את הספר "התהום" זכיתי לקרוא לאחר שהכרתי פנים מול פנים את חבר הכנסת אלי אבידר וקיבלתי ממנו את ההקדשה הבאה: "אנחנו חיים במזרח התיכון ומתנהגים כאילו אנחנו חיים באזור אחר". זהו סיכום הספר במשפט אחד, אך את המשמעות של המשפט הזה מדינת ישראל לא הבינה מאז יום הקמתה ועד היום. ח"כ אלי אבידר הוא איש אשכולות מהזן הנדיר ביותר: יליד מצרים ולפיכך דובר ערבית מצרית כשפת אם, שירת בצבא כמפעיל סוכנים לטובת ישראל, דיפלומט מהשורה הראשונה אשר כיהן כראש הנציגות הישראלית בקטאר, חבר צוות המשא ומתן עם הפלסטינים, יועץ משרד החוץ בנושא דת האסלאם וביטחון לאומי, איש עסקים, יהלומן, סופר, חבר כנסת מטעם מפלגת ישראל ביתנו ולוחם למען הדמוקרטיה ושלטון החוק בכיכר פריז בירושלים ובכל נקודות המחאה נגד השחיתות בישראל. לאורך כל קריאת הספר שמעתי את קולו של אבידר בעת הקריאה והדבר סחף אותי במהרה לגלות עולם נסתר שהוא אותה תהום שמפרידה בין ישראל לערבים.

הקושי המשמעותי שקיים בין ישראל לעולם הערבי נובע לא מסכסוך דתי או על שטח מסוים אלא מחסר ידע והבנת התרבות והדת הערבית. ישראל מתנהגת כמדינה מערבית בלב אזור מזרח תיכוני ולכן אנו נתקלים בקשיים רבים בתקשורת וביחסים בין שני העמים וממשלותיהם. הדבר היעיל ביותר שישראל יכולה לעשות לטובתה האישית היא קודם כל ללמד את השפה והתרבות הערבית כמו שצריך בבתי הספר ובאותה רמה כמו שמלמדים אנגלית. כמו כן רצוי ללמוד על דת האסלאם והנצרות שכן תלמידי ישראל אינם מודעים לנושא בעוד הוא מסייע רבות בהבנת הצד השני ומניעיו. כיום אין דרך להגיע להסכם שלום במהירות ובקלות, יש צורך בהרבה צעדים קטנים בתיאום עם הצד השני על מנת ליצור אמון בין הצדדים, יש לזכור שאחרי שנים של הסתה כנגד ישראל לא ניתן ביום אחד לשנות את דעת הקהל הערבית. יש להימנע ממהלכים חד צדדים ומהצעות טובות מיד ולנצל הזדמנויות לשיתופי פעולה שונים על מנת לשנות את מאזן הכוחות באזור שיכול אף להוביל בעתיד לשלום אמיתי ומלא.

הדרך לנצח את האויב ולהפוך אותו לחבר היא קודם כל להכיר אותו וללמוד עליו. ישראל ניצחה במלחמותיה לא בזכות כמות החיילים או הנשק שלה אלא בזכותה האוצר האנושי, החוכמה והתחכום שלה. על מנת לנצח את המערכה הבאה יש לחשוב כמה צעדים קדימה, ועל מנת לעשות זאת יש להקשיב לאנשים שיודעים איפה הם נמצאים ומי השכנים שלהם.

אתם אוהבים את הפוליטיקה של המזרח התיכון ? תמיד עניין אתכם מדוע מתנהלים מגעים בצורה כזו או אחרת ? שאלתם את עצמכם כיצד משרד החוץ משווק את ישראל, ובאיזה כלים ? אז מה דעתכם לקבל הצצה אל אחורי הקלעים מגוף ראשון ?!

אלי אבידר כתב ספר, והוא יודע בדיוק מה הוא אומר.
בעייני אבידר הוא דמות להערצה: הוא בוגר יחידה 504 (עוצבת המודיעין האנושי - יומינט), שימש כיועץ ושליח של משרד החוץ - הוא שימש מנכ"ל בורסת היהלומים (2016) הוא איש ציבור, פרשן ופובליציסט. אבידר מכהן כנשיא חברת Carats.IO וגם בתפקיד סגן נשיא CIBJO.
אדם שמכיר כ"כ טוב את העולם הערבי (נולד במצריים, ודובר את השפה הערבית כשפת אם) וכותב על כך ספר - זה נכס.

