ביקורת ספרותית על בלייד ראנר מאת פיליפ ק' דיק
ספר מעולה

---

בכוונת מכוון לא אצתי לקרוא את ביקורותיי הקודמות שכתבתי כאן על ספריו הנוספים של ק.דיק, בעיקר כדי לאפשר לי ולכם את ההזדמנות לברר, האם כשעסקינן ביצירות של אמנים הנחשבים לגאונים בתחומם, המסקנה היא תמיד אותה המסקנה ?! רוצה לומר - תנוע ותזוז, הלוך ושוב, סחור וסחור, בסוף תגיע לאותן אקסיומות בדיוק... כמו משוואה מתמטית ולה פיתרון אחד בלבד... שהאיש מייצר פנינים סדרתי, "יש לו את זה" - ואין מה לחפש מתחת לשטיח.

נתחיל ברקע. אמנם משהלך וצבר לו הסרט "בלייד ראנר" בבימויו של רידלי סקוט מעמד פולחני, תוך כדי כך שהוא ממתג את האריסון פורד כאייקון כל-אמריקני והופך את נעימותיו הסכריניות של המלחין ואנג'ליס לסחורה נחשקת בסלוני הפרולטריון בדימונה, בחרו מרבית ההוצאות לאור בעולם שלהן נתונות היו הזכויות על הפצת הספר, להוסיף לשמו המקורי ("האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות"), גם את שמה של הגרסה הקולנועית; חלקן גם הגדילו והלחימו לספר את הפוסטר מהסרט - למה לא ?!... מפתיע מאוד שדווקא בעלת הזכויות בישראל, הוצאת "כתר", שמרה על איפוק לא אפייני וטרחה לציין, הן בפרסומיה הרשמיים והן בכריכה האחורית, שהספר רק "שימש השראה לסרט הידוע". מה שנכון - נכון.

כל המלל הנ"ל חשוב מאוד לדעתי, בעיקר כדי "להגיע" לספר בגישה נכונה : אפילו מורעל רידלי סקוט כמוני, שצפה בגרסת הסינמה איזה 50 פעם, משל הייתה סרט בורקס שהכיף בלצפות בו שוב ושוב נובע מהצורך האינפנטילי לדקלם אותו בצוותא עם עוד 100 אנשי מנהלה בבסיס ג'ובניקים אי שם בדרום - אין לו אלא להודות, אחרי קריאת שני עמודים בערך, שגם אם פה וגם שם מסופר על איזה טרמינטור של אנדרואידים בשם ריק דקארד, שעובר עליו איזה מין סיפור התאהבות מוזרה ברובוטית המארחת של תאגיד רוזן ובדרך הוא מחסל חופן מכובד של דמויי-אדם, עדיין היתרון של הספר הוא עצום. עד כדי גיחוך ממש.

כעת, על אף הפז"מ שלי עם הרזומה היצירתי של ק.דיק וגם עם סיפור חייו הסוערים, אני שוב מזהיר שקריאת ספריו עשויה להתפתח למשימה סיזיפית, בפרט למי שלא רגיל לסופרים שלא נוטים לעשיית מחוות לקוראיהם ו/או שיוצאים מנקודת הנחה, שעולם הדימויים שלהם מובן לכל דיכפין באותה מידה (בעצם, סביר שכל זה היה על הדיק של דיק : הוא סיפר יותר מפעם בחייו, שכתב בעיקר עבור אשתו ועבור איזה זוג חברים קרוב, שכנראה דחף אותו למקלחת, החליף לו בגדים והכין לו תה, בכל פעם שעברה עליו איזו "חוויית" אוברדוז, שזה אומר פעמיים בשבוע בערך); כל ספר נפתח כאילו שהרקע שלו הוא הרקע של חיינו אנו... מה אתם יודעים - דיק, דקארד ואני חברים מהזבל, למדנו יחד בבית ספר עממי...

בקיצור, "בלייד ראנר" הוא ספר ענק, בפרט למי שצולח את 40-50 עמודיו הראשונים (שהשומטו, כמובן, מהגרסה הקולנועית); הוא מעלה כל כך הרבה תובנות, מעניק כל כך הרבה חומרים למחשבה ובעיקר וכרגיל אצל ק.דיק, מוחץ לך את המח (וגם את הלב) באיטיות בטוחה, עם תהליך הפנמתה של ההנחה לפיה עובדת קיומנו ביקום אין להשוותה אלא -כמאמר השיר המפורסם- לאבק ברוח... ימשיכו לשייך "המומחים" את מוטיב הבדידות ביצירתו של ק.דיק למחלת הסכיזופרניה שממנה סבל - את טיעוניו הוא פרס והגיש באופן מאלף ואותי הוא שיכנע כבר מזמן.

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על בלייד ראנר