הספר הזה הוא עצוב. עצוב, עצוב. בלתי נתפש איך אדם יכול לוותר על עולמו הפנימי בכזו אצילות. בכזו שלוות נפש, לכאורה.
אצילות, זו המילה עבור הספר הזה, הכתוב לכל אורכו ועל כל נימיו באנגלית מחוייטת.
וזו אפילו לא בחירה, או החלטה, כל הוויתור הזה. אלא הבנה בשוויון נפש, שזוהי הדרך אותה יש לבחור, בעיסוק כשלו, אם הוא רוצה לבצע אותו על הצד הכי נעלה שבו.
אני אומרת לכאורה, שכן גיבור הספר אינו סובל מחוסר רגישות, רחוק מכך, אך הוא בוחר להשאיר את רשמיו וכל גילוי רגשות כלשהו במקום בלתי נראה, אפילו מעיניו הוא. אך גופו, הווייתו כן ובהחלט מודעים להם. למרות שזה לא מתבטא בשורות ומשפטים ישירים. בכלל זה לא ספר שכתוב בצורה ישירה. הכל מתרחש בין השורות בעצם, מסתתר בין הכתוב והנאמר בצורה שקטה להפליא ואף בין המחשבות. ואני לא כל כך מסכימה עם מה שכתוב בגב הספר, שגיבור הסיפור מנותק מעצמו. זהו לא ניתוק, הוא כן מחובר, אך מתכחש לכך, ומשאיר את זה במקום של הדברים שאין בהם שימוש כי זה לא תואם את מה שתפקידו ואופן מילוי תפקידו מצריכים.
וזה מכמיר לב, לראות את זה. כמעין ילדון מחונן שיכול לעסוק ולחשוב ולדבר רק על דברים נשגבים וחכמים להפליא ללא הרף ותמיד וכל הזמן, מבלי שהוא מרשה לעצמו, מסיבה כלשהי, לעצור רגע ולהיות מודע גם למה שהוא כאדם, כאדם עם תחושות ורגשות ורצונות, להראות, ולשתף ולחלוק אותם.
עד כדי כך שאת רגעי המוות של אביו הוא לא יכל להרשות לעצמו לחוות כי זה קרה בעיצומו של אירוע גורלי וחשוב בבית ושבו הוא היה חייב להיות נוכח בכל רגע ורגע ונוכחותו היתה קריטית. אם כי בגופו הוא כן הרגיש. וזה אף נראה עליו, כפי שניתן להבין כאשר תוך כדי הגשה ומתן שירות לכולם יש דמעות על פניו, שאפילו הוא לא מודע להן וכולם תוהים ושואלים אותו אם הוא בסדר שכן אין להם שמץ של מושג שאביו אך זה עתה נפטר, הלך לעולמו, עזב את העולם.
כמעט ואפשר לדמיין איזה דיאלוג סמוי בין האב לבנו ברגעים האלה, שיכל להישמע בערך כך:
"...באמת אבי היקר אתה יכול אולי להיות כה מתחשב ולנסות באדיבותך לדחות את נפיחת נשמתך האחרונה או לפחות את רגעי מותך קמעה, נאמר אולי למחר, או אפילו לכמה שעות ספורות, לזמן קצת יותר נוח..
כרגע הזמן אינו נוח כלל וכלל כפי שאתה בוודאי יכול לראות..
אני אהיה אסיר תודה לך באם יהיה לאל ידך לחכות עוד מעט עם העניין המצער."
"הו, כן בוודאי בן. אעשה את שדרוש כדי להיות כמה שפחות לנטל עליך ברגעים הטרודים והגורליים האלה. באמת שאנסה. את זאת אני יכול להבטיח לך."
..
הוא לא יכל להרשות לעצמו להישאר אצלו ולו קמעה.
בין לבין כל המטלות של ניהול האירוע הכל כך חשוב הוא הגיח פעם-פעמיים לראות איך זה קורה, ולהדחיק את ההבנה שזה מה שקורה.
במשך כל הספר, להדחיק.
כמו גם את העובדה שמיס קנטון שותפתו לניהול האחוזה בעצם מאוהבת בו.
ואת העובדה שהוא מבין את זה. עד כדי כך הוא מדחיק את ההבנה הדקה (שגם היא, לא נרמזת ולו בנים בודד), עד כדי כך שאפילו ברגעים קצרים בהם הוא מרגיש פתאום התעלות נפש, הוא מדחיק את העובדה המובנת לו, שהתעלות הנפש היא בגלל שמיס קנטון בוכה ונסערת כרגע בחדרה, והוא בחושיו החדים וברגישות הכל כך דקה שלו ובהבנתו יודע, שזה בעצם בגלל הפרידה ממנו, ובגלל הכמות הכה מזערית של רגש שהוא הפגין קודם לכן מהידיעה שהיא עוזבת. והוא בוחר להאמין שהתעלות הנפש שהוא לפתע מרגיש עתה היא בגלל איזו סיבה אחרת שהוא מצליח להכניס לתודעתו ושגם הגיונית בהחלט, ומאמין בזה כעיוור, או כאדם הבוחר לעצום את עיניו. אך לא בשל אטימות הרגש. לא מזה הוא סובל.
ובגלל ההבנה הדקה הזו, והמודחקת, סערת הרגשות אף נראתה על פניו על ידי בן שיחו באותם הרגעים, סערת רגשות שהוא לא היה מודע לה ולא קרא לה בשמה.
ועוד דבר לסיום, בהרבה מהספרים שאני קוראת, ישנן, בחלקם די הרבה, בחלקם מעט, סימניות קטנות שמסמנות ביטויים יפהפיים ומשפטים מרגשים, בספר הזה לא היתה אף סימניה, אך לא בגלל שהוא לא כתוב יפה, אלא בגלל שזהו ספר שלא נכתב כדי לפאר את שפה, או כושר ביטוי על נפלאותיו, אלא הוא נכתב על מנת לפאר את האדם, ואת אצילותו של אדם.
טוב בעצם בכל זאת כן סימנתי לקראת הסוף ביטוי אחד קטן שכן היה יפה בעיני: .. "וכך שוחחנו במשך השעתיים הבאות, שם בשלולית של אור אפור". (עמ' 200). יפה, נכון?
אני לא יכולה שלא לתהות, כמה הסיפור הזה הוא בעצם לא אמיתי.
ספר יפה להפליא. אם כי עצוב, כאמור.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![יוליסס [מהדורה מחודשת]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers1/16766.jpg)