לאורך ספרו העתיר ידע משובח, זועק אלי מקירות ליבו את הטעויות הרבות שמדינת ישראל עשתה במהלך מומי"ם, ושתפי"ם עם מדינות ערב. כיצד ראשי המדינה לא הבינו לאורך ההיסטוריה של המדינה את ה"ראש הערבי", וכיצד להתנהל נכון בסביבה חשדנית ומוסלמית.
הספר הזה הוא למי שבאמת רוצה להכיר את השכנים שלנו במזרח התיכון, וכיצד הדברים בשכונה האלימה שלנו פועלים.

פשוט מומלץ !!!

התהום הוא ספר העוסק בסכסוך הערבי ישראלי מזווית שלא נחקרה עד כה.
לראשונה אושר לספר את סיפור גיוסו של סוכן ערבי (פלסטיני) ביחידת המודיעין 504. זו הפעם הראשונה שלקורא יש אפשרות להיכנס ללב ההתרחשויות ולחדר שלעולם יהיה סגור בפני הציבור. נכון שכבר נחשפנו לסיפורים על פועלו של "סוכן" (אפשר לכתוב משת"פ או שזה לא אותו דבר?) אך מעולם לא אושר לדבר על מבצע גיוס ספציפי, ועל הטלטלות הרגשיות וההתמודדויות המקצועיות והאמוציונאליות של איש ביטחון, מגייס סוכנים. הספר פורט לאורך 15 עמודים את המתרחש בתוך חדר ההפעלה, חדר סמוי מן העין, ביחידה 504.
חשיפה ראשונה נוספת, לא תוכל להשאיר איש מאיתנו אדיש. אבידר חושף בספרו כי בפגישה חשאית בה השתתף, הצהיר שלמה בן עמי (כשר חוץ בממשלת ברק) כי ישראל תסכים לכניסת עד 400,000 פליטים פלסטינים לתחומי הקו הירוק. אלי אבידר, כשגריר ישראל בקטאר השתתף בישיבה שכל זכר ממנה נמחה אחרי כן ממסמכים רשמיים ומספרו של שלמה בן עמי.
בנוסף, אבידר מעלה זיכרונות ססגוניים מימי שירותו בקטאר, וגם כאלו פחות משמחים כמו ניסיון ההתנקשות בו ומספר על מהלך הונאה משותפת של ישראל, ארה"ב וקטאר שהתקיים בנובמבר 2000. הימים ימי הפסגה בקטאר – ארגון המדינות האסלאם (ככה להגיד?) איים בביטול הפסגה אם נציגות ישראל תישאר בקטאר. שר ההגנה האמריקאי, וויליאם כהן, שיקר במצח נחושה והודיע בריש גלי כי ישראל סולקה מקטאר. הדבר נעשה בהסכמת קטאר ובידיעת הנציגים הישראלים שנשארו במדינה. כתבי ידיעות אחרונות (אייכנר ופרי) עלו על סיפור ההונאה בזמנו אך הוצע צו איסור פרסום.
התהום מעלה את השאלה הקשה: האם ייתכן שהימשכות הסכסוך היא תוצאה של קצר חמור מעולם להבין את שפתם ואת תרבותם של שכניה? האם יתכן שמנהיגינו, שרובם צמחו מתוך המערכת הצבאית והביטחונית, פשוט לא יודעים להעביר כראוי מסר של שלום ופיוס? בספר התהום יורד אבידר לעומקה של אותה תהום המפרידה בין ישראל לשכניה הערבים ומסביר מהם הכשלים המאפיינים את היחסים ארוכי הטווח ושותתי הדם האלו וכיצד, אם בכלל, ניתן לגשר עליהם.
הספר מסקר למעלה משישה עשורים של סכסוך דמים באחד האזורים הטעונים והמשפיעים ביותר בעולם, ומספק את הכלים להבין מה גורם לכישלון היוזמות המדיניות עד כה ואיך אפשר לשבור את מעגל הקסמים הטראגי הזה.

