות זכריה -5 ועובדיה.


בית הספר מולדת הילד‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ - רחוב זכריה 5‬‬‬‬‬‬‬‬:
---------------------------------
‭"‬בכל בוקר היו בני הזוג משכימים ודוחקים את כל רהיטיהם לערימה דחוסה במסדרון ועורכים בכל אחד משני החדרים שלושה–ארבעה שולחנות–כיתה קטנים ושלושה–ארבעה ספסלים שכל אחד מהם היה מיועד לשני תלמידים ‬ובבת אחת לא רציתי ללכת יותר לבית–הספר '‬מולדת הילד'.‬ רציתי לבית–ספר אמיתי, ‬עם כיתות ופעמון וחצר, ‬לא בתוך דירת נחליאלים מלאה נחילי חתולים... ‬בית–ספר אמיתי. בעמוד השמאלי איור של רחובות זכריה -5.

זלדה‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ - רחוב צפניה 31‬‬‬‬‬‬‬‬:
--------------------
‭"‬‬מה, ‬שוב אתה רץ לבית של מורה–זלדה? ‬בשבע וחצי בבוקר? ‬מה, ‬אין לך חברים בגילך?' '‬אבל היא הזמינה אותי. ‬היא אמרה שאבוא כרצוני ואפילו כל בוקר'‭ ...‬ יום–יום לפני שמונה בבוקר כבר הייתי מתייצב ליד חלונה‭ ...‬התנדבתי בשמחה לעזור לה בכל מלאכות–הבוקר שלה, שולה למענה מכתב מתוך התיבה שמנעולה החליד. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‭"‬כעבור כשלושים שנה, ‬בשנת 1976 הלכתי להסתובב קצת ברחוב צפניה וברחובות הסמוכים, ‬לראות מה נשתנה כאן מאז:‬ המורים, ‬הפקידים, ‬המתרגמים והקופאים‭... ‬כמעט כולם נעלמו מן השכונה... ‬כמעט כל שכנינו נעלמו מעל תיבות הדואר...‬ אבל בין תיבות הדואר הרעועות עדיין נמצאה גם התיבה שלה, ‬זו התיבה שבילדותי הייתי שולה מתוכה את הדואר משום שהמנעול החליד ולא אפשר היה לפתוח. ‬כעת היתה התיבה פרוצה,‬ גם הכיתוב השתנה: ‬ במקום '‬זלדה שניאורסון'‬ מצאתי כתוב כעת '‬שניאורסון מישקובסקי':‬בלי זלדה אך גם בלי מקף ובלי ו‭"‬ו החיבור"...מנגד בעמוד השמאלי איור של אבני רחוב צפניה 5, ובו 8 תיבות- דואר פרוצות ,שבורות.


חנות הספרים של מרכוס‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ - פינת הרחובות יונה 2 ומלכי ישראל‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬:
----------------------------------------------
‭"‬אדון מרכוס הטוב,‬ שהיתה לו חנות לספרים חדשים ומשומשים וגם ספריית השאלה במורד רחוב יונה, ‬כמעט בפינת רחוב גאולה,‬ הסכים סוף–סוף להרשות לי להחליף יום–יום ספר,‬ ולעתים אף פעמיים ביום. תחילה לא האמין לי שאכן קראתי הכל, והיה בוחן אותי, בכל פעם שהחזרתי לו ספר שעות אחדות לאחר ההשאלה...את כרטיס ההשאלה הגדוש שלי היה מר מרכוס מראה לפעמיים בגאווה מיוחדת לאחדים מלקוחותיו, כמתפאר בפירות השקעתו".מנגד בצד השמאלי איור של רחוב יונה וכיום חנות לממכר כיסויי ראש לנשים חרדיות.

הדבר המאלף מבחינתי בספר היו מפות מסלוליו האוטוביוגרפיים של הסופר בירושלים:

מפת המסלול הראשון: בתחום כרם אברהם.

מפת מסלול שני: משכונת כרם אברהם עד שכונת תלפיות וארמון הנציב.,שאליו הלך עוז אחת לשבועיים־שלושה,בשכונת תלפיות שם גר דודו פרופ' יוסף קלוזנר,לא רחוק מש"י עגנון. קלוזנר גר בדירה גדולה יחסית לאותם ימים, שבהם רוב המשפחות בירושלים הצטופפו בדירות חדר וחצי או שניים. עוז כתב עליו: "נראה לי ארמונו של הפרופסור קלוזנר כדוגמה להיכל הסולטן או לפלטין של קיסרי רומא".
{ובתוך המסלול 3 מקטעי מסלולים מפורטים שבה הסתובב עוז}.

מפת המסלול השלישי: מהמשולש- רחובות בן-יהודה-יפו-המלך ג'ורג עד מלון המלך דוד .

מפת המסלול הרביעי:מרחוב הנביאים להר הצופים.

לכאורה מפות של רחובות,אבל מבחינתי זה היה לעקוב אחרי כל פיסת ציטוט מספריו של עוז ולראות היכן נמצאים הרחובות הללו, כיצד מתפצלים, מתרחקים,מתקרבים משכונת ילדותו כרם אברהם. הרגשתי כמו אנתרופולוג,תייר לרגע שבה לראות את ירושלים של פעם ,להבדל אלף הבדלות כמו מסעות מארק טווין בארץ הקודש,או כל המיסיונרים ומגלי ארצות שהגיעו לא"י במאות ה-18-19.

בכל עמוד שבו היו מצוטטים למעלה בעמוד הימני של הספר דבריו של עוז, בתחתית העמוד קרויאנקר מסביר,מפרט ,מתאר, מה עלה בגורלם של כל הבניינים ההיסטוריים והפרטיים,כמו כן לגבי הרחובות עצמם במשך כל השנים שבהם מתאר עוז את ילדותו ונערותו ועד ימינו. מסתבר ש 99% מהבניינים נהרסו כליל,או הפכו למוסדות דת וכוללים חסידיים. הרחובות -רוב העצים נכרתו,הצמחייה נעלמה והכל הפך להיות מסה עירונית אחת שלמה. לראות את האיורים של הבניינים הכל -כך יפים מבחינה ארכיטקטונית, לאילו מטרות הם נבנו ומה היה תפקידם וייעודם, כל זה נעלם בתוך פחות ממחצית המאה בירושלים לטובת הסבה למוסדות ישיבה וכוללים דתיים שאין בהם כל הדר,יופי,רק כיעור עירוני.

לקרוא את הערות ההיסטוריות הללו מבחינתי היה בזה שבירת לב.

------------------------------------------------

ולבסוף תעלומה משפחתית שנפתרה באמצעות הספר, המפות והויקיפדיה:

משפחתה של אמי התגוררה בירושלים. בילדותי ובנעוריי היינו כל הדודים -7 במספר באים לביתה של הסבתא,שכבר בזיכרונותיי כילדה,הייתה כל הזמן עם שיער לבן עטופה במטפחת על ראשה. מכיוון והייתי ילדה קטנה ברור שלא עלה על דעתי לדעת מהי כתובת ביתה וזהות השכונה. כל מה שאני זוכרת שהבית היה באמצעו של רחוב צדדי וצר,ממנו היינו נכנסים לחצר גדולה עשויה מאבני ריצוף שזיהיתי אותן בעמוד 260 בספר כאבני ח'אמי- עיבוד גס וגולמי של מרצפות כהגדרת קרויאנקר. מהחצר הגדול והגסה היינו יורדים למטה מתחת לגובה הרחוב, ב-7 מדרגות אבן גסות ורחבות, אל חדר עצום ממדים. מצד השמאלי היה בו שולחן גדול שבו הכינו את אוכל עצמו כולל פרימוס, מהצד הימני למדרגות היה ארון ענקי יפיפייה,עתיק עם פיתוחים נהדרים ע"ג הדלתות, הארון שימש כמזווה למצרכים יבשים בלבד. לא זוכרת שאי-פעם אכלתי שם בשר או עוף ,לא היה מקרר,בצידו של הארון ע"ג חלון שפנה לחצר ובו הייתה מעין מדף רחב מאבן ירושלמית,עליה היה כד גדול ,ג'ארה,עשוי מחימר ,כמו בציורים שנשים ערביות הולכות למעיין לשאוב מים, בתוך הכד הגדול היו מים. עד היום אני אומרת בבטחה שאין כטעם של המים הללו שהיו בכד: קרים,רעננים,צלולים, והכד כוסה בצלחת גדולה מחימר לשמש מכסה לכד. יותר מאוחר נבנה בחצר הבית מעין קיטון של 2 מטר,ובתוכו היה כיור עם מים זורמים, גזיה שלושה ראשים,ושרותים!,הכל בקיטון אחד בחוץ בחצר.

הלאה, נכנסים לתוך הבית שכולו היה למעשה שני חדרים בלבד. בחדר הזה משלושת צדדיו היו מוצבות במשך היום ערימות של מזרנים לשינה שמבחינתי כילדה היו גבוהים ממני בגובה,בלילה כולם היו מורדים לרצפה וכל הדודים וילדיהם היו ישנים ראש ורגל עליהם. ממול לכניסת החדר היה ארון גדול יפיפייה מעוצב בתחריטים, ובו אני מניחה היו המצעים והבגדים של סבתי. בחדר הזה מצד שמאל היו שלושה חלונות שהציצו מכיוון למטה למעלה אל הרחוב, אני זוכרת שהייתי רואה את רגלי ההולכים ובאים ברחוב.

לסבתי הייתה שכנה שגרה בסמוך ברחוב, וביתה היה על מדרגות רבות מהרחוב.

בדיעבד וגם מסיפורי אמי וגם מחוויותיי האישיות שהיו לי עם הסבתא, כשכבר הייתי אשה נשואה וילדים, אני יודעת שסבתי הייתה אשה,אמא,ואדם מרשעת, תכונת האופי מהעוצמת ביותר אצלה, בנוסף לרשעותה, הייתה באנוכיותה בחייה,כלפי ילדיה ונכדיה,לא פלא שנפטרה בגיל 95.יש לי תזה שכזאת שרק אנשים אנוכיים,שלא לוקחים שום דבר ללבם במשך חייהם, זוכים לחיות כל כך הרבה שנים. מכל דור הדודים,כולם נפטרו,למעט שניים שהנם על גיל 93 וירשו את האופי המרושע והאנוכי של סבתי.

לעצם התעלומה,בשנים האחרונות חשבתי היכן היה ממקום ביתה של הסבתא, באיזו שכונה, באיזה רחוב. שלושה "קואורדינציות" זכרתי: שאם הולכים צפונה מבית הסבתא במעלה הרחוב מגיעים לקולנוע אדיסון המפורסם,משמאלו היה רחוב גאולה, היום שכונת גאולה, מימנו ודרומה לקולנוע במפגש הרחובות יפו והנביאים היתה כיכר הדויודקה. בעזרת המפות בספר והויקיפדיה ,הצלחתי לאתר את השכונה והרחוב.

השכונה -זיכרון משה, הרחוב - פרי חדש. שם הרחוב פתאום פרץ לי ממעמקי הזיכרון לא יודעת איך. נכנסתי לויקיפדיה ושם ראיתי שלושה תמונות שמיד עלו בזיכרוני: הראשונה מול ביתה של סבתי עוד בנעורי הוקם כולל ישיבה שהיה מתוחם בגדר ברזלים ירוקה זה עדיין שם,ואם הצילום בתמונה היה מתקרב עוד טיפה לקצה של הכולל אפשר עדיין לראות את את החצר של בית הסבתא. בתמונה השנייה את ביתה של השכנה שהזכרתי מקודם, עם המדרגות העולות מהרחוב. הבית והמדרגות עדיין שם,
ובתמונה השלישית גן הילדים של חסיה סוקניק, שאליו הלכה אחות אמי כילדה, {אמי כבר לא נשלחה ,לא היה כסף או צורך,} הוא גן הילדים העברי המודרני הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. כיום הנו גן ילדים של חסידות בעלז. עם השנים הוזנחה השכונה,רבים מן הבתים נהרסו או נוספו להם קומות, וקרבתה לכיכר השבת הביאה להתחרדותה.

