ביקורת ספרותית על דמדומים - דמדומים #1 מאת סטפני מאייר
בזבוז של זמן

---

את הספר לקחתי לידיי בהמלצת קהילת הקוראים העולמית, שבדירוגים מסוימים הכתירו את הספר "דמדומים" לספר הטוב ביותר בעולם. למותר לציין שהחלטה זו באשר היא, היא גם קריאת תיגר על קלאסיקות כמו "חלף עם הרוח" וספרי מופת כמו "1984". ממרום מעמדי כאדם שקרא את ה"ספר הטוב בעולם", עליי לומר לכם מדובר בקובץ מילים כתובות שחולל מהומה כללית בקרב בנות נוער בעולם ותו לא. כל התארים שהדביקו לו ידיים בלתי מנוסות היו ואינם.
"דמדומים" תופס מקום מכובד בתור יריית הפתיחה לז'אנר של ספרי רומנטיקת נעורים על אנושית של המאה העשרים ואחת, עידן שבו מלאכים, דמונים, אנשי זאב ועפרדים מסתובבים חופשי על מדפי הספרים ובאולמות הקולנוע.
לו היה העולם ערוך באופן הזה, שכולם כרוכים אחר ערפדים צמאי דם (פשוטו כמשמעו) ומזילים ריר על פרוות אנשי זאב בליל ירח מלא - כבר היינו מגיעים לאנדרמלוסיה מוחלטת. אך, למרבה השמחה, לא כך הדבר וסנסציית הערפדים היא כנראה "טרנד חולף".
ובכן, כזכור לכם מימים ימימה, הספר אשר הוציא לאור את הערפדים היה הקלאסיקה המהותית "דרקולה" מאת בראם סטוקר. מדובר באגדה שנויה במחלוקת אודות הנסיך ולאד השלט ברומניה/טרנסילבניה אשר הציג את נחת זרועו ושיניו לכל הממרה את פיו, והייתה לו חיבה מוגזמת לדם. הוא תלה אנשים וקרע את קרביהם מתוכם (היכונו, במחילה, לסדרה של זוועות כתובות ועתירות דמים), מרחצי דמים המוניים בציבור, וחיבתו היא שהולידה את האגדה על הערפד דרקולה הלובש דמות אנושית לכאורה אך מחביא סוד אפל ושותת דם.
לפני שאחווה דעה על הסיפור "דמדומים", שהרעיון בבסיסו דווקא נשמע מעניין - עליי לומר מה הרס את הספר לגמרי: הכתיבה. לצערי הרב, היא איטית, מונוטונית (כנ"ל לגבי השפה) וחסרת רגעי שיא (מתח), אין בה קישוטים שדווקא היו אמורים להיות בה ויש בה יותר מדי דגש על אירועים לא חשובים בעליל. כמו שאתם יודעים, בכל ספר טוב ישנה עלילה טובה, שהרי זה משתמע, אך הכתיבה מסוגלת באבחת עט לשבש את הכל, וזה בדיוק מה שקרה.
