ביקורת ספרותית על העכברים ולאה גולדברג - שירים מאת חזי לסקלי

---

בספר של לאה גולדברג "דירה להשכיר" הדייר החמישי מר עכבר עזב. על הזמניות שבחיי העכברים, וכן עבור דרך המשל "עכבר העיר מול עכבר הכפר" המיוחס למשלי איזופוס: לעכברים טוב לגור בכל מקום ובלבד שיתנו להם לחיות. על לביליות בחוויית תשתית ביוגרפית כותב חזי לסקלי את השיר הבא:
*
יֵשׁ לִי אַרְבָּעָה אַחִים שֶׁנּוֹלְדוּ מֵתִים
וְהֵם קוֹרְאִים לִי לָשׁוּב אֲלֵיהֶם.
בָּגַדְתִּי בָּהֶם כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי וְעָרַקְתִּי אֶל תּוֹךְ הָעוֹלָם.
הֵם מִתְגַּעְגְּעִים אֵלַי וַאֲנִי אֲלֵיהֶם.
הֵם אֵינָם יְכוֹלִים לָשׁוּב אֵלַי אַךְ אֲנִי יָכוֹל
לָשׁוּב אֲלִיהֶם. "בּוֹא בּוֹא,"
הֵם קוֹרְאִים לִי, "נִהְיֶה חֲבוּרָה מְלֻכֶּדֶת
שֶׁל מֵתִים,
מִשְׁפָּחָה מוּצָקָה שֶׁאֵינָהּ מְאַבֶּדֶת
פֵּרוּר."

