את מוות בוונציה קראתי בנעוריי ותהיתי על הקסם של הנובלה שטיבה כה הרסני ואובדני מצד אחד בעוד שמהעבר השני כולה עוסקת ביופי ובהתרוממות הרוח. עם השנים קראתי אותה מספר פעמים נוספות ונפעמתי מהשילוב המרתק והמורכב שהצליח מאן ליצור בין המוות והתשוקה, האובדן והיופי, הארוטיקה או ארוס השורף כל לבין הכמיהה העמוקה אל הנשגב והמושלם. הקפדנות המתמדת של האומן ומלחמתו להגיע אל אלוהים וליצור דבר נעלה באמת כשהיא מהולה בכל אפסותו וקטנותו של הגוף המזדקן הן קצוות שהנובלה לא מפסיקה להעלות. הצעיר טאדגו הבלתי מושג שהוא האידאל של היופי עצמו ובו בזמן האוירה האסורה, ההומואירוטית, הרוחשת כמו המוות הפושה בוונציה- היוו בשבילי כר פורה למחשבות.
אני שמחה שמוות בוונציה זוכה לפרשנות כה מפוארת ומבריקה באמנות ורוח שהיא באמת מסה רחבת יריעה שדנה בטבעה כמו גם גאולתה של האמנות ובו בזמן שופכת אור בקפדנות יתרה על מוות בוונציה ומעניקה לה את הפרשנות מרחיקת הלכת והמרתקת ביותר שקראתי. ממליצה מאד למי שמוכן לצלול אל תוך עומקו של היופי הספרותי, הפילוסופי והחושני ולעלות משם גדוש ומלא בחוכמה רבת רבדים שפורש טובלי בהציגו נתיב חדש של התעלות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
