לפני כשנה בקרתי בפורום ברומא, עמדתי מול הרוסטרה - במת הנואמים, עצמתי את העיניים וחשבתי על הנואמים שעמדו מעל במה זאת ועל טוליוס קיקרו, הנואם החשוב ביותר בעת העתיקה, על קולו הממשיך להדהד עד היום תזכורת לעובדה שאז כמו היום נאום טוב (" I Have a Dream" ) , יכול לרגש, להוות השראה ואירוע מכונן המחולל שינוי חברתי, כפי שרצינו שיקרה גם לנו במחאה החברתית האחרונה - בה הכיכרות והנואמים היו לזירה העיקרית של המחאה.
אימפריום, הוא רומן היסטורי המספר את סיפורו של קיקרו (43 - 106 לפנה"ס) דרך טירו משרתו, אדם מוכשר בפני עצמו המתאר את קיקרו: כנואם וירטואוזי, פרקליט ופוליטיקאי מבריק, מי שפעל בתקופה מעניינת בהיסטוריה הרומית, קץ הרפובליקה ותחילתה של הקיסרות, תקופה שהעמידה את קיקרו מול פוליטיקה מורכבת ומסוכסכת ומול סערת רעיונות וכוחות מנוגדים, להם המילה והנאום היו כלי חשוב בניסיון אחרון (אולי פאתטי) לשמירת ערכי היסוד של הרפובליקה הרומית.
קיקרו ייצג את ערכי הרפובליקה, ניצב בכוח קולו וטיעונו מול כוחות אחרים, גדולים וחזקים ממנו (סוג של אנדרדוג שאתה מצפה ממנו שינצח): עוצמת היתר של המצביאים (כמו קראסוס - מדכא מרד ספרטאקוס, וקיסר הצעיר), שחיתות ורדיפת הבצע של בעלי ההון ופוליטיקאים (הון ושלטון), וכולם היו מעורבים אחד בתוך השני בסבך של בריתות ויריבויות, (כמו בשיטת השקשוקה). האם מצב זה נשמע לנו מוכר, אכן, סיפורו של קיקרו מתכתב ונוגע בבעיות עכשוויות, מורכבות חברתית ופוליטית סבוכה בה קיימים אינטרסים וערכים שונים ומנוגדים המאיימים על ערכי היסוד של החברה והמדינה.
העלילה מתמקדת בקיקרו היוצא להגנת קורבן שחיתות, תושב סיציליה - פרובינציה באותה עת, מאבקו נוגע בערכי יסוד אוניברסאליים כמו חובתו של השליט לשמור על מוסר, תואר מידות, וציות לחוק גם כאשר הדבר נוגע לפרובינציות (השטחים הכבושים - חס וחלילה לא שלנו). קיקרו התעמת עם וורס - הנציב המושחת בזירה המשפטית והפוליטית, מאבק הנראה בתחילתו אמיץ, אך חסר סיכוי והיגיון בעצם היותו קריאת תיגר על האליטות הרומאיות הידועות לשמצה כמי שאינן בוחלות בשימוש בעוצמתן הפוליטית המשולבת עם אלימות וטרור.
הרובד הנוסף של הספר הוא תאור אישיותו של קיקרו, עונה לשאלה הגדולה, מי היה באמת קיקרו, ומה הניע אותו, וכאן התשובה מעניינת ומורכבת. הוא נולד למשפחה לא מיוחסת, עד מהרה הפך לשאפתן ומכוון למטרה הגבוהה ביותר - משרת הקונסול. למאבקו מביא קיקרו אומץ אחר הנובע מהרקע שלו כנער גמלוני ההופך את חסרונו לגורם מניע להשגת עוצמה וכוח באמצעות האופי והשכל, ברגעים מכריעים הוא היה מוכן להסתכן, ולתקוף כמו "חיית פרא", לא באופן פיזי, אלא באמצעות ערמומיותו ותחבולותיו. במשפט נגד וורס - נציב סיציליה המושחת, התגלה קיקרו כאמן התחבולות, כנואם סוחף ומשכנע שלעתים דווקא שתיקותיו הרועמות היו לא פחות משמעותיות מדיבורו. המשפט מהווה מבחינת קיקרו אמצעי נועז (ולא אידיאולוגיה) להשגת פרסום ומעמד שאפשרו לו את תמיכת העם והמשפחות החשובות למרות התנגדותו של פומפיוס (המצביא החזק).
האופן שבו קיקרו השתמש במשפט נגד וורס כאמצעי להגעה לשלטון (אימפריום), שבו התחבולה הפכה לעיקר ולא האמת או המהות - ערכי הליבה של הרפובליקה, מבטא לטעמי מצב בו קיקרו עצמו לקה בחוסר יושרה ובמוסר כפול, ובכך עולה לדיון השאלה המרכזית, האם מוסריותו שונה ממוסריות יריבו שלא בחלו בשום אמצעי בכדי להגיע לשלטון, שאלה פתוחה המרחפת על פני הספר ומציגה בכך את קיקרו כמי שאל כורחו היה שותף בצורה פרדוקסאלית לחיסולה של הרפובליקה.
האריס אומר לנו משהו גדול בהרבה, העמדת פנים, חנופה וקניית שלטון, יוצרים מנגנון מובנה של הרס עצמי תוצר קונפליקט בין המחיר הנדרש בכדי להגיע לשלטון ולשרוד, לעומת ערכי הליבה שלו - מה שאמורה להיות הבטחת השלטון. בהיבט הזה, קיקרו הוא דמות מורכבת, זאב בעור של כבש (הנסיך מקיאוולי), ומשל להעמדת פנים שנאומו הם כלי מבריק לכך. אם נמשיך את קיקרו האומר: "הפוליטיקה היא ההיסטוריה בהתהוותה ", לאן נגיע ...
אימפריום - ספר מרתק, כתוב בצורה מבריקה על תקופה היסטורית מרתקת, הקריאה בו מספקת לנו תובנות לא קלות על המציאות הנוכחית שלנו - מומלץ לכול מי שחרד ממנגנון ההרס העצמי הקיים בכול שלטון באשר הוא.
