נפשי חפצה מזה זמן מה בטיול וכשם שאני משתבללת בימים אלו כשהחורף בפתח ולעת ערב אוויר קריר מתגנב אל גזוזטרתי, אני נוטה להיות יותר פרקדנית מבעבר.
ביושבי על כורסתי בתנוחת שלחופה, קראתי את ספר שיריו של המשורר\סופר, אלי אביר - "תיאטרון של איש אחד".
קרה לכם פעם אחרי קריאה שוקקת וקולחת, כשלפתע נשאבתם בחזרה אל תוך שיר שקראתם? ובכן, לי זה קרה. כל מילה בשיר שקראתי התחברה אל אחותה ויחד יצאנו למסע. לעיתים נסענו רחוק עד שכלל לא חששתי שלא אמצא את דרכי הביתה, לעיתים שבתי אל בית הורי, אל הרחות. ופעם ליקטתי צדף שמצאתי על החוף. אף יכולתי לחוש את רגלי היחפות צועדות על אבני דרך קרות בסמטאות. ולעיתים התנגן שיר שאהבתי ביושבי במכונית שכורה. מסע אל הקצוות.
כתיבתו של אביר, שברירית אך עטויה בעצמה אדירה, שורשית אך אוונגרדית, מחבקת וסוטרת כאחד. כתיבה נועזת ונחשונית.
"תיאטרון של איש אחד" הוא לוליינות אומניפוטנטית הנוגעת בנבכי הרגש, במקומות הקטנים ופורצת את הרצון העז בפרובוקטיביות החבויה בקורא.
באם החורף, מאיים בקרירותו לעת ערב. קחו את אהובכם ועצמכם אל מסע מנומנטאלי. הנאה צרופה מובטחת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