לא היה גבול לשמחתי ולאושרי כאשר הצלחתי למצוא את התשובות היכן היה ביתה של סבתי ,שם הייתי בילדותי שיחקתי ברחוב עם בני דודי. כיום,אין את מי לשאול כל הדור הזה נעלם מעל האדמה.

------------------------------------------


בחזרה לספר -לא סתם פתחתי את את הביקורת בהגדרה שהספר הנו בחזקת יהלום. הוא יהלום שעשוי משילוב ספרותי נדיר של עמוס עוז בעיקר מספרו "על אהבה וחושך", עם ההסברים האדריכליים, ההיסטוריים,עם הערות קורעות -לב ודעת מה קרה לירושלים כעיר בתחום תכנון עיר, עיר שהייתה פעם יפה,טולרנטית,עם אנשים מיוחדים ,וכיום כולה עיר של כיעור עירוני ורוחני.

30 שנים התגוררתי בעיר דימונה,שם הקמתי את משפחתי,שם נולדו ועוצבו בנותיי,שם גם עוצבה במידה רבה אישיותי וזהותי הסביבתית. דימונה כידוע לכם היא עיר קטנה {יחסית},מתגוררים בה 38 אלף תושבים. נכון, אין כל אפשרות להכיר את כולם,אבל הכרתי רבים מהאנשים שהיו חשובים לי בחיי היומיום.

לפני כ-3 שנים,עברתי לגור ברחובות בקרבת בתי הקטנה הלומדת ועובדת במכון וויצמן במסלול חקר הסרטן,שאר ילדיי מתגוררים בגבעתיים ובת"א.

הרגשתי האישית במשך השנים הללו שלהתגורר ברחובות זהו סוג של בדידות חברתי,אינטלקטואלי וכו',והמציאות הזאת קשה לי מאוד מאוד .
מיד אם הגיעי לרחובות כמובן נרשמתי לספרייה העירונית. הספרייה בעיני היא דבר מאוד מאוד משמעותי בחיי, גם מבחינת הצורך לקרוא ספרים וגם מבחינת הצורך הרגשי החברתי שיש באפשרותי למצוא שם מקומי. לצערי למרות השלוש שנים שאני מחליפה שם ספרים,הניכור אפילו בתוך הספרייה חזק, כבר איני מדברת כלל על החוקים הנוקשים מדי לטעמי על זמניי השאלת הספרים שברשותך, על המגוון הדל מאוד בספרים חדשים שאינם מגיעים לספרייה{ בכל הספריות בארץ יש בעיית תקציב כספי לקניית ספרים אני מודעת לכך},את כל התחושות הללו אני עושה בהשוואה לספרייה בדימונה גם כיום, שם תמיד ישנם ספרים חדשים כשאתה קורא ביקורת עליהם במוסף ספרות של הארץ והם כבר בספרייה שבועיים אחריי, ואיני מדברת כלל על נושא כמה ספרים אפשר לקחת {בלי הגבלה כמות וזמן קריאה בבית}בספרייה בדימונה. אם כי יאמר לזכות הספרייה ברחובות והספרניות שם ואולי גם בי,שחל שינוי במדיניות מספר השאלת הספרים ותקופת החזקתם,אבל לא כמו בדימונה. עד פה מהרהוריי באשר להעברתי להתגורר ברחובות.

לפני כ-חודשיים נפל בטעות!! הספר הזה לידיי. השאלתי אותו מחדר ההשאלה הרגיל,אבל הוא בטעות היה שם,כי מבחינת מיקומו צריך להיות באגף העיון של הספרייה. שם כמובן איני יכולה להשאיל שום ספר הביתה לקריאה, מקסימום לשישי שבת, וזאת עוד פעם בניגוד למדיניות של הספרייה בדימונה,ומביקורי הראשון והשני באגף העיון בספריית רחובות ישנם שם את כל הספרים המעניינים,החדשים יחסית. ואני שהנני אוהבת בעיקרון לקרוא כמעט רק ספרות עיונית אין לי שום אפשרות להגיע לספרים הללו לקריאה בביתי.

בכל אופן התחלתי לקרוא את הספר ונפלתי בשבי אהבה אליו,לא רק בגלל מה ואיך שנכתב בספר עצמו,השפה,התיאורים הקולחים וכו'. אלא פתאום התחלתי להרגיש תחושת שייכות לעיר עצמה. כשהמחבר מספר כיצד רחובות הוקמה כמושבה, אילו רחובות ובתים הוקמו בה לראשונה, פתאום אני מזהה את הרחובות שהם המרכזיים בעיר או ממש בשוליה, על שם מי נקרא הרחוב ולמה. הרחובות יעקב,עזרא, אייזנברג, גלוסקין,ד"ר מוסוקוביץ, מנוחה ונחלה,דונדיקוב ,ועוד,כולם- על שם המייסדים הראשוניים,
כלומר הרחובות קיבלו פנים וזהות,וזה היה מרתק מבחינתי לשים את ההיסטוריה שכתובה בספר לתוך הרחובות שבהם אני מסתובבת בהם ביומיום שלי.עוד לפני כן היה ברור לי שכל הבתים החד קומתיים עם גגות הרעפים האדומים ,שעוד מבצבצים ברחובות העיר הם מהתקופה ההיא ,או קצת אחריה.{ היום כל בית שכזה שבו כנראה ההורים נפטרו והורישו אותם לילדיהם, הבתים הללו נמכרים כמכרה זהב,כל בית שכזה נמכר בעשרות מיליוני ש"ח,להקמת בניניי קומות של 5-6קומות במקרה הטוב. אבל עוד נשארו פה ושם הבתים של המייסדים כשימור ההיסטוריה,וגם כאלה שעדיין לא נמכרו מסיבותיהם הם}.

למרות שהכרתי את הרחובות ,החלטתי יום אחד לעשות סיור בעצמי לתוך הרחובות הללו, לראות את הבתים שהם בגדר שימור היסטורי,לראות את בית הספר היסודי שנבנה אז על גבעת חול רחוקה ועכשיו הוא במרכז העיר,כנ"ל את בית הכנסת ע"ש שרה ,שהוקם ע"י אחד המייסדים ונקרא ע"ש אמו,והוא הוקם עפ"י התמונות בקצה הרחוק והחולי של המושבה,היום בית הכנסת הזה הוא בתוך העיר בתוך שכונה חרדית לחלוטין. גם הקריאה בספר וגם הסיור גרמו לי במשך חודשיים של הקריאה,להתחיל ולחוש הרגשת שייכות לעיר,ואני מאוד שמחה על כך באופן אישי.

קצת על הספר, המחבר הוא נכד למשפחת המייסדים הראשוניים של רחובות,משפחת דניאלי. הספר משלב יפה ומרתק בתיאורי התפתחות בני המשפחה הגרעינית, בני המושבה עצמם, ובמעגל החיצוני את ההיסטוריה של א"י ביחס לתקומת המושבה. מתקופת שלטון העותומני { ידעתי שהוא היה מושחת ואכזרי, אבל בספר נגלה לי דרך סיפוריי החיים של בני המשפחה ומתיישביי המושבה והישוב ביהודי, עד כמה התורכים היו אכזריים ומושחתים באופן מעורר פחד וסלידה}, תחת השלטון הממלכה הבריטית,ועד להקמת המדינה.


רחובות הוקמה כמושבה ב-1890. הוכרזה כעיר- 60 שנה לאחר מכן ב-1950.וכך מתאר את ההיסטוריה של רחובות,משה סמילנסקי שהיה איש העלייה הראשונה איכר,פובליציסט ,סופר עברי, וממייסדיה הראשונים של רחובות, בספרו "רחובות ששים שנות חייה -1950":

"עברו שישים שנה מאז עמדה המושבה על תלה,עשרים ושמונה שנה ברשות השלטון הטורקי,שלושים שנה ברשות הממשלה המנדטורית וזה כשנתיים ברשות מדינת ישראל העצמאית.

בשישה -עשר בתי אב מייסדים ראשוניים התחילה,והגיעה לאוכלוסייה של 16.000 נפש{נכון לכתיבת הספר-1950} מה"שללאש"{ מעין חרבות של מגורים} התחילה המושבה את בנייניה הציבוריים,ומבאר ישנה אחת,והגיעו לשלושים בניינים ציבוריים,חמש בארות ושלוש מגדלי -מים. הרשות המועצה עשרים ושניים בניינים ציבוריים.

לא בהתאמה לגידול הזה גדלה החקלאות במושבה,כי בינתיים הפסידה את צביונה החקלאי,שלמען כך נוצרה,וככל המושבות הגדולות הפכה לעיירה,ורוב האוכלוסייה שלה עירונית....

ובילדים הייתה הברכה. מששת התלמידים הראשוניים עלה מספרם בבתי הספר ובגני הילדים לשלושת אלפים חמש מאות שמונים ושישה,כן ירבו.

הפרנסות אשר עליהן חיה המושבה הן כמעט כולן עירוניות: פקידים,סוכנים,סוחרים,חנוונים,בעלי מלאכה,פועלים מקצועיים סתם, בתי-אוכל, מאפיות,אטליזים, מובילים, מורים,מהנדסים,טכנאים,רופאים, רוקחים,,אחיות רחמניות,עוזרות-בית,שוטרים,עובדים מדעיים וכו' וכו'. ואם גזרה נגזרה על מושבתנו עוד קודם בריאתה כי עליה להיות עיירה,נקבל עלינו באין בררה את הדין. ויהי רצון כי תהא מושבתנו-עיירתנו לברכה לארצנו,ולעמנו השב אליה,ולה' הישועות!".

אכן תיאור היסטורי מדהים אולם בד בבד נאמרת קינה מוסתרת על מה שהפכה להיות רחובות,וזאת עוד בתקופתו 1950.מה היה אומר על רחובות בימינו,בנייניי מגורים גבוהים,[ אני מתגוררת בבניין בן 18 קומות}וחקלאות כמעט ואין.

תיאור מדויק ומתגעגע של שוקי פורר,בנו של מרדכי ממשפחת המייסדים הראשוניים, שהיה ראש עיריית רחובות בשנים 1998–2009,וכך הוא זוכר את רחובות של ילדותו "פרדסים מסביב,קולות של תנים בלילות,טיולים לשדות בשבת,נרקיסים בביצה של יבנה,וכל מה שיש במושבה שבה נולדת,אז אם זו מושבה,איך זה שאני ראש העיר?".

ובכן רבותיי,לאיזו רחובות להתגעגע, לזו של פרדסים מסביב,קולות של תנים בלילות,טיולים לשדות בשבת,נרקיסים בביצה של יבנה,או לזו, של להתגורר בבניין של 18 קומות שאף אחד אינו מכיר את השכן בדלת לידו,בקומה שבו הוא מתגורר,ובבניין כולו,ושכל היום והלילה בווצאפ' של תושביי הבניין נכתבים בו רק תלונות, מענות,וכעסים....

בספר הזה "קשר לאחד" ,החלטתי שאיני כותבת ביקורת. נכון הספר נפלא,הימם אותי כמעט בכל עמוד ועמוד על ההיסטוריה בכלל, אודות פרקים שהוא כתב על הישוב הישן של אבי סבתו ועקרונותיהם בישיבתם מהגולה לארץ ומדוע,אודות סיפורים על ברנר הסופר והאדם המיוסר,נישואיו הקצרים והכושלים לחנה ברוידא,על עגנון כאדם, ועל מה שנעשה מאחורי הקלעים בכתיבתו את הרומן האלמותי שלו "תמול שלשום", הופתעתי לגלות גילויים חדשים שרבים מקוראי עגנון לא מודעים כיצד ואיך יצר ומאילו מקורות את הספר, זה היה פרק מרעיש ומפתיע ברמות,מבחינתי , על אליזר בן-יהודה ומלחמתו בקנאים ,וסביבתם שהתנגדו בעיקרון להמצאת ושימוש השפה העברית , מבחינתם היידיש יכלה להמשיך ולחיות עוד הרבה שנים פה בארץ.,על אלברט אינשטיין, היקיים בירושלים, שמואל הוגו ברגמן, אנה טיכו,אביו של הסופר א"ב יהושע,ועוד.