בַּתְחִלָּה גַּרְתִּי לְיַד הֶעָרִים.
נוֹלַדְתִּי בָּעִיר רְחוֹבוֹת
וְגַרְתִּי לְיָדָהּ.
מִשָּׁם עָבַרְתִּי לְדוֹרָה שֶׁלְּיַד
נְתַנְיָה.
רַק מְאֻחָר יוֹתֵר הֵעַזְתִּי לָגוּר
בְּתוֹךְ הֶעָרִים מַמָּשׁ.
בְּתוֹךְ גּוּפָן הֶעָדִין, הַחוֹלֶה.
גִּבְעָתַיִם, הָאג, אַמְסְטֶרְדָּם, תֵּל־אָבִיב -
מְקוֹמוֹת שֶׁבָּהֶם לָמַדְתִּי לְתַרְגֵּם
אֶת הַ"בּוֹא בּוֹא" לְמִלִּים אֲחֵרוֹת
וּמֵהַמִּלִּים הָאֲחֵרוֹת עָשִׂיתִי שִׁירִים." (ראה, בשער "לאה גולדברג")
הם קוראים לו "בּוֹא בּוֹא" - הוא יכול לבוא אליהם והם אינם יכולים. העכברים אינם תלויים במקום אחד. גם השירה, לפי לסקלי "חַיֶּבֶת לְבַקֵּר בְּבַּרְצֶלוֹנָה וּלְדַבֵּר שָׁם/ אַנְגְּלִית." "וּלְצַיֵּץ בִּשְׂפָתוֹ שֶׁל הָעַכְבָּר הַמִּתְגּוֹרֵר/ מִתַּחַת לַבַּמָּה וְנֶחֱרָד/ מֵעֲדִינוּתוֹ הַמֻּפְרֶזֶת שֶׁל הַמָּחוֹל" (ראה, השיר הנקרא "שִׁירָה" בשער "העכברים"). במחול הוא התעסק ונסע בערי העולם במסגרת פעילותו האומנותית כ״עכבר״ שנולד בעיר אך גדל בכפר שליד. מוטיב חוזר הוא העיסוק בגוף. הפעם הוא מובס ועל כן לומד לחולל שינוי. זו שירה של נדידה ומעברים עכשיו כשהיא מסוכמת או מדווחת מלפני המוות, אולי כהירתעות. מורשת שירית טרם פרידה. שירה רדיקלית לאישוש הקיומיות.
הספר "העכברים ולאה גולדברג" מורכב משני שערים: האחד "העכברים" והשני "לאה גולדברג". בשער "לאה גולדברג" הוא מצטט ממנה: "מָחָר אֲנִי אָמוּת" וגם מאברהם בן יצחק, מושא אהבתה של גולדברג, הוא מצטט: "אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִקְרֹא עוֹד, הַיּוֹם אָמוּת". שתי מובאות העוסקות במוות; זה החיבור בין שני השערים שנקבעו גם לשמו של הספר המעניין הזה. גם גולדברג נדדה וכתיבתה עסקה במעברים בין אתמול ומחר, בין מולדות וערים. שירה נודדת. תנודת המקום ושברו. זיקה למוות, לזיכרון. פה לסקלי גוסס מאידס. יש לו "אַרְבָּעָה אָחִים שֶׁנּוֹלְדוּ מֵתִים". מי הם האחים? שותפים לגורל? לסקלי היה בן יחיד לאם שעברה הפלות (יובל פלוטקין, Ynet 18.1.20). הקִרבה למוות מן התולדה, ממורשתה של השואה: "הֵם אֵינָם יְכוֹלִים לָשׁוּב" אליו, ולמרות שהם קוראים לו "בּוֹא בּוֹא" כמו הזמנה למות, הוא "יָכוֹל לָשׁוּב אֲלֵיהֶם" אבל בוגד בהם כשנולד וכשעורק "אֶל תּוֹך הָעוֹלָם". זו חוויית תשתית של הזיכרון. האחים אולי שרועים בערים המתות. דינם נגזר וקם עליו כרועץ לקום מהם ולערוק, לא להתפתות להזמנה הגורלית. הוא יכול לעזוב את המקום רק למראית כשהוא מעז "לָגוּר בְּתוֹךְ הֶעָרִים מַמָּשׁ. בְּתוֹךְ גּוּפָן הֶעָדִין, הַחוֹלֶה". הוא בוחר כמו בזהות אחרת; בהשאלה שבה הוא לומד "לְתַרְגֵּם" את הזמנת אחיו "לְמִלִּים אֲחֵרוֹת" שמתוכן הוא כרוך בעשיית "שִׁירִים": זה מזכיר את ויזלטיר שכתב "דבר אופטימי עשיית שירים". התמורה של לסקלי מן השירה נמדדת בכך שהיא כהצלה עבורו מפני המוצא הטרגי. דרך השירה הוא לומד את השיעורים המהותיים, את "הַשָּׁעוֹת הַנּוֹסָפוֹת". לומד על מנת ללמד.
שירתו של לסקלי ״מַעְדִּיפָה/ לְגַלּוֹת/ בְּאֵר חָלָב בְּאֶמְצַע עִיר" (ראה, "שִׁירָה" בשער "העכברים"). זהו ציור חושני של גילוי חיים. ינקות חדשה. ביטוי ערגה לחלב שהוא זרע של עונג ותולדה. לשד החיים. טבע באמצע עיר לסנתז בין הכפר לעיר. התמזגות עם החיים; כזו שנוכחת מתוך גילום של החבוי כאוצר לגילוי לעיני כול באמצע העיר.
הוא מציע לסכם מחדש את התפקיד של השירה העומדת בתוך משא חיים נרכש ומתמצה לנוכח חווייה פרטית העומדת בצילו של המוות. ראה, הציטטות שהוא גוזר במובאות השער "לאה גולדברג" כאמור. ממש כשם שלאה גולדברג גזרה אותם מאברהם בן יצחק במילים האחרונות שאמר לפני מותו ושהיא ציטטה בספר שלה עליו, או ממקום אחר בשירתו של בן יצחק שבו הוא כותב: "וּמָחָר נָמוּת וְאֵין הַדִּבֵּר בָּנוּ" (ראה, השיר "בודדים אומרים"). שירתו של לסקלי שירת בדידות אקספרימנטלית גדולה לנוכח מוות - מספד, זיכרון מן החיים, ראייה למציאות חדשה בעיצוב הדרך, הביטוי והמצבים.
"שִׁעוּר עִבְרִית", מחזור שירים שלסקלי מציע בתחילת הספר, הוא תוספת השראה מדרכו של דן פגיס ב"תרגילים לעברית שימושית" בספרו "מילים נרדפות". שירתו של לסקלי חותרת מבעד לנתיבים שסומנו בשירה שלפניו אל עבר חידוש.
"שִׁעוּר הֵא

