לאחר שסיימתי את פרש הברונזה וכל ספיחיו כ שישה ספרים אם אינני טועה, חיפשתי עוד חומר לקריאה
שיצמיד אותי לאותיות בהנאה, ואז נתקלתי ב "קן פולט" עם הטרילוגיה שלו שמתחילה בנפילת ענקים,
כבר מתחילתו הוא מעורר קושי רק בהסתכלות עליו 900 עמוד ח ח ח, אבל כל עמוד בספר מרתק, ואם
אשתמש במטפורה אחת מתוך כלא המטפורות שאפשר להצמיד אליו, אז... זה כמו לנסוע ברכבת 1000 ק"מ
ולהסתכל על נוף שאינו משעמם אפילו לרגע, נהפוך הוא עוד מעניין גם לרדת בתחנות ולתייר במקומות
מוזכרים (כמו שגם ביקרתי ביוון ב אי של סופיה בעיקבות הספר, ) אני אוהב שהסופר גורם לי לחבר
בין הדמיון ומציאות העבר , ולהפוך את הסיפורת להיסטוריה, זאת בנוסף שלקחתי את הסידרה המתורגמת
על מלחמת העולם הראשונה כסרט וצפיתי בה במקביל, כיף אמיתי
עכשיו אני בקריאה של הספר השני שקיעת העולם, ותענוג הקריאה מתמשך באאאאיייייי

קראתי את הספר וניזכרתי שהייתי באיקאה היום, וניכנסים הרבה אנשים וכלם
יוצאים עם שקיות ביד (כאילו וואי היינו קנינו) והייתה אחת שעברה ליד הקופות
ועל פניה נראה שלא קנתה כלום, ואז היא לקחה שקית ניילון כזאת בינונית של
איקאה כיווצה את החלק העליון שלה והגישה לפיה וניפחה אויר כדי שנפח השקית
יגדל, תפשה את השקית הנפוחה בחלק העליון ביד, ויצאה החוצה בראש מורם,
אחרי סיום קריאת הספר הרגשתי שיצאתי עם שקית כזו, צטער זו הרושם של,

בהתחלה התלהבתי מהספר, אולם הספר מוביל בצורה עיקשת לביוגרפיות של הסביבה
של גורג פרייס , למצב הכלכלי ולמערכת הפרטית רכילותית שלו, עם נגיעות ממש
שקופות בנושא הנדון, "אלטרואיזם". רק מעמוד 374 מתוך סה"כ 484 עמודים
מתחילה להיות סקירה מעמיקה יותר על האלטרואיזם שאמור (אולי להיות הנושא העיקרי --
ויש היגד שאומר "שלא האיכר הוא העיקר אלא בת האיכר" וחסר לי העיקר)
בעיקרון סיימתי את הקריאה ונקרעתי במחשבה.
מתחיל ספר עיון חדש של שמעון אזולאי
אז אולי הוא יעניין יותר "בתקווה"

אותי הספר לא עניין מהתחלה ועד הסוף שסיימתי לא מזמן, יש שלציין ששפתה של הסופרת והתירגום המוצלח.
וגם שיש לי מן שריטה לא להפסיק ספר באמצע(אולי נימצא משהו בסופו (תרתי משמע),
בכל אופן לי היו חסרים אלמנטים שמגרים את המחשבה, הפתעות, ופליאה, לכל אחד יש עבר ועתיד, צריך גם
לדעת להוסיף מלח, פלפל, וגם סומסום. וליזההיהחסר.

ספר מהנה, נקרא בנשימה אחת, קרוב לודאי שההיזדהות עם הדמויות היא טוטאלית,
טוב לב, הקשבה, והערכה, וכבוד, שזורים לאורך הסיפור, ערכים שאנו מתגעגעים אליהם,
ובתוספת חצי חיוך ציני לרומנטיקה, יוצרים קצת סוף כיפי יותר, לסיומו של הסיפור.
(אני נגד הרישום של ביקורת) ממני זוהי התרשמות