מכאן החלטתי שאני מביאה קטעים מתוך הספר שנגעו לליבי וריגשו אותי מאוד. כל קטע כתוב בנפרד ומוגדש מתחתיו קווים מודגשים.
הסקירה היא ארוכה מאוד. אינכם חייבים לקרוא הכל, אלא לפי סקרנותכם עפ"י הקטעים המודגשים. מה שלא מעניין אתכם אפשרי ורשאים בהחלט לדלג.
אני מתנצלת מראש על האורך הסקירה,אבל באמת שהייתה לי בעיה מה לא להכניס לסקירה ,ולא הכנסתי הרבה מהדברים שכתובים בספר.

כל מה שאני רוצה שתיהנו. זה הכל.



מדוע "קשר לאחד:
----------------
אי שם בשנות החמישים כשבאר היה יוצא מבית הספר עם חבריו הם היו פוגשים "זקנה מסתורית שהילכה עלינו קסם ואימה כאחד. היא הייתה לבושה -מדים שחורים כחיילת בצבא הישע,פניה גרמיים,אפורים וחולניים,ובעיניה, שכובע מרופט, שחור גם הוא, הצל עליהן,התנוצץ ניצוץ זר. האישה שכולם קראו לה "קשר אחד",מלמלה,לעיתים בלחש ולעיתים בקול צווחני,סדוק דברי שירה סתומים,אנחנו, שנשכרנו אחריה מכושפים כילדי המלין ההולכים בעקבות החלילן שורננו בקולות צהלה שברי השורות שהצלחנו לקלוטו לזכור מתוך שיריה......זמן לא רב לאותה הופעה מגוחכת,בשעה שאמי נענתה סוף סוף להפצרותיי והלכה עמי "לכל בו ה. שוורץ"....ראינו אותה...כאחת היודעת היטב את אשר לפניה ,היא הלכה לאורך המדרכה הנגדית, בידה האחת אחזה סלילי חוטים חרוטי,ובידה השניה גללה חוט תפירה לבן שקצהו כבר היה קשורל שער הברזל של אחת החצרות. כשהגיע האל פינת רחוב יפו,,,,קשרה את החוט אל פנס רחוב ומשם פנתה ימינה והמשיכה הלאה עד האיקליפטוס הזקן שלפתח חנות,,,מה שלומך פראו נ'?פנתה אמא אל הזקנה שסיימה להקיף את הגזע העבות ונעמדה מולה,פנייתה {של אמא}הפתיעה גם אות אותה וגם אותי ,לא ידעתי שאמא בכלל מכירה אותה ואפילו יודעת את שמה."את אינך רואה שאני עסוקה , גברת?גערה בה "קשר לאחד" וניסתה לסלה מדרכה." אני מצטערת גב' פראו נ',לא התכוונתי להפריע לך,"ניסתה אמא לפייס אותה "אבל אולי תסבירי לי מדוע את קושרת את העצים ואת עמודי החשמל בחוט תפירה?,"את לא רואה טיפשה אחת ,שירושלים עוד רגע עומדת להתפרק למיליארד וחצי חתיכות ,להתפרק ולהתפזר לאטומים,לאלקטרונים,לניטרונים ולפרוטונים?"ענתה לה הזקנה ונופפה כנגד פניה בסליל חוטי התפירה."והחוט"?לא ויתרה לה אמא ,"בשביל לחבר ביחד את כל החלקים בקשר לאחד, בשביל זה החוט, גברת".


שבחי הישוב הישן:
--------------

פרק שלם ארוך ומקיף היסטורית וסיפורית מקדיש הסופר באר לישוב הישן בירושלים. וזאת מבחינתו כדי לתת יד זיכרון לתושבי הישוב ולסביו אביה של סבתו ר' אליעזר דוד הכהן שהיה ראש סופרי קונסול אויסטרייך-אונגרן בפלך של ירושלים העותומנית. לרבים מאיתנו ילידי הארץ ותוצרת החינוך ההיסטורי שלה ,לימדו אותנו שהישוב הישן בירושלים ובכלל בשאר ערי הארץ חיו מנדבות של נדיבים ולא נדיבים שהובאו מחו"ל. חיים באר אינו כופר בראייה הזאת ,אבל מראה זוויות אחרות ומעניינות דרך ההיסטוריה של סבו ."חיי הישוב הישן כולו ,היו חיים של רגע לפני,רגע קפוא עומד על עומדו,על סף זינוק שלא זונק מעולם. בשעת ברכת המזון שלאחר הסעודה היה סבא מצניע את הסכין תחת המפה ,שמא יבוא באמרו ברכה"ובנה ירושלים",שבברכת המזון לכלל צער מטירוף דעת על החורבן וייטול נפשו בכפו...."ירושלים הייתה לסבו ,לר' אליעזר דוד הכהן ולבני הישוב הישן ארץ חיים,אחוזת קבר באדמת הקודש,באו כדי למות בה ולהיקבר באדמתה,לא תנאים וגורמים כלכליים הגדירו את האזור היהודי בארץ אלא הקברים הקדושים,הם שעוררו בלב היהודים בעולם את הרצון לעלות לארץ.....כל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח....שבשעת תחיית המתים יקומו מקבריהם או ניסו להשתחרר ממצב זה. הם לא ביקשו ולקחת לעצמם בא"י ממשלה וחירות קודם הזמן,.....הם קיבלו עליהם בא"י שהיא ארצם את עולו של הסולטן הטורקי כשם שקיבלו עליהם בארצות מוצאם את עולן של ממלכות הגויים. דינא דמלכותא דינא .סבא היה אומר שאין לחזור על מעשיהם של בני ישראל במדבר,לאחר חטא המרגלים ממש על סף כניסת הכניסה לארץ,אין לצאת כפי שיצאו בכוחם ובעוצם ידם למלחמה,על אף גזרתו של משה שלא לעשות כן,וסופם שניגפו. אין לדחוק את הקץ. כמה סיפורים היה מספר על עונשם של דוחקי הקץ,על בני אפרים שטעו בחישוב קץ הגלות במצרים ומרדו במצרים,וסופם שעצמותיהם פזורות בארץ מדבר בתוהו ילל ישימון,תחת זאת יש לשבת ולחכות לרגע שהאלוהים יתגלה כעב או כאור הגנוז הזורח בחצי הלילה ותבוא הגאולה השלמה,הם לא עלו על החומה,...הם ישבו לרגליה,על ספם של שערי הרחמים הסתומים שבצדה המזרחי של חומת ירושלים....את עצמם מינו ל"שומרי החומות".

גלגולם הנוכחי של אנשי הישוב הישן היא העדה החרדית המתבדלת שבירושלים היא עדת "נטורי קרתא",שומרי הקרת...וכו' וכו'.לדבריו של באר "לסבי ,לא הייתה ירושלים גלות חדשה ולא רק משום שלא הייתה במתכונתה של עיירה במזרח אירופה או כל קהילה יהודית באחת מארצות המזרח,ירושלים הייתה להם גלות,הגלות המזוקקת ביותר,גלות בטהרתה,עיר בהסתר פנים ,כשם שהוא היה כהן בהסתר פנים." הפרק שבו מספר הסופר אודות הישוב הישוב הישן בירושלים ,מבחינתו זוהי העלאת חוב זיכרון ותרומת זיכרון של אביה של סבתו ובני ביתו. הפרק הזה נכתב באהבה והערכה גדולה לו ולבני הישוב היהודי הישן בירושלים.


עגנון-או שמא ממי קיבל בלק את אוזניו הקצרות /הרהורים הב"ח { פירוש מחבר פירוש בית חדש על כתבים}על תמול שלשום.
------------------------------------------------------------------------------------------------
המחבר באר נתקל בספר "תמול שלשום" עוד כשהיה נער ששאל ספרים מספריית בני ברית וקרא את כל ספרי הנעורים הרגילים שאנו מכירים מטרזן, קרל מאי,
ג'ק לונדון,וכו'.יום אחד בא אליו הספרן הגליצאי והמליץ לו לקרוא את ספרו של עגנון "תמול שלשום"ובכך התוודע לראשונה ולא לאחרונה לספר הזה של עגנון.
בחלק הזה חיים באר מספר על הכתיבה של "תמול שלשום".בפרק הזה שקראתי התוודעתי לראשונה לגאוניותו של עגנון,בכתיבתו עד לפרטים השונים והמשונים שמהם נטל עגנון את השראתו,עיצב את דמותם של הגיבורים,שינה עלילה,בפרטים החשובים ולא החשובים לכאורה לקורא,גם אם הוא לא קרא ואו/יודע אותם.

עשר שנים קודם שיצא לאור "תמול שלשום" הדפיס עגנון בספר השנה של א"י לשנת תרצ"ה,שנערך בידי אשר ברש, כמה מ"פרקי בלק",מעין בלון ניסוי של הספר הגדול שהיה בתהליך עבודה,בפרקים אלה -בלק הוא: "כלב שמן ובעל בשר ששערו לבן ועיניו מרופפות ופיו מזוהם כשל חזיר,מאותם הכלבים שהיו משוטטים בירושלים עד שלא נכנסו האנגלים לארץ".שש שנים לאח"כ,בחנוכה תש"א,שב עגנון והדפיס מחדש פרקים אלה,לאחר שעברו תהליך עריכה ועיבוי,בקובץ הוצאת שוקן לדברי ספרות,
וגם כאן תיאורו של בלק זהה לתיאור הקודם. בפרקים אלה -בלק הוא:" כלב שמן ובעל בשר ששערו לבן ועיניו מרופפות ופיו מזוהם כשל חזיר,
מאותם הכלבים שהיו משוטטים בירושלים עד שלא נכנסו האנגלים לארץ".

והנה ב"תמול שלשום" שיצא לאור בשנת 1945 כרומן רחב יריעה,נכונה לקורא בעל הזיכרון או החשדן הפתעה מרתקת. על בלק עוברת מטמורפוזה מוחלטת,והוא זוכה
סוף- סוף לדיוקן שייקבע מכאן ואילך בתודעת הקוראים:"כלב חוצות,שאזניו קצרות,וחטמו חד וזנבו דלול ומראה שערו ספק לבן ספק חום ספק צהוב,מאותם הכלבים שהיו משוטטים בירושלים עד שלא נכנסו האנגלים לארץ".

מה אירע לבלק בין נוסח א' לנוסח ב'?

בארכיון עגנון שמור מכתב של הזואולוג ישראל אהרוני השופך אור על תהליך ההשתנות,ומאפשר לנו להציץ אל תוך המעבדה הפנימית של עגנון.

מכתבו של אהרוני נושא את התאריך 5 ביוני 1945,כלומר חודשים אחדים קודם ש"תמול שלשום" יצא לאור מתחת למכבש הדפוס וכך נאמר בו ע"י אהרוני הזואולוג:

"לפי רשימותי דומה הכלב המתשוטט פרא בחוצות קרית וכפר בארצינו לכלב רועים -כלה צאן, כלב נוטר צאן. אולם הכלב המשולח והנעזב מהווה גזע מיוחד,
לפי מראהו ידמה,לכאורה לכלב פראי המקורי: לפי אזניו הקצרות והמחודדות וגם אפו הארוך וחד ומבנה גולגלתו אינו רחוק ביותר מן השועל,אפס כי אין זנבו שעיר מאוד ומראה שערו, שהנו על פי רוב חום-צהוב, עונה בו,כי מוצאו מגזע מדברי יותר....."

