הביקורת נכתבה ביום שישי, 25 במרץ, 2011
ע"י מילים
ע"י מילים
אודה ואתוודה: פחדתי לכתוב ביקורת על הספר הזה.
פחדתי לקלקל. פשוט, זה אחד הספרים הטובים והמזעזעים שקראתי, אחד המצמררים. חוסר ביקורת שלי עליו זה באמת דבר חמור כי הוא ראוי לביקורת משבחת.
"משחקי הרעב" מתרחש בעולם עתידני, באמריקה הצפונית, או לפחות במה שנשאר ממנה לאחר גל של אסונות טבע (תירוץ נדוש לסיפור כזה, אם תשאלו אותי). רק שלא קוראים לה יותר "אמריקה הצפונית". קוראים לה "פאנם". פאנם מחולקת לשנים עשר מחוזות שמקיפים בירה בשם "הקפיטול". הקפיטול מתאכזר אל התושבים. כל שנה הוא מכריח אותם לשלוח בן ובת לתחרות הישרדות בזירה, בדומה לקרבות הגלדיאטורים. הילדים נלחמים זה בזה עד שנשאר אחד.
זה כעיקרון הרקע של משחקי הרעב. עולם של סיוטים וצללים שבו אנשים נלחמים זה בזה.
לדעתי, משחקי הרעב הם דבר מזעזע, אבל הם מה שמתניע את הספר. אני לא מוצאת בספר קטעים שלא מתרחשים בתוך המשחק או מתייחסים למשחק שיש בהם עוצמה כמו בתיאור החיים בזירה או איסוף המיועדים. זה טוב או רע? אני לא יודעת. מה, כדי לקדם סיפור אתה צריך עלילה משמעותית? אולי.
התרגום די טוב. זה עוזר. אבל בכל מקרה, הפתיע אותי כיוון העלילה שקולינס בחרה: סיפור אהבה. שם, בזירה, כשאתה מוקף נמרים, אנשים שרוצים להרוג אותך, קברניטי משחק שמשגיחים עליך, רחפות נסתרות ואין סוף סכנות, דווקא אז לפתח סיפור אהבה? זה מאוד מזכיר לי את ההתחלה של דמדומים, אף על פי שאין כאן ולו ערפד אחד.
קולינס התייחסה יפה מאוד למאחורי הקלעים של הריאליטי, היא הזכירה לנו שהכל זו הפקה: בראיונות עם המיועדים צריך להציג איזושהי תדמית, צריך לקבל נותני חסות ולשרוד.
ספר מדהים עם נגיעות עכשוויות, אך לפעמים חסרים הסברים. מזעזע, מצמרר, נפלא.
13 קוראים אהבו את הביקורת
13 הקוראים שאהבו את הביקורת
