"נחש טיפש ומטופש, אין שום סיבה לפחוד.
טרופותי, נו בחייך- אין חיה כזא.."
( להורים שמקריאים את הספר לילדיהם- את המילה האחרונה, שהיתה נגמרת בת' אלמלא העכבר היה פוגש בטרופותי, יש להקריא בדגש על הכ', למשוך את הא', לעלות טון, לעלות עוד טון, ורק אז לעבור לעמוד הבא. אמא היתה עושה את זה הכי טוב. תודה.)
שיחה מוזרה אמש, שבא הגעתי למסקנה שאני פדופיל (אתם לא רוצים לדעת) ושפוגלה היא מילה מוזרה (ועד עכשיו אני לא מבינה מה היא אומרת) עשתה לי חשק עז לכתוב ביקורת על טרופותי (עכשיו אתם בטח שואלים איך ממסקנה שאני פדופיל ושפוגלה היא מילה מוזרה הגעתי לטרופותי. אז זהו, שגם לי אין לי מושג.)
זה הספר שאמא שלי, או אבא, היו מקריאים לי בגיל יותר מוקדם, בשעת ערב, לפני השינה. אחר כך הם היו מקריאים אותו לאחותי הקטנה, ואני הייתי מצטרפת. אחר כך גם עשינו עליו הצגות ("עשינו"\ יותר נכון אני עשיתי. "הצגה" ? הקראה של הסיפור מלווה בתנועות ידיים.). מרוב שרצינו לשמוע אותו כל הזמן, ואמא שלי כבר התייאשה מלהקריא אותו ערב ערב, היא ביקשה קצת לגוון. גיוונו. לערב אחד.
אם אני צריכה להצביע על ספר אחד שקראו לי אותו הכי הרבה- זה הספר הזה. (אני אוסיף סמיילי.)
(:
העותק שאני מחזיקה בידי כבר די ישן (תלוי למה אתם קוראים "ישן"), על כריכתו מודבקת מדבקה עם ציור של ברבי, כמו המדבקות שמדביקים על ספרי הלימוד והמחברות. כנראה אחותי חשבה שאפשר להדביק את זה גם על ספר רגיל. חשיבה מעניינת.
אני רק פותחת את הספר- וכשהמילים הראשונות נגלות, כבר עולה חיוך על פני. אותיות גדולות ומנוקדות. אני מעבירה את האצבע שלי עליהן כשאני קוראת. נחמד גם לצפות באיורים הנפלאים, שמוסיפים המון. הכתיבה הנפלאה, והסיפור המשעשע. עד היום אני זוכרת חלק ניכר (אם לא הכל) מהחרוזים השזורים בספר. ואת העלילה אני זוכרת במדויק. אפילו את הסדר: שועל, ינשוף, נחש.
אבל אם אין חיה כזאת, איך זה ש..?
"אך מי זה היצור הזה? של מי הציפורניים?
עם ניבים ומלתעות, ופה מלא שיניים?
יבלת על כל ברך, חודים על הכפות,
וגבשושית של רעל, מעל לקצה אפו.
עיניים לו כתומות, ולשון שחורה משחור,
והמון קוצים סגולים בולטים לו מאחור.
והוא יתקוף אותי? ירדוף אותי?
הצילו, זהו טרופותי!"
ולכל ההורים המודאגים- זה בסדר, אני לא באמת פדופיל.
או שכן?
(אני אתן לכם להרהר בזה בנתיים.)
מומלץ בחום ( ואני אוסיף עוד סמיילי!!)
D:
(כבר ציינתי שאני משתמשת יותר מידי בסוגריים?)
