ביקורת ספרותית על הנדרסון מלך הגשם מאת סול בלו
ספר מעולה

---

Henderson the rain king is a story about redemption
about personal salvation
כך בקול מהוסס התחלתי להרצות למורה לאנגלית שעמדה מולי במסדרון מחוץ לחדר המורים. עיניה החתוליות (צהובות?) מביטות בי בריכוז ודמותה הנמרית מזכירה לי את אַתי, הלביאה בספר, את אדישותה הצלולה הזועמת, מעוררת בי תגובות רפלקסיביות של פחד, דומות לפרכוסיו הלא רצוניים של הנדרסון עצמו.
חודש שלם חמקתי מלעמוד מול הכיתה כולה ולגמגם את ה Book report שלי. בכל פעם, כשהגיע תורי, הייתי חולה. בסוף, מאחורי גבי הגאה, הגיעה אמא שלי לגימנסיה והסבירה למורה לאנגלית שיש לי פחד קהל. המורה הסכימה לבחון אותי ביחידות. הסתבר שיש לי בנוסף פחד מבחינות ביחידות. אני לא יודעת כמה פעמים קראתי את "הנדרסון מלך הגשם" (בעברית כמובן) ולא למדתי כלום. גם אני כמו כולם מונעת מפחד, פחד ותשוקה. תור האצילות לא הגיע אלי מאז ועד היום. למען האמת, בניגוד לנבואתו של המלך, תור האצילות לא הגיע עדיין לכל העולם. לא רק אני בבעייה.

הסיבה שבחרתי, אז, לדבר על "הנדרסון מלך הגשם" היתה שידעתי אותו כמעט בעל פה.
אני זוכרת פעם אחת, אחרי קריאת הדף האחרון, עצרתי לרגע וחשבתי - מה אקרא עכשיו? וחזרתי לדף הראשון. בקיצור אחד הספרים של נעורי (ולא. אני לא אכתוב אם לא "ה"). הנדרסון והמלך דאהפו, בו הייתי לגמרי מאוהבת, גרמו לי שלא להתייחס לספריו האחרים של בלו, על גיבוריהם היהודים אמריקאים, איפה הם ואיפה אפריקה.
אחר כך הספר נעלם לי, כמו ספרים רבים אחרים. ניסיתי לקרוא אותו בתרגום חדש יותר ולא הצלחתי.
ואז, לא מזמן מצאתי ב"צו קריאה" עותק של הספר ההוא. על כריכתו המאויירת בפשטות. ספריית הפועלים- 1978.

אז הנה תמצית של Book report בעברית, נכון לעכשיו-
הנדרסון מלך הגשם כתוב נהדר. הנדרסון ודאהפו עדיין מהלכים קסם, אם כי החיים למדו אותי להיזהר מקיצוניות. קיצוניות רגשית כמו זו של הנדרסון, קיצוניות אידיאולוגית כמו זו של המלך, אנשים מסוכנים הקיצוניים האילה, כשהם מתקרבים לאמת הם לא רואים אף אחד אחר ממטר.
עדיין, זה סיפור יפה- ציורי, רוחני, מלכותי ומלא כנות. צחוק ועצב משמשים בערבוביה וכל זה.
רוב הרעיונות הגואלים, אם אצמצם כל אחד מהם למשפט אחד, ישמעו שחוקים ומוכרים-
המוות הוא חלק מהחיים.
כדי להגיע להארה צריך לשבור את מעגל הסבל- להפסיק להכות, להפסיק להיות מוכה, וחוזר חלילה.
הדמיון הוא סוג של כח טבע.
יש למצות את כוחו של הרגע.
האדם רוצה לחיות ("גראן טו מולאני" בלשון שבט הארנווי)

צריך לזכור שהספר הזה נכתב קצת לפני ש "חכם סיני עתיק אמר" הפך להתחלה שגורה של מצגת נופים
וגם- האופן שבו התובנות הפשוטות משתלבות בסיפור יוצא דופן בחיותו.
וגם-
הדברים הנכונים והפשוטים נשמעים לפעמים כמו קשקוש ניואייג'.
המלך דאהפו הוא ממש לא קשקוש. יש לו אדמומיות שחורה בעיניים, הוא מטיל מין צל עודף ויש לו צבא אמאזונות שלם לרשותו. הוא מלכותי מידי בשביל להיות קשקוש ועוד לא דיברנו על הקטע עם האריות. גם הנדרסון הוא לא קשקוש, הוא פגום, יוצא דופן ומשעשע מדי בשביל להיות קשקוש.

אני מנסה לזכור למה אהבתי את הספר הזה בלהט רב כל כך ומרגישה כאילו ישנה סיבה סמויה שנשמטה ממני.
במובן מסוים נשארתי בת ארבע עשרה, במובן אחר הוקמה חומה ביני לבין הנערה ההיא.
אולי אצטרך לטוס לאפריקה יום אחד כדי ללמוד לא לשאת את העבר אלא פשוט לזכור אותו.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על הנדרסון מלך הגשם