ספר מצויין! שמעשיר ומלא בתובנות על העולם אסלאם.

דע את האויב.
זה מרכיב חשוב בכל מערכה מלחמתית. במיוחד ישראל במצב הביטחוני הרגיש שלה.
כאשר אנו יודעים איך פועל מוחו של האיוב. מה הוא חושב,זומם,מתכנן. כך או כך באמצעות התובנות הידע והלימוד עליו ועל דרכי תרבותו והתנהגותו. בשולחן המשא ומתן יש לנו יתרון עליהם.

במדינה כמו ישראל שלה אין מקום לטעויות.
חשוב מאוד שכל אזרח ידע בנוסף מי חי בתוכו ומי שוכן לידו.

מזרח תיכון חכם זה אידאל.
מזרחניים כגון אלי אבידר חייבים להמשיך לחקור, ללמד ולייעץ למנהיגים שלוקחים הכרעות הרות גורל.

כיצדנפערה תהום של אי הבנה כה גדולה בין העולם הערבי לישראל?
בספרו המצויין של אלי אבידר איש משרד החוץ והבטחון לשעבר וקצין מודיעין בשירותו הצבאי נעשה נסיון לעמת את הקורא עם המציאות כפי שהיא מצטיירת מהעולם הערבי.
האם אנו נוהגים ביהירות כלפי שכינינו הערבים ? האמנם אנו וילה בתוך הגונגל הערבי מסביבנו? (התבטאות שכיחה של פולטיקאי)האם בכל אנו מבינים את המנטליות הערבית ,השפה והתרבות.
כיצד נתפסים מונחי הפרגון, השבטיות ,הסכמים חתומים ונורמליזציה בעינ העולם הערבי ומדוע שמעון פרס הוא סדין אדום.
עוד בספר על הטעויות שבהדברות עם העולם השיעי (שהצמיח את חזבאללה)וכן על חשיבות הדיאלוג הבין דתי.

ספר מעולה!!!!!!!!!!!

ספר מעורר מחשבה.
לא חשוב מה דעתך הפוליטית, חובה עליך לקרוא ספר זה.
כשקראתי את הניתוח הנפלא של אלי אבידר על עולם המושגים והתרבות שלנו מול עולם המושגים הערבי,וזאת עם דוגמאות מבריקות(דוגמה: "ניתוק הקשרים" עם קטאר בזמן הוועידה האיסלמית), התפעלתי וכאבתי את המדיניות הישראלית של סכין כהה שאינה מבחינה בניואנסים.
הדבר נכון לכל הממשלות.
בסוף הספר עלו בי ההרהורים הבאים.
א. שמחתי שיש לנו אנשי מודיעין ואחר כך אנשי משרד החוץ כמו הכותב.
ב.הבנתי את הטעויות במדיניות.
ג. לא תמיד הסכמתי עם אלי אבידר ותהיתי על הצעותיו. לדוגמה- הצעתו לחזק את דחלן מול עליית החמס.הרי בזה נכשלנו כשהקמנו את חמס.
ד.הסכמתי איתו כי פוליטיקה של מחוות ענק ( או מזרח תיכון חדש),אינה נכונה בסביבה שלנו, ויש לחשוב בצורה של קבלת תמורה למחווה במנות קטנות ובצעדים קטנים.
ה. מצד שני לא קבלתי תשובה בספר, לארועים קיצוניים כמו עליית חומייני או המהפכות המתרחשות כרגע.
ו. אני בהחלט מסכים ומזדהה עם עמדתו לגבי תהליך הנסיגה מלבנון( לא הצורך אלא דרך הביצוע), וחשבתי גם על הנסיגה מעזה.
ז. כאבתי כאשר תיאר את הנזק שגרמנו לעצמנו עם הפקרת צד"ל, או הזנחת הכורדים.
יש עוד הרבה, אבל יותר טוב שכל אחד מאיתנו יקרא את הספר.

מאלף, פוקח עיניים. מאיר כשלונות מדיניים ידועים באור חדש והגיוני.