משכך עגנון חש שבלק שלו דומה לכלביי הגויים ששוטטו בחוצות עיירות גליציה ולא לכלבים המקומיים שסובבו בחוצות הערים בארץ,והוא מריץ מכתבים אל ידידו הזואולוג, במכתב ניכרים סימנים בעפרונות צבעוניים שמתח עגנון מתחת למילים מסוימות כדי להדגיש את הפרטים הנחוצים לו לצורך עבודתו.

ומכיון שמזכירים פה את אהרוני, נאמר כי הלה נהג להתפאר כי הוא היה המודל שעל פיו עיצב עגנון את דמותו של ארזף, מפלחץ החיות,{בספר "תמול שלשום" לש"י עגנון ישנו מפחלץ חיות הנקרא 'ארזף'. אהרוני טען כל חייו כי עגנון ביסס את דמותו של ארזף עליו,על פי ראשי התיבות:'אהרוני - ראש זואולוגֵי פלשתינה'.עגנון לא הכחיש במפורש את הטענה על ההשראה לדמות, אך כן הכחיש את טענת ראשי התיבות במילים:"ואתה חושד אותי שקראתי לארץ ישראל פלשתינה?"}.
השמועה זאת הגיעה לאוזניו של עגנון והוא כדרכו צנף ולגלג על אהרוני ע"ג עיתון ההארץ ,על שלקח זכויות לא לו. כי עגנון כדרכו לא התחלק בגאונותו ובתהילתו אם אף אחד.

גאוניותו של עגנון הייתה גם בכך משהיה קורא באופן יומיומי את העיתונים באותת תקופה כגון:""חבצלת,"הדאר","האור","החרות",הארץ", משהיה עוקב על כל מיני פרסומים כמו קשירת פאשקווילען על זנבות כלבים משוטטים כדי לחרף ולגדף מאן דהוא על התנהגותו ולהשפילו ולהרחיקו מקהל הציבור,כנ"ל עקב גם על תחזיות מזג אוויר באותה תקופה שהייתה נכונה לו להכניסה ולתארה בספרו. ובאר מפרט ונותן סימנים אחד לאחד מה היה כתוב בעיתון ומה כתב עגנון ברומן ,כמובן בסגננו שלו.

משקראתי כיצד שילב עגנון את תיאורי המציאות בדמויות אמתיות שהסתובבו בירושלים ובכלל והיו ידועות לציבור,ומהם יצר את יצחק קומר כדוגמא,או את בלק הכלב,
את תיאורי מזג האוויר לפי צרכיו ברומן,הבנתי עד כמה הייתה גאוניותו של עגנון,הוא לא סתם ישב וקדח ממוחו את עלילת הרומן,אלא היה חשוב לו לדייק בכתיבת הפרטים הקטנים והגדולים ולהכניסם לתוך הרומן שכתב. לא הכחיש כי אהבתי מאוד את הפרק הזה של באר שגילה לי סודות מעבדת כתיבה של סופרים ושל עגנון בפרט.


"את הסיפורים של אברם אתה קורא?" על יעקב יהושע
----------------------------------------

"בשנת 1979 פרסם חיים באר רשימת ביקורת על שניים מספריו של יעקב יהושע,אביו של א"ב יהושע. יעקב יהושע היה סופרה המובהק של ירושלים הספרדית אשר
לאחר שנים רבות של שכחה והשכחה עצמית שבה וגילתה את עצמה מחדש. באמצעות כשרונו המדהים,חיבתו לפרטים בזכות זיכרונו ולאינוונטר הביתי ויכולתו להקשיב אל זולתו,הצליח יעקב יהושע לרשום את רחישת החיים של אותו עולם אבוד וקסום. מפעלו הספרותי,ובו כתריסר כרכים,הוא לדעת באר מבצע הצלה בעל חשיבות רבה.
לאחר שהתפרסמה רשימת הביקורת של באר במוסף "תרבות וספרות" של הארץ אודות ספריו של יעקב יהושע,טלפן אליו הלה,הודה לו ושאל אותו כיצד יוכל לגמול לו על פרסום הביקורת. חיים באר ביקש ממנו שייקח אותו לסיור בשכונות ילדותו בירושלים וכך אכן נעשה. ופה מספר באר על השכונות ועל הרחובות שלקח אותו יעקב יהושע. "באמצע הסיור בשכונת אבן ישראל,ליד ביתה של סבתו בוליסה אסתר די פראג,התיישב יעקב יהושע על גדר אבן וביקש לנוח מעט,"את הסיפורים של אברם אתה קורא?שאל,משנוכח לדעת כי באר בקי בספריו שלו .הוא העביר את מבטו על פני החצר שכמה משנות ילדותו עברו עליו ואמר:"אברם סופר חשוב".את שם בנו ביטא בקרבה רבה,כאילו היה מדבר על ילד רך בשנים. הרהר רגעים אחדים והוסיף:"אבל אברם יהיה סופר גדול באמת רק אחרי שאני אמות".הסטתי פניי מן האיש העצוב והמפוכח....ובלבי חשבתי כי הספרים הרבים אשר על כתיבתם טרח אדון יעקב הושע שנים רבות,הם לאמיתו של דבר צוואה ורישומיי הצלה מן השכחה בשביל הבן הסופר,שביום מן הימים,בדרכיו הנפתלות וחסרות ההיגיון למראית עין של המעשה הספרותי,ימצא בהם חפץ".

לקרוא את הקטע הזה של האב הנשכח ויצירותיו הנשכחות שאח"כ יבואו לידי ביטוי כך או אחרת בספרי בנו הסופר א"ב יהושע נגע לליבי. אכן נפתלות זיכרונות הגורל ועלייתם כך או אחרת באופנים שונים אח"כ ע"י מישהו אחר,שבמקרה הזה מדובר בין בן לאב.

ואם מדובר ב סופר א"ב יהושע ,הנה מקרה מעניין. א"ב יהושע בחר לדבר באוזני הקהל שבא לכבדו בטקס קבלת פרס ברנר לשנת 1083,על אשתו של ברנר,חנה ברוידא ופרשת נישואיה הקצרים לחיים ברנר."אני אדבר עליה כמטפורה,והפליג בהרהורים על השאלה מה הייתה הזווית שממנה הסתכלה אשה זו במשך כל השנים על ברנר,
לא על האיש,כי אם על יצירותיו,על גיבוריו הספרותיים ועל עולמם הנפשי. לדעת א"ב יהושע,לא נחקרה די הצורך הזווית שממנה רואים בני המשפחה הקרובים והאינטימיים את יצירתו של סופר,כל סופר,ובייחוד דרמטית שאלה זו כשמדובר בסופרים הכותבים דברי פרוזה, סיפורים,רומנים,מַאַמרי ביקורת וכו',שהם יותר מכל שאר האמנים מעלה ביצירותיו חומרי חיים גלויים.

כשקראתי את דבריו של א"ב יהושע ,חשבתי על נשותיהם של הסופרים, אלה המתים ואלה החיים,החשובים,בני זמננו: עמוס עוז,מאיר שלו,א"ב יהושע,חיים באר עצמו,דויוד גרוסמן,נתן אלתרמן,דליה רביקוביץ,ש"י עגנון,יהושע קנז,יהודה עמיחי,ס.יזהר,ניר ברעם,דן בניה- סרי,אהרן שבתאי,ועוד הרבה...היכן קולן של נשותיהן,
איפה הן השפיעו ומשפיעות אם בכלל,על ובתוך בניית תהליך היצירה ברומנים,בספרים?,האם העירו הערות?,האם התחשבו בהערותיהן?,עד כמה היו נוכחות באישיותן ברקע היצירה שנכתבה?עד כמה היו חשובות לסופר בתת- מודע ובמודע בהשפעתן באישיותן,ובדבריהן. אהבתי מאוד את הזווית הזאת שהעלה א"ב יהושע כשדיבר על חנה ברוידא אל ועל חייו ויצירותיו של ברנר: האיש הקשה והלא מובן,הבעל שלא ידע להעניק או להראות אהבה לאשתו ולבנו,והסופר הגאון בפני עצמו.

חנויות הספרים המשומשים -האוניברסיטאות של המחבר.-חיי ביבליופיל
--------------------------------------------------

חיים באר ידוע כמי שחייו אינם חיים אם הוא לא משוטט ונכנס לחנויות ספרים משומשים בכל מיני מקומות,{כולל בחו"ל },החל בשכונת נטורי קרתא,דרך חנויות עלומות שם,שרק ליודעי דבר ומחפשי ספרים מיוחדים,הם מכירים את החנויות,את בעליהם,ואת מערכות היחסים שנוצרים בין המוכרים לבין המחפשים,תיאורי המוכרים מרתקים באישיותם,החל בעליבותם החיצונית בדר"כ,דרך ידענותם הרבה ועד דרך הסחר והממכר שהם נוהגים מול "המכורים" לספרים מסוימים,שהם בדר"כ ספרי רבנים עתיקים,ועוד מהדברים הללו.
אני רוצה להביא קטע שבו מתאר חיים באר סיטואציה שכזאת כאשר מי שנכנס לחפש ספר מסוים באותם חנויות.

"את החנות הקטנה, ששכנה בקצה רחוב מאה שערים, ממש מול שער המבוא של בתי נייטן, הכרתי היטב מיום שיצאתי למסעות ציד בעקבות אותם הספרים שחמדתי בלבבי. כפי שכבר סיפרתי במקום אחר, זכיתי כאן במבחן שהעמיד אותי בפניו מוכר הספרים, שהגיש לי פעם אחת ערֵמת ספרים ישנים ובהם דיוואנים תימניים עתיקים, ואמר כי אם אשכיל להצביע על הספר היקר ביותר בתוכה אקבל אותו במתנה. כאן גם פגשתי לראשונה,וזו הייתה גם הפעם היחידה,את ש"י עגנון. האיש שלא הכרתיו,ולבושתי גם לא זיהיתי אותו וסברתי בטעות שהוא איש עסקים גליצאי שנעשה לחובב ספר לאחר שיצא בדימוס,ביקש לדעת מי היו אבותי,וכשמניתי בפניו,כרוכל,את שושלת היוחסין שלי עד דור שביעי,הבליע בן שיחי חיוך ואמר "עד כאן ידיעתך מגעת? חייב אדם לדעת מי היו אבותיו ואבות אבותיו לפחות עד אדם הראשון."

"באחד הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות של שנת תשכ"ד, בשעת בין השמשות,עמדתי במעמקיו החשוכים של בית המסחר לספרי קודש ישנים ועתיקים "האור",
וריח טוב שעלה מן האתרוגים,כפי שכּתב עגנון באחד מסיפוריו,הרג את ריח הספרים הישנים,שרובם ככולם באו מדירותיהם של עניים. בחנתי את הרכישות האחרונות שרכש בעליה, המו"ס ר' אברהם רובינשטיין, מעיזבונו של תלמיד חכם ירושלמי אחד משערי חסד שנסתלק לבית עולמו, ובניו, שרחקו ממסורת אבותיהם, לא מצאו חפץ בספרייתו שהכילה ספרים נדירים ויקרי מציאות, ומכרו אותה למו"ס באפס מחיר."

"בשעה שנכנסתי לבית המסחר לספרים "האור" גדשו את המקום כחצי מניין גברים שהיו מצוידים בזכוכיות מגדילות ועמדו כנגד הפתח ובחנו בקרני האור האחרונות אתרוגים שניטלו מתיבות עץ שהוצגו לראווה על גבי שולחנות ארעיים והופשטו מתכריכי צמר הפשתן שלהם. ממקומי, מאחורי גבו של מוכר הספרים שישב מכונס מאחורי הדלפק ועיין בספר, הבחנתי לפתע בתכונה שהורגשה בקדמת החנות. הנוכחים נסוגו לצדדים ביראת כבוד ופינו במהירות דרך לישיש קטן קומה שנכנס בגרירת רגליים קלה, בירך את ר' אברהם בברכת שלום חמימה ושאל בלחישה אם יוכל לקבל את האתרוג שרב אברום שמר למענו.


