זו הפעם הראשונה שאני כותבת ביקורת ועדיין לא משוכנעת אם הספר באמת טוב או שרומתי.

"רביעי בערב" מתאר קבוצה של אנשים שבאים לטיפול קבוצתי, וכיצד הטיפול משפיע עליהם כמו גם על הפסיכולוגית שמעבירה את הסדנא.

לכאורה יש כאן הכל – דמויות מגוונות, כאלה שכל קורא יכול להזדהות לפחות עם אחת מהן, תהליך שעוברים חברי הקבוצה, כל אחד לחוד וכולם יחד, תהליך של פירוק אישיותם הקודמת, זו שלבשו כל חייהם, והרכבתה מחדש. גם על המטפלת לא פוסח תהליך השינוי וההתחדשות. הנושא שבו עוסקת הסדנא הטיפולית הוא משפחה - יחסי הורים וילדים, וגם היחסים בין בעל לאישה וכיצד הם מושפעים מהילדים. אני לא יכולה לחשוב על נושא שמעניין יותר אנשים.

הכתיבה אמינה – השינוי שעוברים הגיבורים לא חד מדי, הדמויות לא משילות את כל פגמיהן בסוף הספר – הן מתמודדות עם חלק מהקשיים ולומדות להשלים עם מה שלא יוכלו לשנות.
בנוסף לכל זה הכתיבה רהוטה וקולחת.

ובכל זאת, למרות כל מה שכתבתי כאן למעלה, נותרה בי תחושה שכמעט מבלי להרגיש הולכתי שולל.
אולי כי נדמה שהספר כמו נרקח על פי מתכון לכתיבת ספר טוב – כל החלקים שאמורים להופיע בספר ישנם, כמתבקש מספר טוב. התפתחות עלילתית – יש, הגיבורים אמורים לעבור תהליך – אפשר לסמן וי, וכך הלאה. אין ספק שיעל הדיה היא בעלת נסיון ויודעת איך צריך לכתוב ספר. יש לה כשרון כתיבה. אבל הספר הזה נכתב מהראש ולא מהלב. זו תחושתי.

אין מתכון לספר טוב. אני לא חושבת שאפשר להגדיר בכלל מהו "ספר טוב". כל נסיון לכמת ולאפיין נידון לכישלון. מבחינתי ספר טוב הוא כזה שלא עוזב אותי, שתמיד נשאר משהו ממנו בלב, ושאשמח לחזור ולקרוא בו שוב ושוב. כל זה לא קיים ב"רביעי בערב". הדמויות החליקו מעלי כאילו הן מנויילנות, מאבקן נגע ללבי אך לרגע, ודי. הן יכולות להשאר על מדף הספרים, אני לא אחזור לדרוש בשלומן.

משהו קטן ואולי קטנוני שהפריע לי בקריאה וקטע את הרצף הוא הביטוי "מכמיר לב" שמופיע בספר הרבה יותר מדי פעמים. זה מכמיר לב שהדיה לא יכלה למצוא ביטויים נוספים בשפה העברית... לי זה הציק, בפרט שהספר לא כתוב בשפה גבוהה, וכך הביטוי הזה נראה לא שייך.

זו הפעם הראשונה שאני כותבת ביקורת ועדיין לא משוכנעת אם הספר באמת טוב או שרומתי.

"רביעי בערב" מתאר קבוצה של אנשים שבאים לטיפול קבוצתי, וכיצד הטיפול משפיע עליהם כמו גם על הפסיכולוגית שמעבירה את הסדנא.

לכאורה יש כאן הכל – דמויות מגוונות, כאלה שכל קורא יכול להזדהות לפחות עם אחת מהן, תהליך שעוברים חברי הקבוצה, כל אחד לחוד וכולם יחד, תהליך של פירוק אישיותם הקודמת, זו שלבשו כל חייהם, והרכבתה מחדש. גם על המטפלת לא פוסח תהליך השינוי וההתחדשות. הנושא שבו עוסקת הסדנא הטיפולית הוא משפחה - יחסי הורים וילדים, וגם היחסים בין בעל לאישה וכיצד הם מושפעים מהילדים. אני לא יכולה לחשוב על נושא שמעניין יותר אנשים.

הכתיבה אמינה – השינוי שעוברים הגיבורים לא חד מדי, הדמויות לא משילות את כל פגמיהן בסוף הספר – הן מתמודדות עם חלק מהקשיים ולומדות להשלים עם מה שלא יוכלו לשנות.
בנוסף לכל זה הכתיבה רהוטה וקולחת.

ובכל זאת, למרות כל מה שכתבתי כאן למעלה, נותרה בי תחושה שכמעט מבלי להרגיש הולכתי שולל.
אולי כי נדמה שהספר כמו נרקח על פי מתכון לכתיבת ספר טוב – כל החלקים שאמורים להופיע בספר ישנם, כמתבקש מספר טוב. התפתחות עלילתית – יש, הגיבורים אמורים לעבור תהליך – אפשר לסמן וי, וכך הלאה. אין ספק שיעל הדיה היא בעלת נסיון ויודעת איך צריך לכתוב ספר. יש לה כשרון כתיבה. אבל הספר הזה נכתב מהראש ולא מהלב. זו תחושתי.

אין מתכון לספר טוב. אני לא חושבת שאפשר להגדיר בכלל מהו "ספר טוב". כל נסיון לכמת ולאפיין נידון לכישלון. מבחינתי ספר טוב הוא כזה שלא עוזב אותי, שתמיד נשאר משהו ממנו בלב, ושאשמח לחזור ולקרוא בו שוב ושוב. כל זה לא קיים ב"רביעי בערב". הדמויות החליקו מעלי כאילו הן מנויילנות, מאבקן נגע ללבי אך לרגע, ודי. הן יכולות להשאר על מדף הספרים, אני לא אחזור לדרוש בשלומן.

משהו קטן ואולי קטנוני שהפריע לי בקריאה וקטע את הרצף הוא הביטוי "מכמיר לב" שמופיע בספר הרבה יותר מדי פעמים. זה מכמיר לב שהדיה לא יכלה למצוא ביטויים נוספים בשפה העברית... לי זה הציק, בפרט שהספר לא כתוב בשפה גבוהה, וכך הביטוי הזה נראה לא שייך.