ספר זה כתוב היטב. הוא מספר על גיבורת הספר שמתחילה טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי אצל פסיכולוגית.
המספרת שאני חושב שאין לה שם מתמודדת עם הרבה צרות בחייה הסוערים. שערה נושר, יחסיה עם אביה, אמה ואחותה בעיתים. יש מוטיב שחוזר על עצמו בכל מערכת יחסים של הגיבורה יחסים של אהבה, שנאה, תלות, סבל, פחד נטישה ועוד שלל בעיות מהם לדעתי סובל כל אדם.
את הפסיכולוגית שלה היא מעריצה וכשזו יוצאת לחופשה בחו"ל היא מתחילה לכתוב יומן. יומן מחלה הדבר שהכי מטריד אותה הוא שערה הנושר הפחד מהתקרחות שהוא למעשה פחד מהזדקנות, ריקבון ולבסוף מוות.
יש לה חבר והם נפרדים לא הבנתי למה. בשלב מסוים היא מוצאת את עצמה לבד ומחכה לגבר הבא שאתו היא מקווה להתחתן ולהביא ילדים. היא פוגשת גבר באתר הכרויות מידד קוראים לו. בהתחלה היא באופוריה ושמחה מאוד על בן הזוג שלה היא אוהבת אותו הוא אותה והכל טוב. אך לאחר שהיא מגלה על הרגליו המינים של מידד הקשר מאבד מזוהרו והם נפרדים.
לאורך כל הספר נהניתי מהקריאה בו הכתיבה זורמת וזה לא ספר מסובך הוא מתאר את עולמה הפנימי של הגיבורה על כל מנעדו על הרגליה תשוקותיה ואכזבותיה.
מכיוון שהמספרת מפתחת תלות רגשית בפסיכולוגית שלה הקשר ביניהן מוביל לאהבה, שנאה, פחד שהפסיכולוגית לא תאהב אותה וגם עלבון שפעם אחת הפסיכולוגית מעליבה אותה.
הספר יצא בכתר הוצאה לאור ב2011. ערכה את הספר: שירה חדד.
הספר מכיל 211 עמודים.
נהניתי מהספר והוא מומלץ מאוד.

יומנה הבדיוני (?) של מטופלת, שכותבת אותו בזמן שהפסיכולוגית שלה נמצאת בחופשת קיץ בחו"ל, כמעין תחליף לפגישות שבוטלו.
שמעתי לראשונה על הספר במסגרת ראיון עם רוני ידור באתר אינטרנט כלשהו, ושם למדתי שזהו ספרה הראשון ושבדרך כלל היא כותבת לטלוויזיה. עוד למדתי שהספר זכה לשמו כי הפסיכולוגית בחופשה, בעוד שהמטופלת חולה.
"על הנייר" יש הרבה נקודות דמיון ביני לבין המספרת, ולכן הייתי בטוחה שאתחבר לספר בקלות, אבל כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
הבעיה הגדולה ביותר של הספר בעיני היא הדלות והשטחיות שלו, שבאות לידי ביטוי בשפה, בהתרחשויות, ברגשות, בהכל בעצם. ייתכן שזהו קושי של המחברת במעבר מכתיבה טלוויזיונית לכתיבה ספרותית, אבל לדעתי היתה זו בחירה סגנונית מכוונת - הדלות והשטחיות נועדו לשקף את מצבה הנפשי של המטופלת, שהיא ילדותית, תלותית ואובססיבית. אם זו היתה המטרה - היא הושגה, אבל זה בא על חשבון חווית הקריאה. היומן אולי אותנטי, אבל לא מעניין ולא מעורר אמפתיה. חבל.
אגב, לא יכולתי שלא לתהות (אם לצטט את קארי ברדשואו) האם הבחירה של רוני ידור להקדיש את
הספר "לאבי, אמי ואחותי ולך" מעידה שהיומן הזה לא לחלוטין בדיוני, כי גם כותבת היומן מתכננת לפרסם אותו יום אחד כספר ולהקדיש אותו להוריה, לאחותה ולפסיכולוגית שלה...

יש בספר הזה את כל מה שלא צריך להיות בספר:הוא רדוד,כתוב בשפה של לא יודעת מה בקיצור לא לקנות אותו הוא מטעה כי הוא נשמע כמו ספר עמוק אבל זה לא נכון הוא כתוב בשפה הכי רדודה שיש ובכלל נקודת המבט של כביכול המטופלת היא דפוקה פסימית וחופרת.
לא לקנות בשום פנים ואופן!!

יתכן והספר הוא חוויה פסיכודרמטית, אבל לא גיליתי אותה.
אוסף של גיבוב ילדותי , נכתב כמו יומן נעורים או יותר גרוע, כמו המערכון של דן בן אמוץ: " הוא דיגדג אותה אבל היא לא צחקה".
אני מקווה כי אלו ההולכים לפסיכולוג מטופלים יותר ברצינות. אושזו פרודיה על טיפןל פסיכולוגי.
בכל מקרה חבל"ז.