ובכן, אנא מכם - שכחו את האגדות הנוראיות והתמכרו- נא לזרם חדש לגמרי של חיבה ערפדית. סטפני מאייר קובעת מחדש את כללי המשחק, משנה את הדמות של דרקולה לחלוטין: ראשית, היא גורמת לה להיראות צעירה יותר בכמה שנים (עד לגיל בית הספר התיכון, למעשה) כאשר בעצם היא מוסיפה מאות שנים לחיי הנצח שלו, משנה את שמו, מלמדת אותו אנגלית תקנית והגייה יפה, מלבינה את עורו עד סינוור ממשי, מאדימה את עיניו ועוטה מעל דמותו הצנומה והגבוהה מבט אדיש ומעיל עור כבד... טאצ' סופי: נצנצים מלמעלה והרי לכם - וואלה! - אדוארד, ערפד שתבועה בו היכולת לאהוב.
הזוי למדי, הא?
וכעת, נעבור נא לחלקה השני של משוואה מוארכת זו, והיא הבחורה האנושית מצידה האחר של המחיצה. שמה הוא איזבלה סוון, 'בלה ברבור' לשם שמיים, עדינה וחמודה וחובבת ביולוגיה, העוברת לבית ספר חדש במקום הגשום ביותר על אדמת ארצות הברית ומגלה משפחה יוצאת דופן שלא קשורים בקשר דם - ובעצם דם הוא הדבר היחידי שמקשר ביניהם. השם הוא קאלן, בהיגוי תקין, ומושא התעניינותה הוא אדוארד קאלן.
מכאן הכל מתגלגל במעין משולש רומנטי מסוכן, כאשר מעורב בה איש זאב, חבר ילדות של בלה. אתם יודעים איך זה יסתיים, הבחורה תימשך לצד האפל של השניים ואז תיאלץ לקבוע בדבר ההחלטה הגורלית שתשנה את חייהם של שני בני נוער וזקן אחד - כאשר שני הבנים בחבורה מחרפים את נפשם כדי להצילה זה מזה וזו מזה וזו מעצמה. קלאסי, נכון? ובכן, לא הבטחתי שכך הסיפור יתגלגל.
עליי רק לסכם בנימה כואבת, כי בעידן שבו הפנטזיה והאגדות הישנות המסתוריות אודות ערפדים כמעט ונשכחו, קמה סופרת בשם סטפני מאייר ש'לקחה את העניינים לידיים' וטוותה בפני הקורא עלילה בלתי שגרתית אודות סיפור אהבה בין בחורה ו...ערפד. הספר מציג נקודת מבט על ערפדים שהיא מעט שונה מהמוכר לנו מספרי 'דרקולה' בו הערפד מוצג באור שלילי ומצטייר כיצור חסר לב שאינו מסוגל לאהוב. ב"דמדומים" אדוארד הערפד אמנם מנסה להסביר לאיזבלה (בלה) האנושית שבתור יצור לא-אנושי לא קיימת בו היכולת לאהוב אבל למרות המיתוס ה"קשה" הזה (וכאן הכוונה היא שבלה עתידה להתאהב בו מעל הראש) - המוסכמות מנופצת ומתנהל בין בת האדם לערפד העל-אנושי סיפור אהבה (טפשי וכתוב גרוע, אבל ניחא).

