הביקורת נכתבה ביום חמישי, 8 בדצמבר, 2011
ע"י אהוד בן פורת
ע"י אהוד בן פורת
בכל פעם שיוצא לי למצוא ספר דק כמו זה, כלומר של לא הרבה יותר ממאה עמודים אני תוהה איך לסופר לא היה הרבה מה לספר - למה הוא מיהר להוציא לאור את הסיפור הזה שלו ולא בחר "לדגור" עליו עוד קצת. האנחה הרווחת היא שספר כזה הוא ספיח כתיבה, בתנאי שזה כמובן לא הספר הראשון שלו וההרגשה היא כאילו נכנסת לתמונה ברגע האחרון ואתה צריך למצוא תמצית של מה שפיספסת. לא כך כשלוקחים וקוראים את הספר הזה שהוא אומנם יחסית לשאר ספריו של סופר "מאה שנים של בדידות" באמת ספר דק.
אפשר להמשיך עם קווי המחשבה של הספר מעבר למילה האחרונה הכתובה בו, וזהו רק חלק מסוד הכתיבה שגבריאל גרסיה מארקס הגיע אליו אחרי לא מעט שנות כתיבה. הרי מי שיקרא אותו, במיוחד אם יצא לו כבר לקרוא כמה מספריו האחרים, יידע שלא יהיה נכון להבדיל אותו משאר ספריו. אנחנו זוכים לקרוא את הספר הזה כמו סיפור שאנחנו שומעים מפי חבר שכבר רכש את אמוננו, ואומר הסופר מגיע בספרו זה לרגע של אינטימיות של סופר שצבר עם השנים ביטחון בכתיבה שהוא יצליח לרתק את הקוראים שלו בכל מצב ועם כל מה שיחפוץ לספר.
אני לא בא ואומר שבהכרח שהעלילה לקוחה מחייו של הסופר, אבל הרי כשקוראים כל ספר ולוא דווקא זה יש תמיד איזשהו בסיס מסויים לכך. מה גם שגבריאל גרסיה מארקס בחר להוציא את הספר הזה בזמן שקוראיו מחכים להמשך של "לחיות בכדי לספר" (האם גם הוא כמו בוב דילן הבטיח והסתבך בנפתולי העבר?) ויוצא כאילו שהוא בוחר להתכתב עם ספר אחר שלו.
10 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
נעמה 38
(לפני 13 שנים ו-1 חודשים)
אני מאמינה שהוא באמת יצליח לרתק את קוראיו כמעט עם כל טקקסט.
איך אפשר שלא לזכור לו חסד נעורים, ולצערי הרב במקום לחכות לספר נוסף שלו אני צריכה להתחיל לעכל שהוא עוזב אותנו
|
|
|
אהוד בן פורת
(לפני 13 שנים ו-1 חודשים)
כמה מצער
לאחרונה נודע שגבריאל גרסיה מארקס סובל מדימנציה (מחלה ארורה) ובעקבותיה נאלץ להפסיק לכתוב, כך שזה הספר האחרון שלו.
|
|
|
עולם
(לפני 13 שנים ו-8 חודשים)
בכתיבה ספרותית, לעתים כל המוסיף גורע.
ויש סיפור ידוע על מישהו (את שמו שכחתי) שכתב מכתב ארוך וסיים אותו לערך כך: "אני מצטער, לא היה לי מספיק זמן לכתוב מכתב יותר קצר". |
10 הקוראים שאהבו את הביקורת
