ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 26 בינואר, 2011
ע"י אוריאל
ע"י אוריאל
הספר מתאר עולם דיסוטופי בו התיקון ה-19 בחוקה האמריקאית מ-1920 המעניק זכות הצבעה לנשים מבוטל. נשים מוחזקות כקטינות נטולות יכולת החלטה לגבי גורלן האישי. (דרך אגב, זהו פרט מעניין בפני עצמו לאור ההיסטוריה הותיקה של החוקה האמריקאית, על כך שנדרש תיקון מיוחד בחוקה לשם זאת. מעניין לשם השוואה להביט אצל חלק מעמיתנו האירופים הנאורים והמתקדמים - השוויצרים הואילו בטוב לתת זכות הצבעה לנשים רק ב-1971, בליכטנשטיין רק ב-1984. לעומת זאת, בקונגרס הציוני השני הכריזו על כך עוד ב-1898).
הספר מזכיר מאד את "מעשה השפחה" של אטווד שיצא זמן לא רב אחריו. (דרך אגב, "מעשה השפחה" עצמו מומלץ בחום). מאחר ו"מעשה השפחה" כל כך דומה בנושא המדובר ואף יצא במועד קרוב יחסית, ההשוואה בין שני הספרים פשוט בלתי נמנעת. בעולם של "שפת אם" הנשים מפתחות במחתרת שפה נפרדת שלהן שהשפעותיה נועדו לשנות את העולם. המחברת סוזט אלגין היא פרופ' לבלשנות והדבר ניכר בכתיבה.
הבעיה בספר היא שבניגוד ל"מעשה השפחה" המצוין של אטווד, הספר פשוט אינו טוב. הבעיה העיקרית היא בעיקר חוסר אמינותו הבסיסית. לא ברור כיצד אירע השינוי שהוביל לשלילת זכויותיהן של הנשים בעולם או מדוע הסכימו לכך. ב"מעשה השפחה" קבוצה דתית פנאטית תופסת את השלטון בעקבות הפיכה לאחר מס' קטסטרופות עולמיות. תרחיש יוצא דופן אבל כשמביטים בסעודיה היום ובשאר מקומות מבינים שהמציאות יכולה להיות אף מוזרה מכך. ב"שפת אם" לעומת זאת מוזכר במס' מילים מחקר מדעי עלום שהוכיח כביכול כי הנשים נחותות מהגברים. כיצד השינויים התרחשו לאחר מכן, מדוע הנשים הסכימו או איפשרו לוותר על מעמדן השווה ללא מאבק או מלחמה – לאלגין הפתרונים.
אף על פי כן הבעיה העיקרית בספר אינה התיעוד או ההסבר ההיסטורי ההגיוני החסר, אלא העובדה שלמרות שחלק מהדמויות הנשיות בספר עוד מכילות עומק כלשהו, הדמויות הגבריות לא. למעשה כל הגברים, כולל אלה המתוארים בספר כמי שאמורים להיות מבריקים או חכמים במיוחד יחסית למרבית בני האנוש, מתנהלים רוב הזמן כאידיוטים מוחלטים. המורכבות הרבה של הקשרים הנוצרים כדרכו של עולם בין גברים לנשים, למעשה כלל אינה מופיעה כאן, הגברים מתוארים כפלקטים קרים ותו לא ללא יכולת לחום, אהבה או רגש אחר (ובכוונה לא כתבתי רובוטים מאחר ואלה לפחות אמורים בתיאוריה לפעול בהיגיון כלשהו) ולא כבני אדם ממשיים. כאילו דובר על שני מינים נפרדים ללא קשר אמיתי ביניהם או יותר נכון מין אחד ועוד מין חייזרי כלשהו המוגדר לצורך העניין כ"גברים".
עמוס עוז כתב פעם שאחד האתגרים הגדולים ביותר כסופר הוא להצליח לכתוב דמות מהמין הנגדי בצורה טובה. לסוזט אלגין פשוט אין מושג קלוש איך לעשות זאת.
4 קוראים אהבו את הביקורת
4 הקוראים שאהבו את הביקורת
