טוב, דבר ראשון חשוב להגיד שהספר ממש ממש לא "כבד" כמו שאולי יכול להשתמע מהשם שלו. הוא אפילו די קליל – הוא גם קצר יחסית, גם הפרקים קצרים, הכתיבה קולחת והסך הכל זורם וחביב.
יודא הרכבי, היסטוריון ומומחה למזרח התיכון, יוצא למסע בירושלים. הוא יוצא לחיפוש אחר אותיות עבריות כנעניות ש"נעלמו" מניירותיו. הוא הלך לישון וכשהתעורר בבוקר – הדפים היו ריקים. האותיות פשוט פרחו ונעלמו. אמנם נשמע קצת הזוי, גם ליודא עצמו, אבל זה לא מפריע לו לעלות לירושלים בתקופת הימים הנוראים – החודש הוא חודש אלול, ראש השנה, יום כיפור ובמקביל גם הרמאדן של שנת 1973.
זהו סיפור חוצה תרבויות. יש כאן ייצוג הולם ליהודים, נוצרים ומוסלמים, כיאה לסיפור ירושלמי – תפילות בכותל מול צום הרמאדן. יודא פוגש תיירים אמריקאים מעיירה בקונטיקט שנקראת כנען והוא גם לן (בלית ברירה בהתחלה ואז מתוך בחירה) בהוספיס גרמני – נוצרי שהיה שייך לטמפלרים שנחשדו בנאציזם. הספר מלא בסמלים מתרבויות שונות - יודא מנסה להגיע כל הזמן לכותל כדי להתפלל, נתקל בנזירות ובצלבים, מתעמת עם כלבים נגועי כלבת בשכונות הערביות, מחפש מונית ביום כיפור ומסעדה באמצע החג או הצום. יודא עצמו הוא כמובן יהודי אבל השם שלו לקוח מהברית החדשה.
תוך כדי הסיפור שמתפתח, אנו מתוודאים לפרטים מעברו של יודא ולומדים על אסנת, אישתו הצ'רקסית שנעלמה מחייו במפתיע, על זוהרה – בת זוג שהייתה לפניה ועל משפחתו (הוא די משוכנע שהוא אחראי להתקף הלב שהרג את אבא שלו). בנוסף, יודא פוגש במהלך הדרך המון דמויות, חלקן מעברו וחלקן חדשות וכולן צבעוניות ומייצגות מכל וכל.
לספר, כאמור, יש פרקים קצרים. כל פרק קיבל אות וכיאה לספר מסע של חיפוש אותיות – יש כ"ב פרקים, כמספר האותיות. אולי כאן נמצאות האותיות שיודא מחפש? בסיפור עצמו? מין הסתם :)
די ברור שהחיפוש אחר האותיות הוא בעצם החיפוש אחר העצמי של יודא. אני יודעת...זה נשמע פלצני לאללה אבל זה ממש פורץ החוצה מהספר במקרה הזה. הספר מסתיים, באופן סמבולי, במלחמת יום כיפור. בעצם מתחיל בראש השנה ומסתיים ביום כיפור. בדיוק עשרה ימים. זה משעשע כי אני קראתי את הספר בתקופת החגים, זמן קצר לאחר צאתו, והיה מוזר לקרוא ספר שמתרחש בדיוק באותה תקופה שבה אני קוראת אותו, רק שלושים שנה מוקדם יותר.
הכתיבה מקסימה, לא מתיימרת יותר מידי, אך עם זאת מעבירה יופי את האוירה בירושלים בחגים, הריחות, הקולות, הסמטאות, יודא מסתובב ברגל לבדו בעיר וזו פשוט חגיגה לאוהבי ירושלים. אפשר ממש להרגיש בקצה האף את הריח והאויר הירושלמי, וזאת בלי יותר מידי צחצוחי לשון – בדיוק כמו שאני אוהבת.
מאוד אהבתי את הספר. סיימתי אותו ממש בכמה ימים בודדים והוא נשאר איתי גם קצת אחרי. הוא אמנם ספר יחסית קליל, כמו שכבר כתבתי, אבל סיימתי אותו עם מחשבות. לא הרגשתי "כבדות" אבל בהחלט עם כמה נקודות למחשבה. זהו מסע על העצמי של יודא ובדרך אני חושבת שהוא נוגע אצל כל אחד מאיתנו באיזו נקודה. מומלץ.
דירוג הקואלית:
ארבע קואלות מתוך חמש)
פינת העטיפה:
לא אהבתי את העטיפה ב-כ-ל-ל. במבט ראשון היא נראתה כמו עטיפה של איזה ספר ניו-אייגי' כזה וזה לא מדבר אלי. אני מבינה את העיניין שהספר מדבר על ה"עצמי" ואולי איזושהי העצמה עצמית וחיפוש וכאלה אבל הפרשנות שנתנו לזה בעטיפה פשטני ומשעמם לטעמי. היה יכול להיות הרבה יותר מוצלח. חבל, כי זה דוגמא קלאסית לספר שלא הייתי מסתכלת עליו בחנות והנה – ממש אהבתי אותו בסוף...
ציטוטים:
"דממה אבנית שררה בהוספיס. דומה היה שאני היחידי בו. רק מין הגן שמעבר לחלון נשמעו מידי פעם ציוצים קצרצרים של חרק כלשהו, כמו ניקוד מתחת לאותיות עבריות".
ציטוטים נוספים בבלוג:
www.koalablog.co.il