*

אלמלא הכתיבה הייתה כה גרועה ודלוחה והדמויות היו יותר אמינות - ייתכן ואפילו הייתי חושבת על הספר טובות. עם זאת, הכתיבה אינה קולחת והדמויות - הן גבריות והן נשיות - פתטיות וחלשות מדי:
בלה, הגיבורה, היא חסרת חוט שדרה וחסרת אישיות, לא ניתן לחבב אותה מפני שהיא כל כך לא אנושית - אין בה אף רגש ניכר או דעה עצמאית.
אדוארד, הערפד בו בלה מתאהבת, עדיף יותר ממנה. עם זאת, היא לא מציבה רף גבוה במיוחד, ואף הוא, כאמור, אינו דמות ראויה לטעמי. אף על פי שאיננו פעיל במהלך הסיפור או "מושלם" כפי שקוראות אחרות ככל הנראה תציינה - הוא לא. נבצר ממני למצוא נחמה בדמותו העלובה והאומללה.

אינני מבינה את ההמולה שסובבת את סדרה הספרים הזאת, שהיא פחות מראויה - הן מבחינת כתיבה והן מבחינה אפיון דמויות - להופיע על מדף הספרים של הקורא הטוב.
אינני "שונאת" את הספר מפני שזה מקובל. אני לא באמת שונאת אותו, כפי שייתכן ונשתמע מדבריי. העניין הוא שאני אוהבת את ספריי עם עלילה בנויה וחכמה ודמויות מעט יותר אמינות ובעלות אישיות, וכמובן: עם ערך חברתי מסוים. "דמדומים" לא ענה ולו על אחת מן הדרישות הללו. הוא היה, לדעתי, פשוט מדי ונאלח.
באנגלית: הכתיבה בשפת המקור לא תקנית מבחינה דקדוקית או תחבירית, אם כי אני מניחה שהתרגום של הספר מניח את הדעת, וזהו עוד דבר שלא אהבתי - אם כי, כמובן, הוא איננו נוגע בתרגום העברי.
הבעיה המרכזית, לדאבוני, היא חלילות/נביבות הדמויות, אשר היו מעוררות רחמים בצורה שלילית לחלוטין, פתטיות, ואם יורשה לי לומר... אף יומרניות במידה שבלתי תשוער. הן ניסו להתעלות על עצמן, כאילו יש להן חשיבות בעולמן, ונכשלו ובכך שמו את עצמם ללעג. בכך מאייר שמה עצמה ללעג. לא היה בהן שום דבר מיוחד, לא עומק, לא חשיבות, לא תובנה, לא אמונה, לא רגש בולט, לא חשיבה עצמאית. כלום.
בלה היא דמות חלשה במיוחד, פסיבית ונטולת יזמות, ואלה הן תכונות שאני, ולדעתי קוראים אחרים אף יצדדו, מתעבת. דמותה של בלה הגעילה אותי. היא הייתה נוראית. גם אדוארד - אבל הוא כ"כ מסכן ושקוף ששכחתי אותו.

אלו הם הדברים הרעים. היו סמוכים ובטוחים שישנם גם דברים טובים בספר, כמו הפרק הראשון וסיפור הרקע - (המשפט הפותח של הסיפור ותו לא) שנראו חביבים, כל עוד יצורי העל-טבעי נשארו מחוץ לתמונה. או אז היה הספר סביל, אך לא עוד.
איני כותבת מילים אלה בכוונה להישמע ארסית מדי. מדובר בדעה יחידה על ספר (כן, ספר שנוי במחלוקת), ואתם מוזמנים להסכים בגלוי או לחלוק עליי. כך או כך, דעתכם חשובה לי. כך או כך, בצורה הבסיסית ביותר: לא יכולתי להישאב אל תוך הסיפור.
למרות חמשת ניסיונותיי בקריאת הספר, מעולם לא הרחקתי עד שלושת רבעי הספר. לא יכולתי להתחבר לעלילה או לדמויות - עליהן ברברתי די והותר. בכל הכנות, "דמדומים" איננו הספר המתאים לי ואפילו לא קרוב.
אני פשוט סולדת מהדמויות החלשות המעוצבות בספר, אותן לא יכולתי לסבול בשום פנים ואופן. אפילו הדמות הגברית המובילה, אשר, כפי שתגרוסנה אי אילו תפיסות נושנות, אמורה להיות החזקה מבין השתיים - לא עמדה בהצלחה בציפיה זו.
התיאור החוזר של הדמויות, אשר מופיע כמעט בכל עמוד בספר, היה מבלבל, מיותר ובלתי רלוונטי: בלה ואדוארד הן דמויות רזות, לבנות, שבריריות וקרות - בסדר! למה לחזור על זה כל כך הרבה פעמים?!

באופן כללי, הרגיש לי כאילו הסופרת כתבה פסקה בת 200 מילים והרחיבה אותה לספר. כך תוכלו להבין מדוע הכתיבה והמבנה של הספר לא עבד ולא היה מוצלח, בלשון המעטה, בעיניי: כל משפט באותה פסקה - היא מתחה ומתחה ומתחה לארבעה או חמישה פרקים שכולם נשאו רעיון אחד - והוא אותו המשפט. היא אפילו לא עיבדה את המשפט הבודד, לא קשטה אותו או ערכה אותו או הוסיפה עליו - אלא פשוט חזרה עליו במילים אחרות שוב ושוב ושוב. כפי שאמרתי: נורא.

נקודת האור:
חשבתי שהדרך בה היא הפכה את דרקולה, המסוכן והנורא והמאיים והשטני - לנער מתבגר, לבן, עלוב, שתקן ומעונה - הייתה הגיונית בלבד, שהרי יש בדבר מעין חדשנות.
עם זאת, כרגיל: הרעיון לא הצליח ונהרס הודות לכתיבה מרושלת ועלילה חסרת כל עניין. אדוארד היה חלש, מגוחך, ולא עשה שום דבר משמעותי לקשר ביניהם או לחייו. וזה עצוב, באמת.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על דמדומים - דמדומים #1