"בוודאי, רֶבּ אריה, בוודאי", אמר מוכר הספרים ובקולו נמסכו יחדיו הערצה וחיבה שאין לה שיעור. היה זה הצדיק רבי אריה לוין. את רבי אריה הכרתי היטב.
הוא היה אורח קבוע ב"סניף התנובה" של הורי ברחוב גאולה 12 (לימים רחוב מלכי ישראל 16).פעמיים־ שלוש בחודש היה מזדמן אל החנות ומסתודד עם אבא. פשר ההסתודדויות האלו נגלה לי ולאמא רק לאחר מותו של אבא."

"רבי אריה, שלא יהיה בלבכם עלי על השאלה שברצוני לשאול אתכם עכשיו, אבל האם נכון הדבר שאתם למ"ד ו"וניק?", נועזתי לשאול אותו ברוב חוצפתי.

הוא זיהה אותי מיד אף שמאז ימי השבעה לא גילחתי את זקני שצימח, ליטף כדרכו את ידי והתעניין בשלום אמא. אז השיב רבי אריה, "מפעם לפעם, מיין קינד, מפעם לפעם", והניח ידו על ראשי, ואמר בקירוב כך(לצערי אינני זוכר את לשון תשובתו במדויק),"למ"ד ו"ו אינו משרה, איננו מינוי שאדם זוכה בו לכל החיים. בסך הכל זהו מינוי זמני. בשעה שאדם עושה מעשה טוב הוא נמנה עם אותם למ"ד ו"ו שעליהם העולם עומד, אבל כהרף עין לאחר מכן,כשאדם אחר עושה מעשה טוב,התואר עובר אליו מיד והוא זוכה בו עד לגמר העשייה".רבי אריה עצם את עיניו ולאחר שתיקה הוסיף, "אין פשוט מזה,כל אחד יכול להיות תמיד אחד מלמ"ד ו"ו, גם אתה, מיין קינד".

המו"ס, שמצץ כדרכו סוכריית "פנטרו" נצחית, הושיט עכשיו לרבי אריה את האתרוג. רבי אריה הודה לו, הציץ בו בחטף, כרך סביבו את אגודת צמר הפשתן, הצפינוֹ בכיס הפנימי של החלאט שלו ויצא במהירות את החנות.
לא התאפקתי ודלקתי אחריו. "רבי אריה, רבי אריה, אני חייב לשאול אתכם משהו", קראתי אחריו."מה רצית לשאול, מיין קינד?", חקר אותי תוך כדי הליכה."מדוע כולם עומדים בחנות של רב אברום מזוינים בזכוכיות מגדילות ובוחנים בשבע עיניים את האתרוגים שלהם, ואילו אתם, רבי אריה, הסתפקתם בהצצה חטופה באתרוג שלכם ומיהרתם החוצה?"."היטבת לשאול, יקירי",אמר רבי אריה והוסיף ללכת,"בשתי מצוות,כידוע לכל,צריך להדר מדאורייתא. מצווה אחת היא,כמובן, מצוות פרי עץ הדר,
והמצווה השנייה היא 'והדרת פני זקן'.ואני הייתי צריך להכריע איזו מן השתיים חשובה יותר אם איני יכול להדר בשתיהן. לפני שירדתי למאה שערים לקחתי מהמעבדה באבן יהושע את השיניים התותבות של אחד מדיירי מושב הזקנים שמסרתי שם לתיקון למוחרת יום הכיפורים ואם לא אתעכב אצל רֶבּ אברום, אספיק להגיע, אם ירצה השם, אל בעל השיניים התותבות לפני ארוחת הערב, והוא יזכה לאכול סוף־ סוף כמו בן אדם ולא ייאלץ יותר לטבול את פרוסות הלחם שלו בחלב כמו שעשה ביומיים האחרונים. עכשיו,תסלח לי,אני ממהר לקו 11 שעשוי להגיע בכל רגע".

הבטתי אחריו בהתרחקו. לא יכולתי לגרוע עין מסוליות נעליו שהיו שחוקות מרוב ריצת רגליים. ידעתי כי ביום שיתבקש לישיבה של מעלה עתיד מלאך לרדת מן השמים, ליטול את נעליו ולהניחן למשמרת אצל כיסא הכבוד. ושם, תחת רגליו, כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר."


הספרייה הלאומית בירושלים המכשפת את חיים באר
------------------------------------

חיים באר ידוע בהיותו ביבליופיול מכור. אני רוצה להביא פה קטע מדבריו שכתב על תחושותיו כשהינו מבקר בספרייה הלאומית בירושלים.
הספרייה עצמה הוקמה לראשונה בשנת 1890 בבית ברחוב החבשים ,וב-1960 הועברה לגבעת רם. וכך הוא מתאר מי הוא וממה בנויים אישיותם של ביבליופיולים:

"בראשית הייתה התאווה ,התאווה הפשוטה,הוודאית,לספרים,שאין בכוחם של כל הספרים שבעולם למלאותה ...."לאו דווקא להיות בעליהם או לקרוא אותם,
כפי שכותב קפקא ברישום חטף ביומנו,אלא יותר לראות אותם, להשתכנע במציאותם".וממשיך באר לתאר את רגשותיו שלו"לחלוף על קצה האצבעות במרתפים האפלוליים,הממוזגים והשמורים היטב...לנשום את ריח כל הדורות שמשמשו בספרים,לגעת בכריכות העור הרכות,השעירות ובכריכות הקלף הסדוקות שידיים אלמוניות טרחו עליהן לפני מאות שנים לגונן בצדקנות ובקדושה על"נרתיקי החכמות"...לשמוח שמחה עזה,ספק לא רציונלית,למראה כל מיני כתבים למיניהם"...
ומשהושבעה התאווה הראשונית,החושנית,אפשר לעלות לאולם הכניסה ופשוט לרפרף על פני הכרטיסיות האין- סופיות של הקטלוג הענקי, היום כבר הוחלפו בקטלוגים ממוחשבים וחסרי-נשמה.....-להתמכר לשמות לשמות הספרים ולציוניהם הביביליוגרפיים...וכשעייפת גם מכך,די אם תשב בחברת הספרנים,שומרי הסף הנאמנים של המקום,ותטה אוזן לסיפורים המרתקים והמרגשים שלהם על הדרך שכונסו בה הספרים....."

רפי ויזר- מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה, והאחראי על ארכיון עגנון
-------------------------------------------------------------

רפי וייזר היה משנות השישים במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. וכן היה מנהל המחלקה לכתבי יד וארכיונים בספרייה, והאחראי על ארכיון עגנון.
רפי ויזר היה ידיד נפש של באר ועורכו הישיר של הסופר לאורך השנים שבהם יצאו ספריו.חיים באר כותב על חכמתו ועצותיו של האיש בכללו בפרט בדגש כ -בביליוגרף, או כל סופר שנובר במסמכים שנחוצים לו לספרי,וכך כותב באר במאמר לזכרו של רפי ויזר "חוכמתו של הנוסע הסמוי"{הארץ תרבות וספרות29.9.2019}:

"בימים שעמלתי על כתיבת ספרי "גם אהבתם גם שנאתם" היה לי רפי לאחיעזר ולאחיסמך. הוא פתח בפני לרווחה לא רק את שערי ארכיון עגנון אלא גם את לבו, העמיד לרשותי את זיכרונו הפנומנלי והשפיע עלי מחכמתו, מבינתו ומדעתו. הוא דחק בי שלא להסתפק בציטוט מכתביהם של ביאליק וברנר מן המהדורות המודפסות אלא לטרוח וללכת ל"מכון לבון" או ל"בית ביאליק" ולבחון את המכתבים עצמם. "אתה בעצמך תופתע ממה שתמצא שם באקראי, דברים שהעורכים מטעמיהם ומנימוקיהם החליטו להשמיטם מן המהדורות המודפסות", אמר רפי. "לך, הרי אני לא צריך לומר, ששלושה דברים באים בהיסח הדעת: מציאה, עקרב ומשיח". וכך, בזכותו של רפי עליתי על אוצרות גנוזים. למשל, בשולי גלויה שביאליק שלח לברנר ובה הוא מדווח לו שהוא נמצא בעיצומה של קריאת "שנה אחת" מצאתי הערה סרקסטית שהוסיף ג. שופמן בכתב ידו, הערה שחושפת את כוונתו הנסתרת של הכותב. ביאליק מיען את הגלויה לבית משפחת מֶלֶר בז'וֹלוֹקוֹב שבגליציה לשם נהגו ברנר ושופמן להגיע ממקום התבודדותם בכפר שביער הסמוך, אבל בשעה שהגלויה הגיעה ליעדה ברנר כבר חזר ללמברג ושופמן, שעדיין שהה באזור ז'ולוקוב, קיבל את המכתב לידיו, שלח אותו אל חברו לא לפני שהוסיף בשוליה הערת פרשנות חדה כתער, החושפת את קולו הפנימי, הסמוי, של ביאליק שנבלם מכוח הנימוסים הטובים ומידת ההתאפקות. עורך איגרות ביאליק אמנם נמנע ביודעין מהבאת הערתו של שופמן אבל קוראי ספרי, בזכות רפי, כמובן, יכלו לקרוא את השורה הבאה שבה אנחנו שומעים מהי, אליבא דשופמן, דעתו של ביאליק על "שנה אחת": "נ. ב. קורא אני בכתב ידך וחושב בתוך כך, כי בשירי יש כשרון הרבה יותר".


"בשיעור אחר יעץ לי רפי כי בלכתי לארכיונים מחובתי לבחון את דפי כתבי היד לא רק מלפנים אלא גם, ובעיקר, מאחור."אחור וקדם צרתני",.. "לעתים, מה שמסתתר מהצד השני של הדף,מה שחבוי שם ושאיש לא נתן עליו את דעתו, חשוב לא פחות, ואולי אף יותר,ממה שכתוב מקדימה".בזכות עצת זהב זו הגעתי לתגלית המרתקת ביותר של "גם אהבתם גם שנאתם".{ספרו של באר על מערכת היחסים במשולש ביאליק-ברנר-עגנון} בארכיון העבודה ע"ש לבון,בין ניירותיו של ברנר השמורים שם, מצאתי דף נייר כתוב גרמנית. כמעט העברתי אותו הלאה אלמלא שמעתי את קולו של רפי הדוחק בי"זכור ואל תשכח להפוך את הדף!" ושם, בכתב ידו הפניני של ברנר הופיע טקסט שהוא העביר עליו שני קווי מחיקה: רשימת ביקורת קצרה מקיץ 1909 על סיפורו של עגנון "בארה של מרים", רשימה שנועדה להתפרסם מעל דפי "הפועל הצעיר",
אלא שבסופו של דבר חזר בו ברנר מכוונתו להדפיסה, כנראה משום שהסתייגותו מהסיפור הייתה עלולה לפגוע בעגנון וגנז את הטיוטה בין ניירותיו."


ונחזור לספרייה הלאומית בגבעת רם בצאתו של באר הוא נתקל ב-ר' חיים ברכות,מן הקוראים המתמידים של הספרייה.... באר שואל אותו אם יש לו רעיון כיצד לסיים את תיאורו של באר ברשימה אודות הספרייה,"תראה איש צעיר אמר לי חובב הספרים הישיש והוליך אותי למחלקת ההשאלה,דורות על דורות נע הספר העברי בתנועה אופקית מגלות לגלות וממוקד אש אחד למשנהו,ועכשיו פה,הוא נע סוף-סוף בתנועה אנכית, מלמטה למעלה ,מן המחסנים אל אולמות הקריאה ובחזרה."


תודה על סבלנותכם לקריאה הרשימה הזאת.

