הספר הזה נחמד ונעבור ישר לסיום - אני בהחלט ממליץ עליו ואתן לו ציון גבוה.

עכשיו למי שרוצה להתעמק:

הטוב שבו: הוא כתוב בשפת הילדים (שקול לשפת האריות, אבל זה סיפור אחר), הוא פשוט, לא מסתבך, מעביר רעיונות בצורה פשוטה, תמיד מגיע להפי-אנד, ודבר מאד חשוב (שבד"כ לא שמים לב לכך): התמונות שבו משתלבות ומסייעות לעלילה לגעת בלב הילד. בני אהב אותו בזכות הדברים האלה.

עכשיו הלא כל כך טוב: יש שם איזו דוגמא לא ממש חיובית להתנהגות פסולה, והפתרון שהספר מציע הוא התנהגות עוד יותר פסולה (לא ארחיב - יש לכם שעורי-בית). ההתנהגות הפסולה שהעלו, אני לא הייתי בכלל נכנס לזה (האמת, שעבורי זה נראה ממש מוגזם), והפתרון שהסופרת מצאה - ממש לא מקובל.

אבל, בסה"כ אהבנו. אז - 5 כוכבים. נו, פחות אחד.

די התלבטי כיצד לכתוב את הביקורת על הספר הזה: מצד אחד, יש בו קסם מסויים, הוא מדבר לילדים קטנים, עולם המושגים שלו קליט ומהנה.

מצד שני, לא כל כך אהבתי את בחירת הסופר להזכיר בדיחות שרק מבוגר יבינם. כל מיני הערות סרקסטיות ועוקצניות בספר ילדים - לשם מה זה? לדעתי זה קצת גורע. גם ההתעכבות על סיטואציות מסויימות רק כדי ליצור הומור (לא אגלה אילו... תצטרכו לקרוא :-), הייתה ממש מיותרת, כי ילדים שמצאו את זה מצחיק - צחקו, וכאלה שלא - לא. נראה שהסופר מאד רצה להצחיק, אבל הספר היה יכול להיות נפלא ומתוק גם ללא זה.

אז דירגתי כמו שדירגתי. נסו - ותחשבו על זה.

הדבר הראשון שהספר הזה יעשה, כמו חבריו, זה לעלות חיוך על השפתיים: הוא פשוט מלא בקשקושי ילדים (תקראו - תבינו לבד).

אני ממליץ עליו לילדים שאוהבים אריות, נמרים וסתם חיות, ולא ממש אוהבים ללכת לישון. ותוך כדי הקריאה, בני, שגם חובב חיות כאלה, פשוט שיתף פעולה עם הסופרת, כאילו הוא צ'רלי. וכשסיימנו, אפילו העקשן הקטן שלי כבר היה מוכן לישון.

אז, אני אתאפק ולא אספר יותר.

תגלו לבד.

בכיף :-)

אני לא חובב ספרי ילדים עם פעלולים (מבנים מתקפלים, מעטפות עם מכתבי נסיכות, חלקים שקופים, נעים, מתעופפים וכו'), וזה ספר עם פעלולים (חלקים שקופים).

אבל, לילד שאוהב דינוזאורים, הספר מגיש בשפה די פשוטה, בצבעים, ובקצרה, את העיקר על עולם הדינוזאורים, בלי לנסות להפוך אותו למדען. ותאמינו או לא - באמצעות החלקים השקופים שמראים את הבפנוכו של הדינוזאור, למדתי את בני שבגוף יש עצמות, שרירים וכו'. הוא כנראה הבין משהו, כי בכל פעם שאנו קוראים את הספר, הוא מדגים לי כיצד מרגישים את העצמות והשרירים.

אז למרות ההסתייגות מספרים עם פעלולים, הייתי ממליץ לכם לנסות את הספר הזה, כי הוא די עושה את העבודה.

כלומר, לאוהבי דינוזאורים.

כמונו.