כְּשֶׁהַמִּלָּה תַּהֲפֹך לְגוּף
וְהַגּוּף יִפְתַּח אֶת פִּיו
וְיֹאמַר אֶת הַמִּלָּה שֶׁמִּמֶּנָּה
נוֹצַר -
אֲחַבֵּק אֶת הַגּוּף הַזֶּה
וְאָלִין אוֹתוֹ לְצִדִּי." (מתוך "שִׁעוּר עִבְרִית", מחזור שירים, בעמוד 14)
חזי לסקלי מחולל את הגוף התלוי מעבר לזמן ומתאר את שעובר שינוי לצידו ביחסיו אל גוף קונטרוורסלי. בין בהפחת חיים ובהתמודדות, הגוף כסמן אמצעי עם מה שלפניו או אחוריו תלוי בתואם עם מילה, שפה. כשהמילה תעבור טרנספורמציה. מכיוון שלא די בקיים?
העולם נברא כחומר מן המאמר "ויאמר אלוהים יהי־אור ויהי־אור:" לסקלי מדבר מנגד לטרנסצנדנטי על גוף הנוצר ממילה. באשר לחיקוי אחר עקבותיו של הגוף, הדובר מכוון את הגוף להשיב את המילה ולשחזר את רגע הולדתו ממנה. לעשות שימוש במילה רק לאחר שהונשמה בגוף. בפועל "נוֹצַר" גם יצר ויצירה.
במחזה "דָּת" שנמצא בקובץ השירה הזו, דמות המסכה הנקראת "אֱלוֹהִים הָאֲמִתִּי" אומרת: "לְשַׁחְזֵר אֶת צוּרַת הַפֶּה שֶׁל אֱלוֹהִים/ בְּשָׁעָה שֶׁבִּטֵּא לָרִאשׁוֹנָה אֶת הַמִּלָּה - "שֻׁלְחָן",/ אוֹ אֶת צוּרַת פִּי הַטַּבַּעַת שֶׁל אֱלֹוהִים/ בְּשָׁעָה שֶׁיָּלַד/ אֶת הַמִּשְׁפָּחָה: אֵם, אָב, יֶלֶד." (בעמ' 35). אצל לסקלי ישנה הפרדה בין "אלוהים האמיתי" ל"אלוהים". על הביוגרפיה, כאמור, הוא מדבר ועל מה שיש לו ממנה לחשבון פרידה ולזכר. העברית עוברת שיעור בתנועה המונחית על ידי כוריאוגרף. בין המילה והגוף, מקום ליניקה מחודשת. מתוך לשון־העל המוצפנת לשם הצדקת הקיום, לסקלי מדבר על הגוף החש כמילה: "גַּם הַמִּלָּה "בְּדִידוּת", שַׁיֶּכֶת לְמִישֶׁהוּ,/ אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן הִיא סִירָה/ הֲפוּכָה הַמְּשַׁמֶּשֶׁת כְּסַפְסָל." (עמ' 65). על מה שחש במילת הגוף "בדידות", הדובר מגשים באופן צורני כוריאוגרפי, והגוף הוא דרך חזותית לכך. הדובר ימצא לשייך למישהו את המילה בדידות, לא לפני שיראה להפוך אותה במטמורפוזה לגוף סירה הפוכה המשמשת כספסל, שעליו הוא יושיב בהמשך את אחיותיו. לא היו לו אחיות, ואפשר לאמץ אותן גם כרמז ליצוג חברותי הומוסכסואלי. במין תמונה ויזואלית הנוצרת בתוך המטפורה, הדובר מחזיר למילה את השייכות כאשר הוא ממלט ממנה זכר לביוגרפיה.
מעבר להכרה פופוליסטית יותר: "וְהַמִּלָּה לֹא תֵּרָדֵם לְעוֹלָם." (שִׁעוּר וָו, עמ' 15), הוא ילין לצידו את הגוף הנקשר ליצירתו דרך המילה, כמו הוא מכוון דרך הגוף שלא יירדם לעולם.
כמו כן, הוא מעיד: "שִׁירָה אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת שִׁירָה./ הִיא יְכוֹלָה לִהְיוֹת מָזוֹן מְדַבֵּר." ("שִׁירָה" עמ' 38). משהו הכרחי להצלתו מתחושה הנשארת, לא פחות מן המוחש בתמורה. ההעברה גלומה בהשראתו של הגוף לשוב ולפענח את מקום היווצרותו. בשירה קונצפטואלית ואקזיסטנציאליסטית זו, הגוף עובר בדיקה מעל זיכרון הזמן. הווה מופקע והכרחי הוא המתנה לפתיחת סוד של מה שנוצר כגוף על ידי המילה.
על ההישמעות בין השפות והמקומות שמהם נוצר הגוף הוא העיד: "שִׁירָה חַיֶּבֶת לְבַקֵּר בְּבַּרְצֶלוֹנָה וּלְדַבֵּר שָׁם/ אַ נְ גְּ לִ י ת./ ...שִׁירָה חַיֶּבֶת לִהְיוֹת קְבוּרָה/ בָּאֲדָמָה/ וּלְדַבֵּר בִּשְׂפָתָם שֶׁל הַמֵּתִים./ ...שִׁירָה חַיֶּבֶת לִחְיוֹת." (שם. "שִׁירָה" עמ' 39-38). הדובר נזקק לגשר לשפה העברית את געגועיו אל מבלעדיה. המילה אינה צריכה לעמוד לבדה בעולם אלא מבעד ליחסים, לעורר את היחסים. המילה "אלין" ממשיכה את המילה "אחבק" כפעולה של הישענות או דת שהשירה הזאת כרוכה בה. הסיטואציה להלין את הגוף לצידו היא יחס אינטימי שגוזר הדובר על הגוף המאווה לתקווה לחיים. הוא קורא להפיק חיים מן המילה והגוף הוא דרך לכך.

» ביקורות נוספות של שמעון שלוש
» ביקורות נוספות על העכברים ולאה גולדברג - שירים