"מי שסבר
שאתה העני - הוא עני ואביון"
(אברהם סוצקבר, "רחוב היהודים")

הסופר בני מר, איש צעיר, יליד תל אביב, הוא מתרגם מיידיש. נקודת המוצא שלו לכתיבת הביוגרפיה של רחוב סמוצ'ה הייתה שיר עצוב ביידיש, "מיין שוועסטער חיה" בעברית: "חיה אחותי"אני מביאה פה את השיר בעברית כדי להבין מה היו חיי הרחוב סמוצ'ה בורשה משנות העשרים של המאה הקודמת ועד תחילת מלחמת העולם העולם השניה .אז תתאזרו בסבלנות:

"צַמּוֹת שְׁחֹרוֹת לַאֲחוֹתִי, לְחַיָּה,
הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת.
וְהִיא גִּדְּלָה אוֹתִי וְאֶת אַחַי אָז
בַּמַּדְרֵגוֹת שֶׁל סְמוֹצֶ'ה, הַחוֹרְקוֹת. כִּי אִמָּא, כְּבָר לִפְנֵי עֲלוֹת הַבֹּקֶר,
כְּשֶׁרַק הֵאִיר בָּאֹפֶק, נֶעֶלְמָה
אֶל הַחֲנוּת לִמְכֹּר וְלֹא בְּיֹקֶר –
כַּמָּה פְּרוּטוֹת שְׁחוּקוֹת בִּשְׂכַר יוֹמָהּ. וְחַיָּה לְבַדָּהּ הָיְתָה נִשְׁאֶרֶת
עִם כָּל אַחֶיהָ וּמַאֲכִילָה,
שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם וּמְשׁוֹרֶרֶת
שִׁירִים יָפִים בִּשְׁעַת הָאֲפֵלָה.הָיָה לְחַיָּה יְרֻקַּת הָעַיִן,
לְחַיָּה אֲחוֹתִי, שֵׂעָר שָׁחֹר אָרֹךְ.
בַּת עֶשֶׂר חַיָּה לֹא הָיְתָה עֲדַיִן
וּכְבָר גִּדְּלָה אַחִים לְאֵין עֲרֹךְ.וְהִיא נִקְּתָה, בִּשְּׁלָה וְגַם הִגִּישָׁה
וְאֶת רָאשֵׁינוּ הַקְּטַנִּים טִפְּחָה.
אֲבָל שֶׁהִיא עַצְמָהּ יַלְדָּה הִכְחִישָׁה
וּלְשַׂחֵק אִתָּנוּ שָׁכְחָה.אֶת חַיָּה אֲחוֹתִי וִירֹק עֵינֶיהָ
שָׂרַף אָז בִּטְרֶבְּלִינְקָה גֶּרְמָנִי.
———————-וְאַף אֶחָד, אֶת חַיָּה שֶׁאֵינֶנָּה,
כְּבָר לֹא זוֹכֵר בָּאָרֶץ – רַק אֲנִי.
שִׁירַי בְּיִידִישׁ נִכְתָּבִים אֵלֶיהָ,
לָכֵן, בְּעֵת קָשָׁה וּמַחְרִידָה.
כִּי בַּשָּׁמַיִם, לְיַד אֱלֹהֶיהָ,
יוֹשֶׁבֶת הִיא, בִּתּוֹ הַיְּחִידָה.


כותרת המשנה ע"ג הכריכה "ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה" עוד לפני שיפתח הקורא את עמודיו וכבר עומדת המסגרת: ביוגרפיה, ולא של אדם כי אם של מקום. המקום – ורשה היהודית, רחוב אחד בלבד, רחוב סמוצ'ה,ובמקרה זה ציון המקום תוחם מיד גם את הזמן – לפני המלחמה.


כשנשאל הסופר מדוע נמשך לכתוב דווקא על הרחוב הזה ,הוא אמר:.,למה דווקא סמוצ'ה".... כי במידה רבה רחוב סמוצ'ה הוא היידיש של השפות. סמוצ'ה לא היה הרחוב החשוב ביותר ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פי כן, הוא היה ה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם." ובהמשך הוא מוסיף:"רוב תושביו של הרחוב לא מתו סתם כך כדרך הטבע. תושבים רבים ברחוב, שמצאו את מותם בגטו ורשה או בטרבלינקה, אפילו אינם מופיעים בדפי העד של יד ושם ולא נמצא להם בִּינֶם הלר שיזכיר אותם. אנשים נעלמים צריך לחפש – וזה מה שאני מנסה לעשות כאן"{בספר}."לפני המלחמה הכירו רוב תושבי ורשה את רחוב סמוצ'ה מדיווחי המשטרה. האזור היה לא יפה, לא נעים ולא בטוח".מדוע בחר מר לכתוב על רחוב סמוצ'ה? כי הוא אחד הרחובות הנידחים שבהם חיו יהודים בוורשה. רחוב שמתואר בהיותו "עני, מוזנח ומטונף, רחוב שאין ללא-יהודים מה לחפש בו, ועל אחת כמה וכמה לתיירים".

רחוב סמוצ'ה היה רחוב אחד, 1,100 מטר אורכו, שחיו בו כמה עשרות אלפי (!) יהודים בעיקר, בסמו'צה עצמו, בדרך צפונה, אפשר לפגוש רחובות ששמם מוכר הרבה יותר בהיסטוריה מאשר בהווה: מילה, למשל (שבו שכן לימים הבונקר של אנילביץ' וחבריו למרד), והרחוב הטרגי ביותר, סטווסקי, שבו נגמר סמוצ'ה פשוטו כמשמעו: שם היה האומשלגפלאץ, תחנת השילוח של גטו ורשה לטרבלינקה. כלומר הרחוב סמוצ'ה היה במלחמה בתוך הגטו הורשאי.

כל אחד מחמשת הפרקים הראשונים בספר עוסק בבניין ספציפי או בחלק מסוים של הרחוב. פרקים נוספים עוסקים בהיבטים של הרחוב לפי נושאים: הילדים והנוער היהודי, יחסי יהודים-פולנים וסופרים יהודים. כרקע לאירועים המתוארים בספר, משמשים קטעי עיתון אותנטיים שתיארו את האירוע בזמן אמת.

הסופר מר נעזר בכתיבתו בפגישות אחדות עם האנשים המעטים ששרדו, שחיו לפחות זמן מה ברחוב וגם בקטע סרט מצולם אחד שהצליח למצוא, אבל נסמך בעיקר על כמה תצלומים ועל עיתונים נושנים, שמהם דלה ידיעות על התרחשויות שאירעו ברחוב סמוצ'ה. מהידיעות העיתונאיות הללו הסיק מסקנות על אורחות החיים ועל האנשים שאכלסו את הרחוב עד שיהודי ורשה גורשו, רובם לטרבלינקה,או נרצחו בגטו ורשה עצמו אח"כ. אבל בעיקר לאורך כל הספר הוא מסתמך על דיווחים מעיתונים ידישאיים מקומיים שדיווחו וסיפורו את קורות חייהם העניים של דיירי רחוב סמצו'ה. כולל דיווחים גם מהעיתונות העברית שמוזכר בדרך כלל השם "סמוצ'ה" בהקשר שלילי – עוני, פשיעה או גטו ורשה – ובכל מקרה הכניסה לשם אינה מומלצת, אם לא ממש אסורה. כך בדימויים מתאר א' שטיינשלייפר בעיתון הבֹּקר את ביקורו בוורשה ב-31 באוגוסט 1938 (עמ' 4):: "אני עובר את הרחובות נלווקי, נובוליפקי, סמוצ'ה, קרמליצקה, גנשה ועוד. כאן השפה הרשמית היא יידיש. יהודים אצים לדרכם בקפוטות השחורות הארוכות ובכובעיהם השחורים, רצים בכל הכיוונים, כאן מתנופפות ידיים והפיות אינם פוסקים מדבר. […] אחת הסמטאות מוצפת כולה ריח חריף של בצל מטוגן" – וכיוצא בזה."

ומנגד כתבו בזמן אמת על רוחו של הרחוב :"כל יום חולין של עבודה קשה ומאבק / מלא במוזיקה רבה ובשירה". היו לקוהן עוד שכנים - למשל ילד הפלא לייבוש, כנר מחונן מסמוצ'ה 1, שכונה "פגניני הקטן", וגם חייטים וסנדלרים, רוקחים, תופרות, אופים, נשות רחוב, ולהבדיל גם רבנים ומשמשים בקודש. בעצם, כל מה שרציתם למצוא היה ברחוב הזה: בזאר גדול בפינת סמוצ'ה וגנשה, בתי קפה, קונדיטוריות, מסעדות וכיו"ב. בין השאר מצאתי באחד הארכיונים תפריט של מסעדת אלקנבוים בסמוצ'ה פינת פאוויה, שבה אפשר היה לאכול "דג ופתיתים ב-1.20 זלוטי בלבד, רבע עוף וקישקה ב-90 גרושים, וקרופניק עם בשר - רק ב-60 גרושים".

עם כל העוול שנעשה לו ידע סמוצ'ה לשמוח. בערבים צבאו המונים על התיאטרון היהודי בסמוצ'ה כאילו חילקו שם לבאי־שעריו חירות ושמחה. בכל הצפיפות הזאת של ורשה היהודית, מלשנו עד מורנוב וסטווקי, מסמוצ'ה עד נוביאזקה ופראטה, היו מאות אגודות וספריות, בתי מדרש ושטיבלך [חדרי תפילה], תיאטרונות ובתי קולנוע, חדרי קריאה ומערכות עיתונים, עולם של רוחניות יהודית, עולם הנכסף לדעת ולחירות, כיסופים שלא ידעו גבולות


המרתק בספר שאי אפשר להניח אותו מהיד לרגע שהוא, לראות כיצד חיו שם יהודים מהמעמד הנמוך ביותר ,כיצד גרו בבתים שאולי אי אפשר לקרוא להם בתים אלא חדרים, מרתפים,עליות גג ,שאין בהם אור ורק טחב וצחנה של חיי עוני. והסופר מתאר כיצד נזרקו מבתיהם מעכשיו לעכשיו דיירים יהודים שמסיבות שונות ע"י בעלי הבתים היהודים!!!השאירו אותם לחיות החצרות הרחוב. בנוסף להסתמכות על הדיווחים מהעיתונות הידישאית באותם זמנים: "היינט" (היום), "מאָמענט" (הרגע), "אונזר עקספּרעס", "ליטעראַרישע בלעטער" (הדפים הספרותיים) ורבים אחרים - כולם ביידיש. בנוסף הספר גדוש במפות, איורים, שרטוטים, קטעי עיתונות, תצלומי אנשים, ציטוטי שירים שאותם מֶר תרגם. כל אלה מחיים את הטקסט, מדגימים ומנהירים. גם קטעי סיפורים מצוטטים בו.

עוד מן העובדות שבני מר הסופר מציין בספר מרתקות ומפתיעות. למשל – ש"שליש בלבד מיהודי ורשה הקפידו באותה עת לצרוך בשר כשר". או – שבשנות השלושים רבו המתאבדים בקרב יהודי פולין, "מילדים ועד זקנים, מסטודנטיות ועד רבנים". עד כדי כך שביוני 1937 הופיע מאמר שכותרתו "האם אפשר להילחם בהתאבדות?" שלדבריו "נעשתה שכיחה מאוד בזמן האחרון, כמעט מעשה שבכל יום", ומוסיף הכותב: "הסיבות ברורות: משבר כלכלי, אבטלה, המחסור הגדול ואי-שביעות רצון כללית".

מר מספר על ילדי הרחוב. על דייריו. על התיאטרון שפעל בו. על ה"אלטע זכאן" שהסתובב בו. על הסוציאליזם שרווח בין תושביו: "המחנכים ביקשו מהילדים לראות את האופק מבעד לרחוב הצר של יהדות פולין בשנות השלושים של המאה העשרים. ביחד הם בונים עולם שוויוני, ישר וטוב יותר – כך האמינו".

