כולנו בחוויית הקריאה מקווים להיתקל בספר שובה לב שישנה אותנו לעד. נדיר למצוא ספר שכזה, אך הספר הזה כמעט ועושה את זה.
משנה את האופן שבו אנו רואים את הדברים בחיינו ומכניס לפרופורציה כל צרה קטנה שנדמה לנו שהיא זו שתפיל אותנו.
הספר כל כך אמיתי בתיאוריו, בתחושות שהוא מעביר ובעיקר בפרטים הקטנטנים שהופכים אותו למציאותי ונוגע כמו שהוא.
סיפור עצוב, נוגע ללב והכי חשוב, משאיר סימן זמן רב גם לאחר הקריאה.

סגנונו של ניל גיימן לא הטיב להבריק מבין דפי ספר זה. מדובר היה בניסיון של ניל גיימן להפליג למחוזות חדשים בכתיבה, על נושאים שטרם ניסה לעסוק בהם כמו פילוסופיה והגות.
אם כי, ישנם רעיונות לא רעים בנוגע לבריאה, לבני האדם ולקיום בכללותו הספר אינו מותיר טעם של עוד.
בין כל הברקה בעמודי הספר, ישנם 20 עמודים של עלילה סבירה שמנסה להסביר כל דבר שקורה בספר מבלי פשוט להניח לו להיות מה שהוא.
אמנם אני מעריצה נלהבת של גיימן ( לאו דווקא של עבודותיו שתורגמו לעברית ) אך על ספר זה הייתי ממליצה לפסוח ולנסות לקרוא את חלק מסיפוריו הקצרים באנגלית על מנת להתאהב בו באמת.

בתחילת הספר, אין אפשרות להתעלם מכמה עשרות העמודים שכתובים בעברית קשה לקריאה ובעלת נופח עתיק ומקראי. אך ברגע שחולפים על עמודים אלה ( כמובן שיחד עם הפיענוח הקשה, נהנים מעמודים אלה ) מתגוללת עלילה מרתקת שלוקחת את הקורא על פני יבשות, אהבות ובני אדם למודי סבל.
אם כי העלילה קשה ועלולה להיות אלימה וחדה לעיתים, היא משרתת את המטרה ומספרת את הסיפור הכנה, האמיתי והכה יפה עקב היותו אותנטי של נשים יהודיות במעברן בין גרמניה לבואנוס איירס.
הספר מהווה קול חשוב של נשים ומגנה סחר בנשים ואונס באשר הוא, כך שמעבר לעלילה מרתקת ישנו גם ערך מוסף.
הסוף מאכזב במקצת ודי מאולץ אך אינו גורע מיופיו של הספר.
מומלץ ביותר!

תחילה משכה אותי כריכת הספר המרתקת. אי אפשר להתעלם מהגרפיקה ומהדפים השחורים. עם זאת, הייתי מוותרת מבלי לחשוב פעמיים על מאה העמודים הראשונים שמטרתם, מלבד שיטת הרדמה נהדרת, אינם משרתים שום תועלת.
אחרי שמסיימים את תנומת אחר הצהריים הקלה, מתחילה העלילה האמיתית. שילוב של פילוסופיה, פנטזיה והומור חד. עולם תת מודע יחד עם מציאות כימית שיוצרים מחשבות עמוקות גם בתום הקריאה.

אם כי ארוך מדי, לא הייתי מפספסת אף מילה משום עמוד. מדובר בסנסציה סוחפת חושים שלוקחת למחוזות אחרים. אמנם התיאורים מדוקדקים יתר על המידה אך תורמים לתחושת המציאות שפאולינה סיימונס כה מטיבה לרקום.
הרומן הנרקם בין טטיאנה לאלכסנדר הוא כה עדין, תמים ואמיתי שניתן היה לחשוב כי הסופרת מתארת סיפור אישי שחוותה על בשרה. יופיו של הרומן מרכך את תלאות המלחמה שהם חווים סביבם והתוצאה היא ספר בו רוך ונוקשות נפגשים ויוצרים מיזוג מושלם.

את ספריה של סיגלית דיל אני מכירה כבר כמה שנים. הבעיה הטמונה בספר זה הוא ההיכרות עם הסופרת.
מכיון שסיגלית דיל הציבה לעצמה רף גבוה בספריה הקודמים כמו "תלתלים מכושפים" ו"טירת כחולי העין" ציפיתי שגם הפעם אני צפויה למסע תהפוכות.
אך התבדיתי.
הספר צפוי, והתעלומה הענקית גלויה לכל קורא עם מעט אינטליגנציה בקדקודו.
אמנם סיגלית דיל מנסה לשחזר את הסגנון הכה אופייני לה, ומצליחה, אך מעבר לשחזור בגרסה פחות מוצלחת של ספריה הקודמים היא אינה משיגה דבר.
מה שכן, את העולם הקר, המנוכר והמרתק בו עלילותיה המהפנטות מתרחשות, היא אכן מצליחה לשחזר. ולכן, מקבלת ממני שלושה כוכבים, על יכולת ההתמדה.