ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 13 באוקטובר, 2011
ע"י מירב
ע"י מירב
אהבתה של סלטאנת מתאר על הכריכה, כמקובל, מה עומד להיות בפנים- סיפור על נערה מתבגרת ומתאהבת, סובלת ומתבגרת, סיפור שנשמע קצת קיצ'י וקצת מרגש, בשילוב אתניות פרסית וההד ה"אמיתי", שכן הסיפור נכתב ע"פ סיפור חייה של אימה של הסופרת. וזה בדיוק מה שיש בספר- לא יותר ולא פחות.
הספר כתוב באופן המזכיר ביוגרפיות- הרבה שנים, מקומות ודמויות בספר יחסית קצר (פחות מ300 עמ') עם כותב שהוא תמיד מבחוץ. לי, אישית, הכתיבה הזו מפריעה ומרגישה בוסרית, וחוץ מזה יש לה את החסרון שקשה להיכנס לדמות ולהזדהות עם הרגשות שלה, שהרי הם תמיד מסופרים מיד שניה. בנוסף הספר מלא בשירי עם, שמות ומאכלים פרסיים במידה שדי מעייפת. לי אישית היה עניין בתרבות בשל המוצא המשפחתי שלי, אבל אני מניחה שלאחרים זה עשוי להיות יותר מדי.
ועכשיו בעניין העלילה (האמיתית, כאמור)- סלטנאת הצעירה אכן עוברת חיים קשים- עוני, מצוקה, מחסור באהבת אם, עבודה קשה בגיל צעיר ומעט אנשים מאירי פנים. לכאורה נמצא הפתרון כשהיא מתאהבת בבן מעסיקיה העשיר (והמבוגר ממנה ב20 שנה) ולכאורה שם גם אמור להגיע איזה שיא בסיפור. בפועל, שני הדברים האלה לא קורים: האהבה עצמה לא ממש מתממשת (לא נהרוס לגמרי למה ואיך) וגם מבחינה סיפורית קשה להגיד שהיה איזה וואו. קצת יותר התרגשתי והתחברתי, אבל בסה"כ הרגשתי כמו באיזה רומן רומנטי, שהתעצם עם ההתנהגות המעצבנת של כל הגיבורים, פחות או יותר, במצב שנכפה עליהם בסופו של דבר.
אני לא אכחיש שהסיפור כן מעלה קושי ודילמות בעניין כבוד המשפחה והמסורת מחד והרצון לעצמאות מאידך. אבל הדילמות האלו לא נכתבו טוב, לא מוצו עד הסוף והתוצאה שמכתיבה העלילה הביוגרפית מאכזבת וגרמה לי די להתעצבן על שתי הדמויות שהייתי אמורה להתחבר אליהן ולכאוב איתן.
הספר לא רע, ויחסית לספר ביכורים הוא יודע לעניין ולחדש, אבל בגדול אין בו הרבה. סיפור קיצ'י וצפוי למדי, עם הרבה תוספות של תרבות ושפה פרסית.
6 קוראים אהבו את הביקורת
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