זמן לא רב אחרי שניסו ללמד את הילדים על העולם הטוב ששאפו אליו, נרצחו כמעט כולם. מורים, ילדים ובני המשפחות שלהם. אין טעם לשאול מה היה קורה אילו ואלמלא. את העבר אי אפשר לשנות, אבל הקמתו לתחייה במילים, כפי שעושה בני מר, היא מעשה מופלא, מרתק ומפעים.

אני שהנני צברית ממשפחה בעלת שורשים תרבותיים מסוריה ותורכיה,כלומר ,מעולם היידיש לא עבר במפתן בתינו,או בבית ספרנו ולא פגשתי אותו כך גם בלימודי באוניברסיטה,

חיפשתי את הספר בעקבות ביקורות בעיתונים, ומהעמוד הראשון פשוט הייתי שם וחוויתי את רחוב סמוצ'ה הורשאי,הלא החשוב בהיסטוריה הרשמית,העני,המרוד,
אבל התוסס ,החי,מלא בתרבות אומנם של השונד,{קצת מקביל בתוכן של סדרות טורקיות ,אבל הרקע היה על החיים היהודיים, השחקנים היהודיים, והעלילות מחיי היהודים האמיתיים ,של הרבה אהבה,ממעמדות שונים,תינוקות וילדים שננטשו מאהבות שכאלה,והרבה הרבה התאבדויות בעלילה בגלל אהבה או חוסרה},אבל זה מה שהיה פופולרי שם באותם זמנים.

נשביתי בקסם של הרחוב העלוב והנהדר הזה שסופם של כל תושביו היה מוות במחנה ההשמדה טרבלינקה או בגטו ורשה בעצמו.

וחשוב מאוד לציין את העטיפה ע"ג הספר,(איור ועיצוב: מיכאל אריאלי) מציירת בצבעים חיים דמויות הולכות לכאן ולשם – אלה נראות בצבע ובחיוּת כשייכות לעולם שלנו (זה שבו לא מתקיימת ורשה היהודית), אך פזורות על הדף בכעין תבנית חוזרת. וזו אינה תבנית של רחוב – כביש לכלי רכב, מדרכה להולכי רגל – אלא של אנשים ללא מרחב מתוחם, ללא הקווים הישרים האופייניים לרחוב. בכך משרתת העטיפה יפה את הסתירה שבכותרת הספר – מדובר בשוטטות, בחיים שבחוץ. אך זוהי שוטטות שאינה נכנעת לקווים הישרים שמכתיב בדרך כלל רחוב.

ולסיום שיר שכתב אחד מן הטעמים החזקים שנשארים בתום הקריאה הוא טעם מילותיו של המשורר בינם הלר, ששירו על אחותו חיה הביא את המחבר להתעמק ברחוב ובקורותיו. שיר שכתב הלר מביא ומתרגם מר בע' 224 – סמוצ'ה, ביתי (סמאָטשע, מיַיַַן היים):

"הו סמוצ'ה של ביתי בשנות ילדות –

אתה עולה בעין, מתרוצץ

ומדלג מנגד, בעדות

נמחית, בגרם מדרגות העץ.



אויר ואור אין טעם לחפש

בתוך חצר סגורה, אז מה? אז בא

בליל קיצי השמש ומטפס

למעלה-מעלה, אל הארובה.



בכל חלון פתוח יש צללים,

שמשה תלויה בו בפרפור.

וילדים על מדרגות גדלים

שקועים בתוך פלאי סיפור."



לכו לקרוא לא תתאכזבו.

בעבר כתבתי באתר ביקורות על ספריו של סופר הילדים הרוסי קורניי צ'וקובסקי ,שכל מי שגדל כילד וכבוגר במאה שעברה בתרבות הרוסית ,מכיר את יצירותיו.
אפשר להשוות אותו מול ביאליק שלנו כסופר ילדים, רק שקורניי צ'וקובסקי כתב את ספריו בהרבה הומור וחריזה מאלפים ומעלפים,שכל ילד ברוסיה יודע לצטט אותם בע"פ.
יש שאומרים שדרך ספרי הילדים הללו הביע הסופר ביקורת על שלטונו של סטלין , כיוון שאי אפשר היה כמובן לצאת ולכתוב מאמרי דעת או פרוזה נגד המשטר,
ראו הספר "דוקטור ז'יוואגו ",רומן מאת בוריס פסטרנק שיצא לאור בשפה הרוסית בשנת 1957 והוחרם מייד על ידיי המשטר של סטלין.

הספרים שלו אשר עליהם כתבתי ביקורת באתר הם: ברמלי,זבובה זמזומובה , ג'ק- מקק-ענק.

לדעתי מכל הספרים שקראתי עד עכשיו הספר הזה עולה על כולם, יש בו את הקסם שאפשר לרפא את כל החוליים בעולם,באמצעות הדברים הכי פשוטים לחיות ולבני אדם.
הסיפור המתוק הזה שנכתב ב–1929,הינו על הרופא הטוב שיושב מתחת לעץ וכל בעלי החיים באים אליו להתרפא, הושפע מ"ד"ר דוליטל" הבריטי של יו לופטינג, שראה אור תשע שנים קודם. צ'וקובסקי עצמו טען שביקש להנציח את ידידו הרופא וההומניסט הגדול ד"ר צמח שבאד מווילנה, שלא טיפל בבעלי חיים אלא בילדים.{ אפרופו לרפא חוליים הספר מרי פופוניס שפורסם ב-1934 ונכתב ע"י פמלה לינדן טרוורס} הרופא אַיכּוֹאֵב מרפא את החיות באמצעות תמרים, אהבה, מרי פופניס מרפאה באמצעות סוכריות ,ומיליות קסם ואהבה .

לנסות להעביר את קסמו של הספר לביקורת פה ,לא תצלח מבלי שאביא ציטוטים מהטקסט. הוא מדבר בעד עצמו,אז הנה סיפורו של הדוקטור אַיכּוֹאֵב:


"דוקטור טוב הוא אַיכּוֹאֵב -
הוא בצל אילן יושב.
בוא אליו כל חש ברע:
גם זאב וגם פרה,
גם פרפר וגם עכבר
ודובה גדולה!
ירפא כל כאב
אַיכּוֹאֵב רחב הלב!' "
"דוקטור טוב הוא אַיכּוֹאֵב -
הוא בצל אילן יושב.
-------------------------------
"ובא הרופא לתרנגול:
איכואב הגרון, אין לי קול!
"ובא לרופא גור –כלכלב :
אי!עקצה לי דבורה פה באף!"
--------------------------------
"ורצה ארנבת, לדוקטור פונה:
'עזור, אַיכּוֹאֵב, לבתי הקטנה!
קפצה היא לכביש
ורכבת קלה
לפתע עלתה על רגלה.
ועכשיו, מסכנה, היא צולעת
ובחבל קפיצה לא נוגעת.'
ואמר אַיכּוֹאֵב: 'לא נורא!
לה אתפור את רגלה במהרה!
ותשוב היא לקפוץ ולרקוד,
ולרוץ בשבילים ושדות!'

והביאה האם לרופא את בִּתָּהּ
ארנבונת חולה חבוטה.
ותפר הוא רגלה לנָכָה
והנה היא רוקדת שמחה.

ואיתה גם אמא-ארנבת
במחול השמחה מסתובבת
ומודה לרופא טוב הלב:
'רב תודות לך, אַיכּוֹאֵב!' "
---------------------------------

והנה מתחילה העלילה לדהור, תן רכוב על סוס ומוציא דף מן השק:
"כאן באפריקה מברק !שימו לב :
עליו חתם מר היפופותם!"
"איכואב,רופא טוב לב! בוא תבוא,אל תתעכב! ותציל מחלי רע את גורינו במהרה!"
"מה קרה? היתכן שחולים הם גוריכם?"
"כן,חולים הם באדמת, בברונכיטיס וכנמת,בשפעת וחצבת, בחזרת ובצהבת!"
"בטח ,בטח אני רץ. אעשה כל מאמץ! אך איפה אתם גרים ?בביצות או בהרים?"
"אנו כאן בזנזיבר,בסהרה המדבר,מול ההר פרננדו-פו,מהלך כאן היפופו על גדותיו של לימפופו".

ומפה מתחילה ההרפתקה בחרוזים נהדרים ומצחיקים על הדרך עד נהר הליפופו,ועל כל החיות שהוא מרפה אותם בעזרת תמרים.
יופיו של הספר הוא בתרגום הנפלא מאוד מאוד של אלה סוד.{יש תרגום קלאסי וישן של אלתרמן מ-1943 שם הוא נקרא "לימפופו" ,אבל פה הוא יותר קיצבי ועכשוי} וכן באיוריה הנפלאים של בתיה קולטון.
בכל דף שקראתי את הטקסט חיפשתי אותו באיוריה של קולטון. איורי חיות בלבוש והתנהגות אנושי,בדינמיות של העלילה,והצבעים,אוי הצבעים כמו תיאטרון חי, איורים מרהיבים על כל עמוד ועמוד שיוצאים מתוך הספר.

ישנם ספרים שצריכים להיות בספריה האישית שלכם. הספר הזה הוא אחד מהם.

התוודעתי לספר המיוחד,כיוון והמחבר היה איש מיוחד. יונה אלון, גמלאי של רשות השידור, נולד ב-1935 בקיבוץ עין שמר-נפטר בשנת 2013. המחבר ועורך ההוצאה נפגשו כמעט באקראי,וכך התוודע אוריאל קון בעל הוצאת "תשע נשמות",לאיש המוזר, לאיכותו, ובעיקר לכתביו. יונה אלון המחבר,מאז שיצא לגמלאות כתב - 28 מחברות שמגוללות את דרמת חייו השגרתיים שלו ,שנפרטו ב-14 אלף עמודים כתובים בכתב יד — מתעגל, עדין, מדויק — ללא מחיקות כלל והיו מנוחות בתיבת עץ, מטר אחד אורכה ו–70 סנטימטר גובהה, לצד מיטתו שלו.

הדברים שכתב בכל יום בספרייה הלאומית בגבעת רם,ק"מ הליכה מביתו בחורף הקשה ובקיץ החם של ירושלים .הדברים שנכתבו במחברות מצד אחד היו כל כך בנאליים
של היומיום,שבתוכם נכללו הספרנית בספרייה, הקופאית במרכול,חילופי העונות בירושלים, מוזיקה קלאסית שאהב לשמוע דרך הרדיו,אלפי פיסות כתובות, עתירות עלילות וסיפורים, אך ללא התחלה וסוף, שאיש לא קרא כמעט — מלבד אשתו ושני בניו, ומצד שני באותם שורות היו הגיגים על מהות החיים וזה הדבר שקסם לאוריאל קון בעל ההוצאה. וקון לא טעה,אומנם לקח לו 7 שנים כיצד ואיך "לאכול" את מה שכתוב במחברות ולהעבירם לספר ,ומה שהוציא כספר הזה ,אך ורק כולו מתוך מחברת אחת {הספר יצא לאחר מותו של יונה אלון},

ללא דוגמאות וציטוטים איני חושבת שאוכל להעביר את תחושת הקריאה המופלאה שאחזה בי על האיש ועל מחשבות ותהיות בכלל. להלן הציטוטים והדוגמאות:

"אני כותב את עצמי לדעת אל המחברות,גופי מצטמק והולך גם בגלל הסוכרת הכופה עלי דיאטה חריפה, וגם בכך אני הולך בעקבות אבי, אבל רוחי נצברת במחברות. הן מתמלאות והולכות, ואני מתרוקן והולך מחיי".

