בחורות שאסור לצאת איתן:

"בעוד שהרבה בחורות שוקלות מדי פעם חתונה עם גבר זה או אחר, לפי מצב היחסים, זאת שמוכרחה להתחתן שופטת את הגברים שהיא מכירה על פי קריטריון אחד ויחיד: נכונותם להתייצב איתה ברבנות. כל השאר לא חשוב. חברותיה הן קביים לתקופת הרווקות שלה, מכשירים לחיי חברה זמניים וספקיות-בחורים, והיא תיפטר מהן ברגע שבו תשמע את ההצעה שלה היא מחכה כל ימי חייה.
בתקופת החיזור היא תימנע מכל חילוקי דעות, מכיוון שהיא חוששת לאבד את החתן בפוטנציה. כל יציאה שלה מהבית מתבצעת בלבוש קרב מלא, מכיוון שאביר חלומותיה יכול להופיע כשהיא מורידה את הזבל..."

ספר משנות התשעים שמבוסס על טוריה של עירית לינור, שבועט ביחס המפלה והמחפיץ שקיבלו נשים באותה תקופה. בטוריה היא תוקפת כל פעם סגנון אחר של גברים שהיא שונאת ועונה לכינויי הגנאי הרווחים לנשים באותה תקופה: מופקרות, לחוצות, מסרסות, מתנהגות כמו גברים (משחקות כדורגל ה' ישמור!) לא תקועות בפלקט אלא דמויות עגולות ממש כאילו נשים הן בני אדם אמיתיים ומורכבים... ("פעם אחת אני יורדת מהפוזה של עוינת הגברים וזועקת: הבו לי גבר, אני בנויה לקשר! וכל החולרות שהשתגעו עלי כשהייתי רעה - ברחו לחורים למעופשים שלהם וחיכו שהפאוזה האוהבת תעבור לי.")

אני אוהבת את הכתיבה של עירית לינור, היא קצת האלטר אגו שלי בנושאי חתונה וילדים, וכשאני נתקלת בכינויי גנאי מצד שוביניסטים שמופנים כלפיי ואל סטטוסי המשפחתי (וזה קורה מאז גיל 20) אני דנה בזה עם עצמי או עם אחרים, ועירית פשוט מעיפה אותם קיבינימט בליווי קללה עסיסית ושיימינג בעיתון מרכזי. "תתביישו לכם שוביניסטים! וגם שאר הגברים, תתביישו!"
לרוב הייתי רוצה להיות יותר כזאת, ולמרות שספריה שך עירית לינור לא משתייכים לז'אנר המועדף עלי אני מכבדת את הידע שלה.
אני מהמרת שהדמות של עתליה מבניין גילמן באוניברסיטת תל-אביב, (מהספר גברת ורבורג) זאת שמגלה לך, התלמידה החדשה - על כל המסיבות השוות ופוקדת עלייך להפסיק לצייר לבבות במחברת... אני מהמרת שהיא מבוססת על עירית עצמה, שזה היה התפקיד שלה בחבורה, להוציא אותך החדשה והצעירה מכובד הראש, להכיר לך את תל-אביב ולהרחיק אותך ממטרידנים שאת תמימה מכדי לזהות.

ואי אפשר לדבר על עירית של היום בלי להיכנס לפוליטיקה, וכדי לא להיכנס לשם אסיים בזה את הביקורת. ספר שאני קוראת מדי פעם ועושה הרגשה טובה של: "בכל זאת התקדמנו, נשים משחקות כדורגל וגם נחשקות, יש סדרות ישראליות על "נשים מפתות" בפריים טיים, יש מודעות גבוהה לאפשרויות ילודה אחרות מהשיטה המסורתית (ונכון שזה גם יגרור תגובות של "אף גבר לא..." וכן, אם אף גבר לא יכול להכיל אותך זה עדיין ב- 2024 נושא לבדיחות, אבל כיום רובן עבשות ונאמרות על ידי אנשים עבשים שנתקעו באותם ניינטיז. את זו שלא רוצה שהם יכילו אותך!!! וגם לא רוצה לדעת בכמה חתיכות הם מוכנים להכיל אותך.)

ועוד.

* בקשר לעצות הניתנות בספר - זה מיושן, זה מתאים כבדיחה... לא התכוונתי שתיקחו את ההמלצות מהספר ברצינות.

במתוטא מכם, נטלתי החירות לפרסם קטע שהופיע לפני שנים ספורות בעיתון נוער מביש לכבוד שבוע הספר:

נפתח בוידוי: אני זהר, ואני שוביניסט (אוהבים אותך זהר!). לא שאני חושב שגברים יותר טובים מנשים בהכל: אין לי בעיה להודות שהמין היפה טוב יותר בלבשל ולנקות. את השאר אני מעדיף להפקיד בידיים שעירות יותר, מלבד במקרה אחד: עירית לינור. לינור, עימה אני מנהל מערכת יחסים חד צדדית מזה שנים מספר, היתה פעם עיתונאית פמיניסטית קיצונית שונאת גברים, ועד כמה שידוע לי, היא כזאת גם היום. בעיני, כמובן, הקונספט נראה מסוכן. נשים בעולם העיתונות? מה הלאה, ניתן להם זכות בחירה? למרות התנגדותי, הגיע היום בו לא הסתפקה עירית (לאור הקירבה ביננו אני מרשה לעצמי לכנות אותה בשמה פרטי) בדפי העיתון, והוציאה לאור את "הבלונדינית הסודית", שכלל לקט של מיטב כתביה. את תוכן הספר אפשר לתמצת בדעתה של המחברת על סרטים אודות רוצחות פסיכופטיות שמחסלות גברים: "אני לטובתן". ציטוט ארוך יותר מתוכו, ולא פחות מייצג, יהיה "בתנאים מסויימים, הייתי מוכנה לעשות הרבה בשביל גבר, כמו למשל להראות לו את הדלת ולהגיד לו ללכת לעזאזל". החוויה שהעניק לי הספר היתה דומה לפעם הראשונה שבה שחיתי בכוחות עצמי: כמעט נהרגתי, הקאתי בסוף, אבל למדתי דבר חשוב. במקרה שלנו, הדבר החשוב שלמדתי היה שעירית לינור היא הכותבת הכי מוכשרת במערכת השמש, ושאני מאוהב בה קשות ומעוניין להנשא לה לאלתר וללדת את ילדיה. נכון שכל מה שהיא עושה במשך מאתיים העמודים של הספר הוא לתאר כמה היא שונאת אותי (ולא רק אותי, אלא את כל שאר חבריי למין הגברי), אבל אף אחד לא מושלם. ומה מושלם יותר מפמיניסטית זועמת וחזיר שובניסט? צודקים, שום דבר.