את הספר הזה קראתי לפני זמן רב מאד, אבל תוכנו הותיר בי רושם כל כך חזק, שעדיין הדמויות עומדות מול עיני. וזה כוחו - הוא מותיר בקורא רושם בל יימחה של כפר הדייגים, הנופים והאנשים הנקרים על דרכה של אנה, מחשבותיה וזכרונותיה. אך אולי יותר מכל, דמותה של אנה - אבולוציה של אם פולניה, שתעשה הכל למען בנה. בדמותה יש המון דיבור פנימי, שהוא חלק מבדידותה, ובהדרגה, גם הקוראים הופכים לבני שיח בדרכה.

בסוף הסיפור, אני הרגשתי מאד קרוב אל האשה הזו - בסה"כ די זרה, אך לב של אמא תמיד נוסך את הרגשת הקרבה.

סיפור לא קל אבל מאד מעשיר.

אז, הסיבה שאני כותב על ספר זה הוא בעקבות דיון בפורום כאן בסימניה לגבי תכונות של עמים, וכיצד יש לראות אותן.

ספר זה הוא די ישן ומיושן, וכנראה שלא תנצרו אותו לנצח בלבכם. אבל הוא מעביר מסר חשוב - שההשקפה שלנו לגבי עמים וארצות אחרים מושפעת מדעות קדומות שלנו וקיבעונות שפיתחנו. אני ממליץ לקרוא אותו ולו רק למטרה זו - קצת לפתוח את המחשבה לאפשרויות ולהתבוננות אחרת על הדברים.

יש גם דוגמאות קצת מרחיקות לכת (אולי) על כיצד ארה"ב יכולה להפוך למדינה תומכת טרור (ואולי זה יתן למישהו מכם השראה לספר), אבל אני אשאיר אתכם במתח - בתקווה לטעם של עוד.

הסיפור מוכר, לכן לא אלאה אתכם בתיאור העלילה - פשוט לא כותבים כך יותר היום.

רציתי לשתף אתכם במשהו שהספרנית אמרה לי, כאשר שאלתי את הספר עבור ביתי - היא אמרה שחוץ ממני ומהורה נוסף, אף אחד לא שואל את הספר הזה יותר.

הייתם מאמינים?! זה פשוט אסון!

הספרים שרוב הילדים/הורים שואלים הם על נסיכות או בעלי כריכה יפה.

פשוט לא יאומן! מקווה שמצבכם יותר טוב.

דרך אגב, גם ביתי בהתחלה לא רצתה את הספר, אך לאחר שהתחילה לקרוא אותו, סיימה חצי ממנו בתוך ערב אחד. או כמו שזוגתי נוהגת לומר: ילדים צריכים לטעום כדי לדעת שהם אוהבים משהו.

שלא תטעו - אכן זה עוד ספר על דינוזאורים. לא מהסוג המוכר (ותצטרכו לקרוא כדי לדעת - אני לא מגלה), אבל גם הסיפור הוא לא מהסוג המוכר. איכשהוא, חיבר הסופר את עולמו של ילד סטנדרטי בגיל הגן עם עולמם של הדינוזאורים.

חיבור כזה לא תמיד מעניין מבוגרים, ולכן הספר הזה יראה לכם אולי מגוחך. אבל לילדי גן הוא כנראה מדבר מאד, כי בני היה ממש מרותק.

אז הנה, ספר בראש של ילדי גן.

נסו ותהנו. או אולי ילדיכם יהנו יותר.

היום, שאלתי את הספר מהספריה לבני. במבט ראשון, שם הספר נראה די טפשי. אבל, כשמתחילים לקרוא, רואים מיד איזה ספר מקסים ומתוק זה.

ותאמינו, בני בן הארבע לא מתעניין בכל ספר, ופה היה השילוב המושלם בין כל השאגות הטיפשיות (לדעתי, חשובות לדעתו) של הבווו ובההה ובין סיפור באמת מקסים.

אז לסיכום: ספר לא ארוך, עם מינון נכון של כל דבר: מפלצות, ושאגות, סיפור על חברות וגם לקח קטן לסוף, לכל ההורים שרוצים לפחות להרגיש שיש פה מסר.

טוב, אני מקווה שלא סיפרתי יותר מדי. קראו ותהנו. אנחנו נהנינו.