אורה איל, שהלכה לעולמה לפני כחודש, עיצבה במידה רבה עבור רבים מאיתנו ועבור הילדים שלנו את הכניסה הקסומה לעולם הספרים: היא איירה המון ספרי ילדים שהפכו לקלאסיקה. אולם היא לא הייתה רק מאיירת, אלא גם סופרת מוכשרת וגם מתרגמת ספרי ילדים.

ובכן, "בוקר בהיר אחד", ספר פרי עטה ומכחולה:

”מי מטייל בשדה בין הרים?
ילד אחד שאינכם מכירים
בבוקר של קיץ בהיר וזוהר
את סבתא הולך לבקר.
הלך והלך שעתיים בערך
לפתע פתאום... מה מצא בדרך? ”
(כאן רואים באיור דש של כובע, מעבירים עמוד ורואים את הכובע בשלמותו).

והסיפור ממשיך:
”מי מטייל בשדה בין הרים?
ילד אחד שאינכם מכירים
וכובע מקש עם סרט חדש..."

בהמשך, הילד מוצא, אחד-אחד:
"כלב חמוד שהלך לאיבוד", "לימור עם הטלאי מאחור"(!), "פרח עם יופי של ריח".
ולאן הגיע בקצה הדרך? כמובן, לסבתא, שמארחת את כל החבורה.

מזכיר לכם משהו?

"איילת מטיילת" של רינת הופר הוא לא יותר משִכתוב של הספר הזה. שכתוב מוצלח ביותר, שכתוב שתפס, שכתוב שפעוטות מתים עליו. וכל הכבוד לרינת הופר שידעה לזהות, לנצל ולפתח את הפוטנציאל של הסיפור הזה.

אך בואו לא נשכח את המקור. מקור צנוע, ממעיט במילים, מאויר בשחור-לבן. ומעולה.
מעניין מה יגידו בני 3-4 אם מקריאים להם את שני הספרים זה אחר זה?

ספר ילדים נדיר בעוצמת ההומור שלו בנוף הישראלי.
על הציר התמים של עלילת שרשרת צומח כאן סיפור פרוע ומשולח רסן, ויחד עם זאת – שובב וטבול בהומור רב. כן-כן, בדיוק כמו שבני ארבע-חמש אוהבים.
המכשפות שיוצאות לבלות עושות את זה כמו מכשפות – משתוללות, מפחידות את כולם, שוברות את כל חוקי ההתנהגות הנאותה, אך עושות זאת בצורה מגושמת ומצחיקה, בסגנון של קומדיית סלפסטיק.
לא לשווא זכה הספר בפרס מוזיאון ישראל לאיור: אורה איל, זיכרונה לברכה, הבליטה באיוריה המופלאים (והלא כ"כ אופייניים לה) גם הצד הפרוע וגם זה המצחיק של הגיבורות והמצבים.
החיסרון היחיד של הספר הזה – בחריזה הדלה. אם כבר עושים יצירת מופת – מן הראוי היה להשקיע גם בפן הזה. אבל על כך ניתן לסלוח - בסך הכול הספר מצויין.

תינוקות שעדיין לא מדברים אוהבים לחקות קולות של בעלי חיים. והספר החביב הזה נותן להם הזדמנות מצויינת לעשות כן, ולא זו בלבד - גם לדבר עם אותה חיה בטלפון ועוד לצחוק על התעלולים שהיא מספרת שהיא עושה. כאן הפנטזיה הבלתי מרוסנת של דתיה בן דור מומחשת היטב באיורים המופלאים של הילה חבקין. תבנית השיחה עם כל חיה שחוזרת על עצמה שוב ושוב מתאימה בול לגיל הנמענים הקטנים. הספר טיפה ארוך לטעמי, אבל זה לא מקלקל.
מעולה לתינוקות.

הדידקטיקה הורגת את האמנות. ספר דידקטי לפעוטות יפה ומושקע ככול שיהיה נשאר רק ספר לימוד.
"לפעמים" של פאול קור דומה מאוד לספר דידקטי, אבל הוא לא. בפרוש לא. המחבר (שהוא גם המאייר) הצליח לשמור על האמנותיות של הספר, הולך על חבל דק ולא נופל. הפשטות שלו, הדיבור בגוף ראשון, ההומור המאופק, אפילו הגימיק של חצאי הדפים – כולם תורמים להשבחת האיכות האמנותית של היצירה.
וזאת לא אמנות לשם אמנות. הודות לפשטותו הוירטואוזית הספר מצליח לרתק פעוטות בגילאים הכי רכים וזה בהחלט ההישג הגדול שלו.