"זהו סיפור אודות אוקינוס אחד, שתי אוניות, ומאה וחמישים איש. ארוך הוא הסיפור משום שעניינו בקרב ארוך ואכזרי, הגרוע בקרבות שבכל המלחמות... הגיבורות היחידות הן האניות, והנָבָל היחיד הוא הים האכזר עצמו". כך נפתח הספר רחב היריעה, שנכתב זמן קצר אחרי המלחמה, ומספר את סיפורן של אוניות הליווי במערכה על האוקיינוס האטלנטי לאורך כל שנות מלחמת העולם השניה.
מיד לאחר כיבוש צרפת והשליטה הכמעט מוחלטת של הנאצים באירופה המערבית, הגרמנים הבינו שנקודת התורפה של הבריטים היא נתיבי השייט שבין האי הבריטי לצפון אמריקה. בריטניה התכוונה להקיז את דמה במלחמה אבל בלי עורק החיים הזה שדרכו הובאו מוצרי מזון, חלקי חילוף, חומרי גלם, דלק ותחמושת, לא יישאר דם שאותו יהיה ניתן להקיז. ולכן, אף שכוחה הימי של בריטניה היה גדול בהרבה מזה של הגרמנים, בלוחמה נגד צוללות, שנתפס אז כסוג לחימה נחות ומלוכלך, הבריטים הגיעו לא מוכנים, ואילו הגרמנים שיכללו את צי הצוללות שלהם בלחימה ערמומית ופחדנית, כשהפקודה הייתה להטביע כמה שיותר אוניות, בעיקר אוניות סוחר, בקצב שיעלה על יכולת בעלות הברית להשלים את האבדות. הבריטים הבינו שאין דרך אלא לשמר את נתיב השייט בשיירות גדולות, איטיות, אך מאובטחות היטב, כך התחילה המערכה על האטלנטי.
הספר הזה הוא לא סיפור מלחמה רווי אסטרטגיות ומהלכי קרב מסגנון הספרים של אנתוני ביוור ודומיו. זהו סיפור אנושי מאוד, שנבנה לאט, ויורד לרזולוציות אנושיות מכמירות לב של המפקדים והמלחים כאחד. הדמויות של מפקד האוניה וסגנו, עגולות ובנויות היטב והכתיבה מתאפיינת גם בעומק פסיכולוגי. הסיפור ארוך ומפורט וגם ההתחלה איטית מעט, אבל ההתמדה משתלמת. הסיפור הוא הירואי בכל קנה מידה, על מאמצים על-אנושיים, על הקרבה, ועל כאב, על מחיר המפלה ועל מתיקותו המחוספסת של הניצחון, והמערכה ההיא אכן ראויה שייכתב עליה סיפור מעין זה.
אגב, לאחרונה יצא הסרט "גרייהאונד", שמבוסס גם הוא על ספר שנכתב בשנות ה-50, שמספר את סיפורה של אונית קרב אמריקאית, שכידוע התמהמהו בכניסתם למלחמת העולם השניה, וגם למערכה הזו על האטלנטי הם הגיעו לאחר שהבריטים כבר הקריבו מאות אוניות ואלפי מלחים. בכל אופן הסרט עשוי היטב וממחיש את סוג הלחימה הקשוח הזה.
השפה ארכאית במקצת אבל התרגום של אהרן אמיר מרהיב. הנה קטע קטן לסיום: "כאן במעגן-גולדסטון מצויה הקליפה הקשה לשיירות, שריונו של האטלנטי: הוא לא הבריק, פה ושם היו בו פגימות וגומות, בלי ספק דליל היה וממותח עד קצה גבול כוח-הסבל; אבל הוא עמד במבחנן של שתי שנים אכזריות, ועתיד הוא להתקיים כל זמן שתתקיים המלחמה, ועוד חמש דקות אחריה... בשביל מלחים היה קרב האטלנטי נעשה בבחינת מלחמה פרטית: אם אתה נמצא בתוכה אתה יודע בה הכל: אתה יודע לעמוד עמידת-משמר בלילות מאוסים, להתגבר על לאות כואבת, לאסוף ניצולים, להטביע צוללות, לקבור את המתים ולמות מבלי לשחת את זמנו של איש לבטלה" (עמ' 154-153).