"היה לי אבא שלא היה לו מה להגיד לי, לידתי נכפתה עליו לאחר מגע מיני לא בשל, לידה בחודש השביעי (תאומים), ואשפוזה של אמי בבית חולים לחולי נפש לאחר הלידה. לאחר מכן כבר חי עם אשה אחרת וקיבל עלינו אחריות מתוך חובה ואצילות, אבל בעצם לא היה לו מה להגיד לי. לאמי לא היה מה להגיד לי. נכפיתי עליה לאחר לידת התאומים הקשה. לאחר הלידה הטראומטית היא אושפזה לשנתיים. כשחזרה, הייתי זר לה. לא היה לה מה להגיד לי. גדלתי בלא מילים".

אני סוטה קצת מהדוגמאות מהספר:
--------------------------
{הוא כתב שירים , אחד השיר שבהם עסק בפתיחות בפצע הילדות שנשא עמו. באחד מהם גם סיפק גרסה אחרת לסיפור לידתו, שלפיה נולד כתוצאה מאונס.

"מֵהֵיכָן בָּאתִי

אִמִּי מְסַפֶּרֶת:

"שׁוּם בַּחוּרָה לֹא רָצְתָה

אֶת יַעֲקֹב.

הָיִיתִי סַדְרָנִית לִינָה, רִחַמְתִּי עָלָיו

וְשִׁבַּצְתִּי אוֹתוֹ אִתִּי בָּאֹהֶל.

לַיְלָה אֶחָד חָזַר שִׁכּוֹר מִמְּסִבָּה,

הִתְנַפֵּל עָלַי וְאָנַס אוֹתִי".

"עד היום אני לא יודע אם זה אמיתי או מומצא", אומר עופר, בנו של יונה, אך הוא זוכר שהאם רחלקה זעמה. "הייתי עד לזה במו עיני. כשזה התפרסם שחור על גבי לבן, היא כעסה מאוד, זה היה אמור להיות סיפור בין אמא לבן, ולא לצאת החוצה. אם אני זוכר נכון, היא גם קרעה את הספר לגזרים. היתה תקופה ארוכה שבה הם לא דיברו. אבל הוא היה חייב לפרוק את זה. בן אדם לא כותב דבר כזה אם אין לו חובה לפרוק".}


חזרה לציטוטים ולדוגמאות שאהבתי בספר :

"ובכן בעקבות הסטואיקנים הגדולים חשבתי שבלי אמת אין חיים. אין חברה. בינתיים נוכחתי לדעת שגם הצביעות חיונית,ובלי צביעות החברה אינה יכולה להתקיים,כיום אני סבור שאמנות החיים היא לדעת לתחם בין האמת לצביעות. מתי להשתמש נכון בכל אחת מהן"...."דבר אחד מצער אותי :הגעתי מאוחר כל כך להיות אמן החיים!כמעט ולא נותר לי זמן .אבל יש נחמה :טוב מאוחר מלעולם לא.
{הוא מתאר סדר יום להספיק ללכת לשוק לעשות קניות,ואח"כ למספרה ,ואח"כ לרוץ לספרייה כי הגיע מאוחר מבחינתו,לכתוב במחברת ולקרוא בספרים, והוא מתלבט מהבוקר מה לעשות קודם למה כדי להספיק הכל} ואז הוא כותב "ואם תשאל: מה,האם שטויות כאלה ראויות להיכתב על נייר? אענה לך: השטויות האלה הם הן מסד החיים,ורק גיל הבינה יודע להעריך את חשיבותן.{הוא בן 75 בכתיבתו} רק כשאין לך זמן אתה יודע: מאחר שאתה ממהר,עליך ללכת לאט".

" כולם זורמים בעולם אל ים המוות. איש-איש ותחבולות ההתחמקות שלו. אחד אוסף כסף כדי לשרוד,השני אוסף רכוש. אחר אוסף מילים,וזולתו אוסף מנגינות שישאירו את נשמתו. אחד אוכל את עולמו בחייו,והאחר מכלה את עצמו לדעת. לכולם סוף אחד,אני חושב, ובכל זאת יש מעטים שנשמתם נשארת. כיצד אפשר לשמר את נשמתך?מחשבות אלה ואחרות עוברות חומקות בראשי כשאני מאזין וצופה ברסיטל של פסנתרן הערב בערב שכולו שוברט. שוברט הלך בדרכו שלו עד תום. הוא לא סטה כמלוא הנימה ימינה או שמאלה. הוא נולד רק לדבר אחד:ל הלחין מוזיקה. הוא הלך לבדו. מחוץ לדרכי המלך. ושר רק על עצמו את שירת היחיד. שלו ושל האדם הבודד. אחרים הכו בתופים וכבשו את העולם. הוא הניד בראשו והמשיך בשביל הצדדי."

" ידידי אומר: מחצית הזמן אני חושב על אוכל,ומחצית הזמן איך לסלקו. לא נשאר לי זמן לשום דבר אחר ,הוא בן גילי בדיוק".

" בינתיים אני עוד כאן. עוד יום אחד של חיים ניתן לי. וזאת מתנה לא מבוטלת. הנך יכול לשאול אותי: על מה אתה כותב? כל שבוע על המרכול,על קופת החולים,על הבנק,על הטלוויזיה,על הספרייה ועל מזג האוויר. נכון,אלה חיי הזערוריים נטולי החיים. אבל יש חיים גם במדבר".

"אני מדמיין לי חיים שיכללו רק את תענוגות החושים. אבל איני יכול. איני יכול להיוולד ולאכול ולשתות ולמות. עלי גם להתבונן וגם לכתוב. בלי אלה חיי אינם חיים".

אם אתם נתקלים בספר שווה לקרוא בו. תרגישו פליאה,תהייה על החיים,על האיש אישיותו המיוחדת לטוב ולרע, ואז כשתסיימו לקרוא,תסגרו את הספר,ותשאלו את עצמיכם מה קראתם, מה,איפה,כיצד והיכן אתם כאנשים מתנהלים בחייכם.

לעניות דעתי,הספר הזה נכתב כטיוטה של גרסת סיפור. כתוב כרומן למשרתות במסווה שפה אינטליגנטית. קריאת הספר נפסקה באמצע מאכזבה.


אחרי קריאת "הרומאנים הנפוליטניים",הגעתי למסקנה שמשהו או מישהו שכותב את הספרים הללו אינו אותו אחד/ת. אני מכירה את כל התאוריות לגבי זהות המחבר/ת ,אבל בעיקרון זה לא מעניין אותי.

ברור לי שיש פה שיתוף כתיבה של יותר מהמחברת עצמה,ב"הרומאנים הנפוליטניים", יכול להיות שזאת שכתבה את שלושת הספרים הקודמים אכן כתבה ב"הרומאנים הנפוליטניים",את השלד" -הסיפורי העלילתי עצמו,אבל !!!כל מה המרכיבים שמסביב :הדמויות. האווירה,המנהגים,השפה,מערכות היחסים המפותלת בין שתי הגיבורות ,
ומבסיסן מתוארות עוד ועוד מערכות יחסים מקבילות בשכונה זאת לא הייתה היא או או הוא- הסופרת שכתבה את "ימי הנטישה ", "אהבה טורדנית" ,"והבת האפלה" .

אבל אותי זה לא מעניין מי כתב ומהי זהות הכותב. מי שכתב את ה"הרומאנים הנפוליטניים" מגיע פרס נובל לספרות כי הוא מסוג ספרי אלמוות האנושיים.

בסיכום אם השם אלנה פרנטה צץ לכם בראש כציזר לקריאה,אני ממליצה ישר לעבור ולקרוא את "הרומאנים הנפוליטניים," ושם להישאר מחוסרי נשימה ואיבוד ללכת,בדיוק כמו שהיינו קוראים ספרים בשנות העשרה שלנו ,ה-20, שעיצבו את עולמינו הספרותי ובכלל.

על ה"הרומאנים הנפוליטניים",אני צריכה את הזמן שלי כדי לכתוב את מה שספרים אלו עשו לנשמתי.

קראתי את הספר אחרי קריאת "הרומאנים הנפוליטניים" של אותה סופרת. הספר הזה פורסם ב -2002, וה-"הרומאנים הנפוליטניים" פורסמו בין השנים 2011 עד 2014.
עשור שלם של פער בין כתיבת הספר הזה ל"הרומאנים הנפוליטניים",ואין ספק שהכתיבה ההשוואתית מורגשת בהחלט. לא נכנסת כרגע לביקורת אודות "הרומאנים הנפוליטניים",זאת תהא ביקורת נפרדת.

אבל לגבי הספר הזה "ימי הנטישה",הכתיבה היא בוסרית,ללא עומק של הדמויות בעלילה,ללא עומק בלתאר את ההרגשה של האישה הנבגדת והננטשת,וכיצד חייה מתנהלים בעל כורחה או ללא שליטה מצידה,שזהו צד מאפיין מאוד לתאר תקופת נטישה ובגידה. והצד הזה אינו מתקרב בתיאוריו לאפלה,ליאוש,לבור שאין לו תחתית שבו מתנהלים חייה של כל אישה בסיטואציה שכזאת,וכמובן לגבי גיבורת הספר.

זאת כתיבה מרפרפת מעל שאינה נכנסת לקרביים על רקע הנבגדות והנטישה-בתחושות,באיבוד החושים,הזמן,ובמעשים. זה כמו לתאר או לצייר התפרצות הר געש שמעליו הלבה הרותחת בתיאורי עננים סגריריים.

ואם אני מוציאה מהמשוואה את כל תיאורי אברי המין ובאופן שימושם בספר,הרי שבטח ובטח הם לא הוסיפו לעלילה ולהרגשת ההזדהות שלי כקוראת,הפוך לגמרי!,
מבחינת הערכתי לספר ולסופרת,הם היו יכולים להיות בחוץ בשעת עריכת הספר,ולא בגלל שאני אנינת טעם בדיבורים,{למרות שאיני מקללת בחיי ובטח בהתנהלות היומיומית שלי},כלומר אם השפה הגסה הייתה נחוצה לבניית הלך רוח כקריאה והזדהות עם הגיבורה כאשה נבגדת וננטשת -ניחא,אבל הסופרת יצאה בשן ועין בעזרת "תעלולי" כתיבה שכאלו,או רק עם שן אחת הקדמית.

ספר בוסרי שאינו מתקרב במאומה לבניית הדמות הנשית,בתיאור ההרגשה של בגידה,נטישה ואיבוד עשתונות,כאשר "תיק" נופל על ראשה של אישה ביום אחד ללא התרעה.

ספר שרקעו הוא מדינות דרום ארה"ב אשר נכתבו ע"י שלוש סופרות אמריקאיות בסוף המאה ה -19 ותחילת המאה-20 . הספר -עלילות שאין בם כלום ,דמויות שטחיות, ואווירה של כלום .

מי שמכיר את ספרות המתארת את האווירה,הדמויות,העלילות של מדינות דרום ארה"ב כמו:מרק טוויין, ויליאם פוקנר, טנסי ויליאמס, מרגרט מיטשל ונל הרפר לי,
משווה בתת התודעה בין הספרים של הסופרים האחרונים לבין שלושת הסופרות והסיפורים שהובאו בספר הזה וברור כי סיפוריהן של הסופרות בספר הזה -הוא עולב,מעליב ועלוב.

בחירה אומללה של הוצאת עם עובד בחיפוש אחרי ספרות מתורגמת ולא בפעם הראשונה לטעמי.

ואם אני מדברת על הוצאת עם עובד ששנים רבות ספריה המתורגמים עיצבו את אישיותי,דמותי וטעמי הספרותי אי שם בשנות העשרים שלי,הרי שבשנים האחרונות ישנם הרבה בחירות מוזרות ולא מוצלחות של ההוצאה הזאת לתרגום ספרות זרה. ואני שואלת את עצמי האם נגמרו כל הספרים "הקלאסיים",האיכותיים שמתפרסמים בשנים האחרונות בעולם?!

ואולי זאת בחירה של עורכי הסדרה שמחליטים מראש ללכת עם הזרם הבינוני של קוראים. תפסת -מה טוב,לא תפסת-אז גם טוב.

סיכום -בזבוז זמן קריאה.